הדרך להצלחה בספורט רצופה בכשלונות רבים וברגעים קשים ביותר, שרק החזקים מבין הספורטאים מסוגלים לצלוח אותם. למעשה, מתחילת הדרך - מסגרת חוג של פעמיים בשבוע, ועד לפסגה ההישגית הגבוהה - נושרים כ- 98% מהילדים. היעדר יכולת, פציעות, מאמנים ברמה נמוכה, הורים שאינם תומכים דיים או לחלופין שמלחיצים יתר על המידה, תנאי אימון גרועים - כל אלה ועוד הם חלק מהגורמים לנשירה. אבל לא רק זאת; גורם מרכזי לפרישה מוקדמת הוא חוסר יכולתו של הספורטאי הצעיר להתמודד עם כשלון או להתאושש לאחר הפסד.
כך קורה לעתים לכדורסלן מוכשר, כוכב בנבחרת הנוער, שבהגיעו לנבחרת הבוגרת הוא מרבה לשבת על הספסל כי ישנם טובים ממנו, ואז כשהוא כבר משחק, הוא מרבה להחטיא ובסופו של דבר פורש, מכיוון שאינו מסוגל להתמודד עם הצורך להילחם על מקומו בקבוצה. וכך קורה לשחקן, לאתלט, לשחיין או לכל ספורטאי אחר שאינו מצליח להוציא לפועל ביצועים מיטביים בתחרות כפי שהיה רוצה. התחושה הקשה המלווה את חוסר ההצלחה מפעפעת אט אט פנימה, והוא אינו מצליח לבנות חוסן רגשי ולהתמודד עם הרגשות השליליים הפוקדים אותו. הוא מוצא עצמו נפגע יותר מאשר נהנה, עובדה שפירושה המעשי פרישה מעולם הספורט התחרותי.
בשיחות עם ספורטאים עולה שוב ושוב מרכיב ההנאה, שהוא מרכיב מרכזי במוכנות שלהם להתמודד עם קשיים בתוך עולם הספורט. כשאתה שואל את הספורטאי מה גורם לו הנאה, לרוב הוא משיב - תחושת ההצלחה; הצלחה לאו דווקא מהזכייה במדליה, אלא מעצם העובדה שעמד במשימה, שהצליח לחוות את עצמו כבעל יכולת גבוהה יותר.
המוטיב הזה של ההצלחה הוא קריטי בבניית ה'אני' של הספורטאי, ועל רקע זה קל יותר להבין את מוטיב הכשלון, שהופך להיות הרסני בדרך שבה הוא חווה את ה'אני' שלו. מותר לספורטאי להפסיד, אבל אסור לפחד מההפסד. מי שמפחד מכשלון, מנסה להימנע מהתמודדות באמצעות תירוצים שונים כמו מחלה או פציעה.
השפעת המאמן על אופן ההתמודדות
לא פעם כששואלים ספורטאי בוגר מי היה המאמן שהשפיע עליו יותר מאחרים, מתברר שהיה זה המאמן שלו בצעירותו. לא המקצועיות וגם לא הידע של אותו מאמן השפיעו על דרכו של הצעיר כספורטאי לעתיד אלא אישיותו. ואכן, זהו התפקיד החשוב ביותר של המאמן בדרכו של הספורטאי לפסגה: לא (רק) כמי שמלמד טכניקה וטקטיקה או כושר גופני, אלא בעיקר כמי שמסייע לחניכו לקום לאחר כשלון; כמי שמלמד אותו איך מתמודדים עם חוויית אי ההצלחה. מאמן טוב לא ימנע מהספורטאי שלו ליפול, אלא - ממש כמו בג'ודו - הוא ילַמד אותו לדעת לבלום נכון. הוא ידריך את חניכו שדווקא ה'נפילות' הללו הן כלי עבודה חשוב ומשמעותי בדרך לפסגה.
בכדורסל צריך להיות ברור שלהחטיא זה חלק מהמשחק, ובכדורגל לא כל בעיטה מגיעה ליעדה. שחקן כדורסל שמשיג 20-15 נקודות במשחק קולע בדרך כלל לא יותר מ- 40%-30 מכלל הזריקות שלו לסל. כלומר, הוא מחטיא יותר משהוא קולע. שחקן טניס, המנצח 4:6 4:6, מחטיא לפחות מחצית מחבטותיו במשחק. פירושו של דבר, שחוסר הצלחה הוא חלק בלתי נפרד מהצלחה.
אין צורך להזכיר לספורטאי שבפעם הקודמת הוא לא הצליח. הוא יודע. לעתים קרובות מדי נתקלים במאמנים שלאחר הפסד צועקים לעבר שחקניהם "עופו לי מהעיניים!". המאמן נכשל, ה'אני' שלו נפגע, ודווקא במצב כזה הוא נוטש את הספורטאי. עליו להבין שחניכו נמצא במצב רע עוד יותר ממנו - לא רק שהוא עצמו נכשל אלא שגם הכשיל את מאמנו, שלא לדבר על החברים, ההורים, הקהל.
סיכום
המאמן, כמו חניכו, צריך להפנים שאי-אפשר לנצח אם לא לומדים להתמודד עם הפסד. כפי שאי אפשר לשחות מבלי להירטב או לשחק כדורגל מבלי להזיע, כך אי אפשר להתחרות מבלי להיכשל. יש לשנוא את הכשלון ולהיאבק בו - אך לא לפחד ממנו. ספורטאי מפחד הוא ספורטאי נמנע, ובספורט לא צריך להימנע; צריך לבצע.
מיכל יערון היא פסיכולוגית ספורט, האגף לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין במכון וינגייט