עם החתמתו של הסנטר הליטאי מינדאוגאס קופשאס, שצפוי לעבות את הקו הקדמי באירופה, השלימה בשבוע שעבר הפועל ירושלים את הסגל שלה לעונה הקרובה. הקבוצה סיימה קיץ רגוע יחסית, שבו הצליחה להשאיר חמישה שחקנים מהעונה שעברה. אמרנו רגוע, והכוונה היא בעיקר אחרי שבמועדון הצליחו להגיע להכרעה בסוגיית יוגב אוחיון-בר טימור, סוגיה שהובילה ללא מעט שיחות סוערות בין המאמן עודד קטש להנהלת הקבוצה.
אפשר לזהות שני מאפיינים עיקריים בקיץ של ירושלים, מאפיינים שמשתלבים זה בזה: ההחלטה להביא גארד זר נוסף במקומו של אוחיון, וההחלטה לצמצם את הסגל הישראלי, גם בתקציב וגם בכמות: ירושלים החליטה ללכת על ארבעה ישראלים בכירים בלבד, וכפועל יוצא הרוטציה כולה התקצרה ל-9 שחקנים בלבד בליגת העל.
אין חוק, בקושי יש ישראלים
עם עזיבתם של אוחיון וליאור אליהו, לירושלים התפנה סכום עצום של כ-5.5 מיליון שקלים, עלות המעביד שהיתה כרוכה בחוזיהם של שני הישראלים הוותיקים. בהינתן העובדה שהמרוויח הגדול ביותר בירושלים העונה מקבל כ-360 אלף דולרים לעונה (ג'יימס פלדין), השאלה הראשונה שיש לשאול היא "איפה הכסף?", איפה הושקעו 5.5 מיליון השקלים שהתפנו?
בירושלים מודים שהשנה הבעלים יוציאו סכום קטן יותר לעומת העונה שעברה עם אותם חוזים גדולים של אליהו ואוחיון. שנה אחרי עזיבתו של אורי אלון, הבעלים שנשארו (אייל חומסקי ומשקיע אמריקאי נוסף) היו צריכים לעמוד בהתחייבות המועדון כלפי אליהו ואוחיון, ועכשיו שחוזיהם הסתיימו, בבירה מודים שלא כל הסכום נשאר בקופה לטובת החתמת שחקנים.
המשמעות הראשונה היא הקטנת התקציב לסגל הישראלי. אחרי ה-500 אלף דולרים של אליהו וה-300 של אוחיון, כעת אף שחקן ישראלי לא מרוויח יותר מ-150 אלף דולרים (בר טימור), כאשר תמיר בלאט, נמרוד לוי ועידן זלמנסון מרוויחים כ-140 אלף דולרים כל אחד. הסיבה העיקרית לכך: היעדר החוק הרוסי, שגרם לאפקט כפול בירושלים: גם חתכו בתקציב הישראלים, וגם הלכו על החלטה שנויה במחלוקת - להחתים רק ארבעה בכירים שיהיו חלק מהרוטציה.
רבות דובר על כפל הכובעים של עודד קטש כמאמן ירושלים ונבחרת ישראל. כאשר בוחנים את העובדה שדווקא ירושלים מסתמנת כקבוצה עם הסגל הישראלי הכי צר בליגה - אי אפשר שלא לתהות: איפה האמון של מאמן נבחרת ישראל בשחקן הישראלי? נדמה שבירושלים רק ישבו וספרו את הדקות ללכתו של החוק הרוסי, כדי שיוכלו לחתוך בשכר הישראלים ולהביא פחות מהם.
הזרים: קשיחות בכל מחיר
אחד ההישגים הגדולים של הקיץ הוא השארתו של טיישון תומאס, שנתן עונה נהדרת אשתקד. לצידו, ירושלים החליטה להשאיר גם את ג'ייקובן בראון למרות עונה פושרת, וכמובן את פלדין שחתם על הארכת חוזה כבר באמצע העונה שעברה.
אפשר לזהות מכנה משותף אצל כל הזרים שהוחלפו (כריס ג'ונסון, דשון באטלר וג'וש אואנס) ואצל הזרים שבאו (אייזיאה קאזינס, סולימן בריימו, טרנט לוקט): אלמנט הקשיחות. בירושלים אהבו מאוד את כל השלושה, אבל הבינו שאחת הסיבות לכישלון מול טנריפה ברבע גמר ליגת האלופות, ולהלם שאליו נכנסו השחקנים בחצי גמר הפיינל פור נגד מכבי ראשל"צ - היתה רכות גדולה מדי, גם ברמה ההגנתית וגם ברמה המנטלית.
הטריו החדש אמור לפתור את סוגיית הקשיחות. את בריימו אנחנו מכירים מהעונה הנהדרת האילת כגבוה ורסטילי שנתן פייט לטיישון תומאס כשחקן ההגנה המצטיין של העונה שעברה, עם יכולת חסימה נהדרת, חוש מצוין לריבאונד ובונוס כחוטף לא רע בכלל; טרנט לוקט מגיע על הטיקט של הטורף בהגנה, זה שיכול לשמור על שחקנים בעמדות 1-4; ומהמעט שאנחנו יודעים על אייזיאה קאזינס, הוא עשוי להתברר כבאד-אס של חדר ההלבשה - עוד דמות שבירושלים חשבו שחסרה להם, אבל השאלה היא אם קאזינס, עם עבר של הסתבכות עם החוק, יהיה כזה במובן החיובי או השלילי.
גמישות מחשבתית ומקצועית
בשתי עמדות אפשר לזהות שינוי קונספטואלי אצל קטש: בסמול פורוורד ובסנטר. קטש ידוע כמאמן שאוהב את שחקני הכנף שלו ככאלה שיודעים להשתחרר למצבי קליעה באמצעות תנועה נכונה ללא כדור, עד שהם מתמקמים באחת הפינות ותופרים את הזריקה שנולדה מהפיקנרול. ובכן - לוקט הוא לא כזה. עם כ-32% מקשת השלוש בשנתיים האחרונות, הוא לא הסמול פורוורד הקטשי הקלאסי, אבל המאמן החליט שמהעמדה הזאת הוא יכול לקבל קליעה מפלדין, מקאזינס ואולי גם מבר טימור ומנמרוד לוי שיתופקדו כ-3. מלוקט הוא רוצה את ההגנה.
בעמדה מס' 5, הצירוף של קופשאס מלמד על יישום לקחים מהעונה שעברה. שוב טנריפה, שוב קולטון אייברסון, ושוב משחק הפוסט אפ שלא היה קיים בירושלים בעונה שעברה - את כל אלו קטש זוכר והביא את הענק הליטאי כדי שיסגור לו את הפינה. את קופשאס, אגב, ירושלים יכולה לחתוך כמעט בכל רגע נתון הודות לסעיף שחרור שהצליחה להכניס בחוזהו.
בליגה זה יהיה סיפור אחר. קופשאס לא נחוץ, ובריימו את תומאס, אולי שני שחקני ההגנה הטובים ביותר בעונה שעברה, אמורים להיות צמד מפחיד ברמה ההגנתית. עידן זלמנסון ייתן את העומק ואת הגוף, ובירושלים מקווים שימשיך בשיפור שהפגין בשנים האחרונות.
הגמישות בבנייה ניכרת לא רק בטור הפקת הלקחים, אלא גם במספר ההרכבים השונים שקטש יוכל להריץ בליגה. דיברנו על מיעוט הישראלים, אבל העובדה שכמעט בכל עמדה אפשר למצוא ישראלי בכיר תאפשר לקטש המון הרכבים מגוונים להמון סיטואציות שונות: תמיר בלאט כרכז פותח לצד פלדין, או אולי נמרוד לוי בעמדה מספר 4 לצידו של תומאס, כשבריימו עולה מהספסל, אולי זלמנסון כסנטר עם רביעיית זרים. בהיעדר סמול פורוורד ישראלי קלאסי, בר טימור להיות שחקן הכנף שימלא את העמדה הזו. טבלת העומק שהכנו ממחישה את הגמישות בסגל הירושלמי.
סיכום: לא נוצץ, אבל יעיל
הסגל של הפועל ירושלים לא נבנה כדי למכור מנויים. הוא גם לא נועד כדי להצית את הדימיון יותר מדי. אין שם איזה אתלט על, או שם ענק. המוטיב החוזר בסגל הזה הוא הפקת הלקחים מהעונה שעברה, בשאיפה לעשות צעד אחד יותר רחוק מהעונה שעברה: להביא את הפיינל פור של ליגת האלופות לארנה, ולחזור לגמר הפיינל פור הישראלי אחרי היעדרות של שנתיים.
על הנייר, הפועל ירושלים מודל 2019/2020 נראית כקבוצה חזקה יותר לעומת זו של העונה שעברה. היא שמרה על הנכסים העיקריים שלה - הזרים ה"בטוחים", לצד תמיר בלאט, שהיה ונשאר הרכז הטבעי הטוב ביותר שיש לכדורסל הישראלי להציע, והוא צפוי רק להתקדם ולהשתפר אחרי שכבר נבחר לשחקן הצעיר המצטיין של ליגת האלופות בעונה שעברה. ויש גם קפטן חדש, אהוב הקהל בר טימור.
אולי מישהו אחד חסר. בחור אמריקאי-ישראלי שחי בקצב שלו, ואם יורשה לנו להמר, עוד יחזור לאדום של ירושלים. ד"ש לאמארה סטודמאייר.
