לפני שריקת הפתיחה של אלי חכמון למשחק בין עכו למכבי ת"א, הסתכלתי היטב על ההתנהלות של שחקני הקבוצה מתל אביב שעלו למגרש מצוחצחים וגאים. התלבושת הצהובה המבריקה לא היה בה כדי לרמוז משהו על היכולת הכל כך עלובה של השחקנים. לפי הרושם שקיבלתי ניתן היה לראות לפני השריקה עד כמה השחקנים של מוטי איווניר מאוחדים.
ראיתי את ניבאלדו ופביצ'יביץ' מתחבקים ומחזקים אחד את השני עד כדי כך שהקשר היה כל כך חזק שבשער החובה הראשון הם נראו כל כך קשורים זה לזה וניסו קפילוטו, בלם ישראלי של מכבי השתחל בין השניים וכבש מקרוב.
מכבי עשתה בתחילת השנה סימנים של מי שהשנה הולכת עם דרך ועל הכתר. המשחק מול מכבי חיפה בבלומפילד בו מכבי ת"א היתה כל כך חסרת אונים היה בו כאילו להחזיר את איווניר לפרופרציות. איוניר לא היה אף פעם מאמן גדול. הוא מכביסט וזה יפה אבל ברגע שהוא מחליט לפתוח עם חלוץ אחד בלבד, אלירן עטר, מול הגנה פצועה וחסרה כמו זו של עכו הדבר מצביע על פחדנות.
מי ששיחק במרכז ההגנה של עכו זה לא הבלם הראשון (דימאקו פדליס) לא הבלם השני (משה משיאלוף) הפצועים ולא הבלם השלישי אדי גוטליב שנכנס לכלא.
שיחק שם גבע ברקאי לו היו אלה 90 דקות ראשונות העונה בהרכב של עכו. היה ברור שאם איוניר יפתח עם שניים או אולי שלושה חלוצים ברקאי לא יעמוד, לא בקצב ולא בכושר המשחק הראוי ויפול מהרגלים כבר בדקה ה-70. אבל איוניר בחר לפתוח עם עטר ולהושיב בספסל את רוברטו קולאוטי ומוסא קונאטה.
איך יכול איוניר להשאיר שניים מהחלוצים האלה על הספסל מול עכו? מה הוא בדיוק חשב לעצמו, שעכו הפראיירים של הליגה?
גם האריס מדוניאנין זה שאלה בפני עצמה. השחקן הבוסני היה צל של עצמו, הרושם שהוא עושה טובה שהוא על המגרש. איוניר כל הזמן מדבר על דרך אבל הדרך בה מכבי שלו משחקת זו דרך שמובילה רק למקום אחד. למקום הרביעי או השלישי שבמקרה הטוב מגיעים משם לליגה האירופית...
