הערב הזה היה בעיקר עצוב. אפשר גם לומר שזו הייתה בושה, אחת הגדולות שראינו מהנבחרת, אבל התוצאה הזו לא מפתיעה אותי. כבר אחרי אזרבייג'אן אמרתי שקשה לי להיות אופטימי לקראת רוסיה ואני נורא מצטער שצדקתי. נבחרת שנראתה כל כך חלש וכל כך רע במשחק הקודם לא יכולה ללחוץ על כפתור ולהיות יותר טובה פתאום. יותר מזה, אם נגד אזרבייג'אן עוד היה מערך מסודר, אמש כל השיטה וההרכב לא היו במקום.
בן חיים, כאמור, הוא לא היחיד. יש עוד שחקנים כאלה בסגל, ולבנות נבחרת על כרעי תרנגולת פשוט אי אפשר. אם בדקה ה-65 הקהל התחיל לעזוב, אז זה אומר הכל. זה אולי הקמפיין החלש ביותר של הנבחרת ב-20 השנים האחרונות. בלי דרך, ובלי שום סיכוי לנצח אפילו את לוקסמבורג. הכדורגל הישראלי הלך אחורה ואני חושב שהגיע לתקופת השפל. הבעיה כרגע היא מה לעשות מכאן והלאה, איך ניראה בעתיד?
לא צריך לעשות דירוג מי אשם יותר ומי פחות, אבל אסור גם להתעלם מנושאי תפקידים שמחזיקים באחריות למפגן אמש באיצטדיון הלאומי. ברור שלגוטמן יש חלק, אבל הוא לא האשם הבלעדי כי אתמול הכדורגלן הישראלי הוכיח בדיוק מה הוא שווה. חשבתי שנראה נבחרת עם אופי, אבל כל מה שראיתי זו חבורה של פחדנים ומוגי לב, ומאמן שנותר חסר אונים. כבר אמרתי שההרכב היה הזוי, אבל לצד האחריות שנופלת על גוטמן יש גם חלק נכבד שצריך לשבת על כתפי השחקנים.
אחראי נוסף הוא אבי לוזון. הוא אולי לא שיחק, מסר, בעט, הרים לרחבה או קבע את ההרכב, אבל הוא לא הבנאדם שיכול לתקן את המצב. אני חושב שלוזון כיושב ראש התאחדות צריך להסיק מסקנות ולהבין שאין לו מה לתרום לכדורגל הישראלי. בתקופה שלו אנחנו רק הולכים אחורה ואחורה. ולא, לא שכחתי את יוסי בניון. אני זוכר היטב מה כתבתי בדיוק לפני כמה פסקאות, אבל זה המקרה החורג: יוסי צריך לשחק. תמיד. בלעדיו אנחנו חיוורים על הדשא. הנבחרת הזו צריכה להיות מורכבת ממנו ומעוד עשרה, וזה עוד יוכח בהמשך.
