1. גם אם לרגעים לא מעטים המשחק של ירושלים מול וכטה הזכיר ברמתו משחקים מהליגה הישראלית, עם יריבה שנמצאת איפשהו בין נס ציונה לראשון לציון, ירושלים יכולה להרגיש טוב עם עצמה. היא תהיה מרוצה מהדרך בה היא הביאה לידי ביטוי את היתרון האיכותי שלה כמעט בכל עמדה, וגם בגלל שהיא מתקרבת לעלייה לשמינית הגמר של ליגת האלופות בלי הסתבכויות מיותרות.
כמו בנצחונות החוץ האחרונים מול ב״ש ונהריה, ירושלים הפגינה דומיננטיות שקטה אבל בוטחת, ואתמול מנעה פוטנציאל התפוצצות של שלשות מצד הראסטות החביבים מדי, כשהורידה את האחוזים שלהם משלוש מ-41% עונתי ל-32% בלבד.
הדומיננטיות הזו באה לידי ביטוי בעיקר ברבע שני קטלני (11:28 לירושלים) אבל גם כשכמה משחקניה, איש איש והרגע שלו, עשו מהלכי קלאץ׳ שסגרו את המשחק. אלו לא היו רגעי קלאץ׳ במובן הקלאסי שלהם, כלומר סוף משחק, בפוזשן אחרון של מינוס או פלוס אחד, אלא מהלכי קלאץ׳ ביתרון 6 או 8 ברבע הרביעי, כמו סל של ג׳ייקובן או עצירה של סולימאן בריימו שהשאירו את וכטה רחוק מספיק מלסכן את הניצחון הירושלמי.
בשורה התחתונה, ניצחון חוץ באירופה, ותוך כדי שילוב מוצלח של שחקן חדש, נותן לירושלים רוח גבית לקראת המשימות הקריטיות של שלבי ההכרעה האירופאיים. גם לא הזיק לה להנות מהאווירה הגרמנית המנומסת מדיי, בטח לאחר העוינות באתונה. הפעם ירושלים שיחקה מול קהל משפחתי, שחלקו הורכב מזקנות גרמניות חביבות ששותות בירה בכוס זכוכית גדולה, והמועדון כולו נקרא כמחווה לבוב מארלי, כשהקמע של הקבוצה עטוף בראסטות. זה הרגיש יותר קרוב לערב מחווה להיילה סלאסי, מאשר למשחק כדורסל קשוח.
2. כדי למנוע סטגנציה אמצע עונתית, רגע לפני ששחקנים מתחילים להימאס אחד על השני או להרגיש נוח מדיי, יש צורך בניעור של הסגל כדי להזרים קצת דם חדש ותחושת רעננות. נדמה שהפעלתנות של ירושלים וההחתמה של ג׳ון הולנד, לעומת אייזיאה קאזינס חסר האנרגיה (והקליעה) עשתה בדיוק את זה. מעבר לתוספות המקצועיות המעולות של הולנד שמנפיק דיבידנדים מהירים, הוא הפך לחטיף אנרגיה איכותי שהעיר את הקבוצה, וכבר נראה כמו איש הדבק שלהם, ובמהירות שהוא עשה את זה אפשר לכנות אותו "סופר גלו".
הולנד מספק הגנה אינטנסיבית של גארד פיזי על מובילי כדור, מצמצם את התלות של ירושלים ביצירת הנקודות של ג׳יימס פלדין וג׳קובן בראון ונותן שכבה נוספת של פיזיות ואגרסיביות לצד טיישון תומאס וסולימאן בריימו. ככה בדיוק נראית החתמה בינגו. ירושלים רק צריכה לוודא שפלדין, בחור רגיש לנגיעות שלו בכדור ובכלל, לא יתפייד בגלל ההחתמה הזו.
3. טיישון תומאס ייקח את הבוקס סקור מהמשחק אתמול וימסגר אותו כדי להראות שיש דבר כזה משחק התקפי חלומי (9 מ-9 ל-2 נקודות, 1 מ-1 לשלוש). הוא ימרקר את החטאת העונשין היחידה שלו (2 מ-3) כדי להזכיר לעצמו שתמיד יש מקום לשיפור.
אבל זו לא רק צבירת הנקודות של תומאס, השחקן המצטיין של ירושלים בתקופה האחרונה. זו היכולת שלו להיות דומיננטי בלי לדרוש את הכדור, ההבנה שלו את משחק ההתקפה של קטש והמקומות מהם יוכל להשפיע בו עם הפנים וגם עם הגב לסל, זה הבונוס ששחקן עם ידיים טובות כמו שלו מקבל כשהוא משחק ליד תמיר בלאט, והיכולת שלו להיות פיזי מול גבוהים ממנו וטכני מול נמוכים ממנו. פאור פורוורד מושלם מבחינת סט יכולות ליד שני גאנרים כמו בראון ופלדין.
4. שש דקות וארבעים ואחת שניות שיחק אתמול מינדאוגאס קופשאס הלא אימתני. הוא סיים עם ארבעה איבודים, שלוש עבירות, שני ריבאונדים, חסימה אחת ואפס נקודות. קשה לשחק פעם בשבוע דקות חד ספרתיות ולצפות ממנו לתפוקה נאותה. אבל גם בדקות המועטות ששיחק עד עכשיו, קופשאס לא נראה כמתאים לרמה. לא ברור אם קטש חש תחושת דחיפות לשבח את העמדה הזו, אבל כבר יש דיווחים שהיא פעילה גם בנושא הזה. נורא קל להמעיט בחשיבות העמדה הזו. כמו הרבה אנשי כדורסל מעודכנים, הוא כבר לא מאמין בעמדה מספר 5.
סיבות יש למכביר: השוק דל, ואין מספיק דקות לתת לו כי הוא משחק רק פעם בשבוע, וזלמנסון הוא אחלה בליגה ואולי יהיה קצת אחלה באירופה, ותראו איך גרג מונרו סובל במינכן, ובריימו מספיק גדול כי הוא בעצם שני פורוורדים גדולים מרותכים אחד לשני, וג׳ואל אמביד ורודי גובר כבר חתומים בקבוצות אחרות.
אבל באיזשהו שלב, אולי אפילו כזה שיכריע, יכול להיות שיגיע האיש הגדול בקבוצה היריבה שיכאיב לירושלים בדיוק איפה שכואב לה. וגם ככה היא סובלת מבעיית ריבאונד הגנה. וזה ישאיר תהייה אם היה אפשר אחרת. ואם כך זה ייגמר, אז אוהדיה יוסיפו שיר נהי לרפרטואר, וישירו לה את הפזמון החוזר של השיר האלמותי ״חיילי הבאפלו״ של בוב מארלי, שמורכב מהרבה אוי אוי אוי.
