חלק מאיתנו מקללים את היום בו התחילו לראות כדורגל ישראלי, וחלק דווקא מקללים את היום בו התחילו לראות כדורגל מאירופה. הכל עניין של השקפה. מוטי דה פיצ'וטו מגלה לנו סוד: הפטריוטיות האמיתית היא לאהוב גם כשזה גרוע
אה, כן? אבל אין לכם כדורגל מחו"ל!|צילום: חדשות 2מוגשת בזאת: התפטרותי
ניסיתי להשתלב, בחיי שניסיתי. השקעתי את כל כולי, התייעצתי עם מכריי כדי לשמוע עצות ורעיונות, פשפשתי בזיכרוני בחיפוש אחר דברים שאולי פספסתי ועשויים לעזור בקידום הפרויקט. רבאק, אפילו התדרדרתי חזרה לפלילים – וזה לא פשוט כשיש לך ילד – כדי לפתוח את הראש, אבל נכשלתי.
כרגיל, הכתובת הייתה על הקיר - הרי ביני לביני צריך להודות שאני לא במיטבי. רק לפני שבוע, בעודי מסיים לראות עם אשתי את ג'רי מקגווייר ומעביר לראות מה עושה ארסנל יקירתי מול ליברפול הבלתי נסבלת, נדהמתי לגלות ש-3:4. לא הספקתי להגיד לזוגתי שהיא בת זו... ובניון השווה.
אז כשבאתי אחרי כמה שעות למשמרת בוקר והעורך אמר לי ש"אנחנו עושים לכבוד יום העצמאות פרויקט שייקרא 'גאווה ישראלית', וצריך לכתוב על עשרה דברים טובים בכדורגל הישראלי", הייתי צריך לסרב בנימוס. עם בוסים, כמו עם נשים, צריך הרי לשים לב טוב-טוב לבחירת המילים ולא להתייחס לאווירה הכללית של הדברים, משל אתה משוחח עם טמבל כמוך. על טעויות צריך לשלם.
זה לא אני, זו את (או: שלב התירוצים)
אחרי שלושה ימים וחצי, שני אדוויל ומנצ'יס אחד נפל לי האסימון. האשמה היא בשפה העברית. המילה "טובים" קרובה מדי במשמעותה ל"איכותיים", בעוד אני הבנתי אותה כ"אהובים". רוצה לומר- ההרמות של מגיני ליגת העל, לדוגמא, הן מצחיקות ולכן טוב לי שהן קיימות (לפעמים), אבל איכותיות הן לא. בדיוק כמו סרט של אבי ביטר.
גם מעט הדברים האיכותיים שעוד יש פה הם בבחינת היוצאים מן הכלל - אייל ברקוביץ' פרשן נהדר אבל הפרשנות בטלוויזיה היא לא פחות ממזעזעת, בלומפילד וטדי הם אצטדיונים שתענוג להגיע אליהם אבל כל היתר מרגישים כמו פחי זבל - ולכן גם הם לא ראויים להיכנס לרשימה שכזו, שכן מדובר בעצם בדברים רעים עם יוצאים מן הכלל ולא להיפך.
תומס אדיסון אמר פעם: "כדי להמציא, אתה צריך דמיון טוב וערימה של זבל". אלא שכל המצאה שחשבתי עליה הובילה שוב למסקנה - הטור שאני יכול לכתוב יהיה על עשרה דברים שאני אוהב בכדורגל הישראלי. טובים הם לא. גאווה? בטח שלא.
הדמיה: האיצטדיון החדש בנתניה. לא הדמיה בכלל: כדורגל ישראלי|צילום: מערכת ONE
בשלב זה צריך לציין - זה לא שלא מצאתי שום דבר טוב, דווקא הצלחתי ללקט שניים-שלושה כאלה. הרי למי מלבדנו יש חוץ לארץ ברמה כזאת? תחשבו שהייתם אוהדי ברצלונה – לקטאלונים האומללים הללו אין שום סיבה לראות כדורגל מחו"ל ולא ברור לי מה הם עושים בזמנם הפנוי. יש גבול למספר הפעמים שאפשר לראות ג'רי מקגווייר. ויש עוד - שווארמות כמו אלה הסמוכות לקריית אליעזר לא תמצאו בשום מקום בעולם, וגם החוויה של מציאת חתיכת עץ באמצע שקית גרעינים שמורה רק לנו. אבל זהו, פחות או יותר.
בראש מורם
אז נכון, צמד המילים "גאווה" ו-"ישראל" שוב המיט חרפה עלינו, חובבי הכדורגל המקומי. אבל עדיין - אני אוהב כדורגל ישראלי. מאוד אוהב. תקראו לי פסיכופט אבל יש משהו במשחק בין בני יהודה להפועל פתח-תקווה שעושה לי נעים בגב. אני גם חושב שהביקורות על הרמה מוגזמות ולעיתים תכופות מדי - על סף הדביליות.
זו חכמה קטנה מאוד לראות משחק של ברצלונה ואז להתפייט בעיתון על ההבדלים בין משומר לדני אלבס, אבל האמת היא שאחרי קפיצה מקצועית גדולה מאוד שעשינו מתחילת שנות התשעים ועד תחילת שנות האלפיים – שכללה השתלבות כמעט חסרת תקדים במהירותה של קבוצות ושחקנים ממדינה בסדר גודל כזה ברמות הבינוניות של אירופה – ישנה כעת ירידה טבעית הנובעת ממכלול סיבות ובעיקר מניהול כושל ברמת ההתאחדות (בחירת מאמנים לנבחרת מאז נילסן) ודור שחקנים פחות מוכשר. זה קורה בכל העולם ואין צורך להיכנס למרה שחורה, אלא להתרכז בעשייה שתביא לשיפור.
חבריי מערוצי המוזיקה, חופש ובידור בטח ירימו אייטמים מלאי גאווה אבל זו לא חכמה. הפטריוטיות האמיתית היא לאהוב גם כשזה גרוע. הרי היה זה אותו אדיסון שאמר: "לא נכשלנו, רק מצאנו עשרת אלפים דרכים שלא עובדות". סם חזק, שכנוע עצמי.
