למדתי שאלוהים לא ייתן לי משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו

בין אווזים, כלבים וסוסים, ועם תינוקת בת ארבעה חודשים על הידיים, גל מלכה פותחת לי את דלת הבית שלה במושב. היא מתחילה בהתנצלות כי הבייביסיטר לא הייתה פנויה אבל היא רק תסיים להאכיל את רות, בת ארבעה חודשים, והזמן יתפנה. היא מכינה לשתינו קפה חם, אבל כשתגיע לשתות את שלה הוא כבר יהיה קר. "ככה אני אוהבת", היא מוסיפה בסרקזם ששמור לאמהות טריות שכבר שכחו איך זה לקבל כווייה מהשלוק הראשון של הקפה. "זה לא פשוט. כל יום בארבעת החודשים האחרונים הייתי צריכה לשרוד אותו, ממש, היה לי נורא נורא קשה. גם מבחינת המצב במדינה שעוד יותר העכיר, וזה שבן היה הולך לצבא וחוזר, ורות בוכה מהבוקר עד הערב ואין לי מושג מה קורה, למה את בוכה? פשוט תפסיקי לבכות! זה מלחיץ, לא הבנתי מה יש לה, זה חדש לי. אמרתי מה, ככה זה? אני לא מסוגלת. הייתי ממש בדיכאון, היה לי קשה, אמרתי לבן מילים קשות. הקושי שלי בחיים זה פרידות, ופה, אני מרגישה שכשהתינוקת הגיעה חוויתי פרידה מעצמי, מהגל שהייתי".

זה מה שאנשים מפספסים כשהם שואלים אם חזרת לעצמך ומתמקדים רק במשקל. הם שוכחים שאת לא תחזרי לעצמך, את אדם אחר עם חיים אחרים.
"זה הכל, זה גם הגוף שעלה כמה קילוגרמים ואת איכשהו רוצה להוריד אבל מנסה להתרגל לדבר החדש הזה, הפנים משתנים, הכוחות, העייפות, את משתנה כולך. השינוי הזה מטורף, ואני הייתי הכי פרי-ספיריט, קמה בבוקר וגם אם אין לי לו"ז אני יוצאת מהבית, יושבת עם חברה בתל אביב ואז הופ נכנסת לי עבודה פה, יום צילום שם, בחיים לא יושבת בבית כל היום ופה צריך ממש לתכנן את הלו"ז. צריך להיות מאוד מאוד מסודרת, וזה לא הבן אדם שאני".

והאימהות עצמה? איזו אמא את?
"וואו, אני אמא חרדתית ברמות. גיליתי בעצמי מלא חרדות שלא חשבתי שיהיו, אני לא נותנת לאנשים לגעת בה, לא לשמור עליה. יש לה בייביסיטר שזו מישהי שהיא כמו אחותי, יש את אמא שלי, וזהו. אי אפשר לצעוק לידה, כשהיא ישנה צריך להיות בשקט, למרות שכולם אומרים לי 'תרגילי אותה לרעש'. לא רוצה. למה? תינוק רוצה ללכת לישון, שיהיה לו נעים בלב, הילדה שלי גם ככה מרגישה כל דבר. כולם יורדים עליי שאני אמא יותר מדי עוטפת, וזה יכול להיות, אבל אני לא מצליחה לשחרר. אני רואה אמהות קוליות כאלה, ואני לא כזאת".

את רק ארבעה חודשים אמא, מה רוצים ממך בעצם?
"ומי מספר להם ששלושה חודשים קשה לי? שכל יום אני מנסה לחייך כי ההורמונים משתלטים עליי, כי אני כל היום סביב הילדה? שאני כרגע כלום ושום דבר לעומת הדבר הקטן והיפה הזה? לפני חודש ישבנו בבית קפה עם המשפחה שלי, לאחותי יש ארבעה ילדים, לאחי יש ילדה, והיו שם גם אמא שלי ואחי הקטן, ואז הם אומרים לי, 'אנחנו רוצים לבוא אלייך, הילדים רוצים לסוסים'. ואמרתי להם 'לא, אתם לא יכולים לבוא אליי, אני לא יכולה לחלק את האנרגיה שלי לכל כך הרבה אנשים'. אנחנו לא ישנים בלילה, ועכשיו בן יתחיל לעשות טיול סוסים לילדים? אני רק מתחילה לחשוב על זה ונכנסת להתקף חרדה. הם התחילו לרדת עליי שאני חייבת לשחרר ונפגעתי, באמת. התחלתי לבכות והלכתי הביתה. אמרתי להם, 'אתם לא מבינים אותי. אתם קל לכם, או שזה נראה שקל לכם, אני נפרדתי מהחיים החופשיים שלי, הקריירה שלי עומדת על הכף, השעון מתקתק, אני צריכה לחזור לעצמי'. אמרתי להם, 'אתם המשפחה שלי וכל מה שאני צריכה זה שאתם תוציאו אותי מהדיכאון שאני נמצאת בו. תוציאו אותי מזה, תעזרו לי, אל תורידו אותי'. אולי בילד השני אני אלמד לשחרר, אבל כרגע אני מחלקת את האנרגיה אליה, לעצמי ואולי קצת לבעלי".

איך זה משפיע על הזוגיות?
"משפיע חבל על הזמן. הזוגיות משנה את פניה, אני עם בן 11 שנים ובחיים היא לא נראתה כמו בארבעת החודשים האלה. יש ילדה שישנה איתנו במיטה, אנחנו עייפים, לא ישנים בלילה ועובדים ביום, אין יותר ביחד רק של שנינו. וגם יש פחות כוחות להכיל אחד את השני, זה רק התפעול מי עושה מה ומתי. למזלי, זכיתי בבן, הוא זה שתמיד מציל את הזוגיות שלנו, מרים אותה ומושך אותה קדימה. בזוגיות של 11 שנים אתה מתעייף. אבל כשהוא מרגיש שזה קורה, הוא ישר מציף את זה ואומר, 'צריך לצאת לארוחת ערב לדבר, בואי נסגור טיסה, אנחנו לא קרובים מספיק', כאלה. הוא ממש מאיר דברים שאני מבחינתי יכולה לחיות איתם, ואז אני מתעוררת ואומרת, 'יואו, נכון'. אז אנחנו בתהליך ואנחנו מבינים שאנחנו בתקופה מאוד מורכבת שאנחנו מנסים לצלוח אותה".

ואפשר לצאת לארוחת ערב כשיש תינוקת בת 4 חודשים בבית?
"כן, הלכנו לארוחת ערב ונסענו ללילה במלון. אומנם כל מה שעשיתי באותו היום היה להיות איתה בפייסטיים, אבל עשינו את זה. אחרי 3 חודשים יצאתי לעבוד, ובן חזר לעבוד, הוא חקלאי, ויש לנו בייביסיטר. אז אני כן לוקחת רגע צעד אחורה ואומרת לעצמי, 'את בסדר, את מתקדמת', ואני טופחת לעצמי על השכם וגאה בעצמי. אני אומרת תודה על הכל. על מה אני בכלל מדברת? על זה שאני לא ישנה בלילה? אני חושבת על שירי ביבס והילדים שלה ולא מצליחה לנשום, אני כל הזמן מדמיינת מה קורה אם חוטפים אותי עם הילדה, כמה סימילאק הייתי מצליחה לקחת. אז כל פעם ביחד עם הקושי אני מזכירה לעצמי להגיד תודה. תודה שהיא פה, תודה שקשה לי, תודה שאני קמה בלילה לילדה שלי, תודה שהיא בוכה, תודה שאנחנו צריכים ויכולים ללכת לרופאה, תודה על הכל. רק לא משהו אחר". 

החלטתי שאני אהיה אני

האימהות הטרייה הביאה לחייה של מלכה (30) סדרי עדיפויות שונים בהחלט. "הווייב הוא אחר עכשיו, יש לי בלב ובחיים דברים יותר חשובים. בדיוק עכשיו קיבלתי 'לא' על תפקיד שכל כך רציתי, הייתי בטוחה שהוא שלי, ואז התקשר אליי הסוכן שלי ואמר לי 'זה לא יקרה'. אמרתי 'איזה באסה', אבל הכל נשאר מאוד בפרופורציה. זה יהיר אולי להגיד את זה אבל אני בטוחה בקריירה שלי, בטוחה במי שאני, בהצלחות שלי. משהו בלב שלי מאוד מסודר שם".

בשנים האחרונות היא הפכה לאחת השחקניות האהובות והמצליחות במדינה במסלול מהיר מאוד. זה התחיל בתיאטרון, נמשך בתפקידי משנה בסדרות כמו "הטבח" והגיע לשיא עם התפקידים גונבי ההצגה של חגית (חגו) ב"המפקדת" וחן הפונדקאית ב"גוף שלישי". על האחרון מלכה גם זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר בפרסי האקדמיה לטלוויזיה, ובפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר יחד עם רותם סלע בפסטיבל הסדרות הבין-לאומי סירייס מאניה. "אם היית שואלת את הכיתה שלי ביורם לוינשטיין, אני הייתי האחרונה שהם היו חושבים שתצליח. הגעתי לשנה א' כשכולם היו מתלמה ילין ומעירוני א', כולם יצירתיים בטירוף, ואני, עד שיוצא לי משהו מהמוח לוקח לי שנה. כל הזמן אמרו לי, 'את צריכה להחכים, לקרוא שייקספיר ומולייר', והייתי יושבת וקוראת, אבל להגיד לך שזה מה שחיזק אותי ועשה אותי שחקנית? לא. החיים הפכו אותי לשחקנית שאני. והלימודים שינו אותי. בשנה א' הייתי בן אדם אחד ובשנה ג' בן אדם אחר לחלוטין".

מה זה אומר?
"ניסיתי להיות כמו האחרים, להיות מישהי שאני לא. בן היה מבולבל ואמר לי, 'אני לא מבין, את משתנה', ואי אפשר להיות שחקן כשאתה לא בבייס שלך. אתה צריך להיות מאוד מאוד אתה כדי להצליח להיות בן אדם אחר. אחרי הרבה ניסיונות אמרתי, 'או-קיי, סטופ, תחזרי להיות מי שאת. גם אם את לא אומרת נכון חמש או חמישה, זה בסדר, גם אם קורה משהו ואת מקללת ואומרת 'איזה זין' ו'כוס אומו' זה סבבה, והכל טוב. תדברי ככה ותהיי ערסית ופרחה ומה שלא יחשבו עלייך'. החלטתי שאני אהיה אני, ואז זה התחיל לעבוד".

התפקיד שפרץ לך את הדרך היה של חגו, שדומה מאוד לדמות שלך שאת מתארת.
"כשקיבלתי את חגו, אמרתי שזה פוקס, כי מה זה חגו? חגו זה אני. לא הייתי צריכה לשחק יותר מדי. אבל אז אני ממשיכה באודישנים ואומרים לי שאני טובה, ואז אני מתחילה להתמיין ל'גוף שלישי', וואו, עוברת שלבים, ומגיעה למאץ' עם רותם פאקינג סלע. הגעתי רועדת, אמרתי לבן, 'תחשוב שאתה הולך מחר לשחק כדורגל עם מסי, זה מטורף'. והוא אמר לי 'את יודעת, מסי מרים לשחקנים שאיתו, אז אל תדאגי. אם היא טובה, אז היא תרים לך', וזה בדיוק מה שהיה באודישן. היא הכי הרימה והכי הייתה שם. על הסט בכלל, היא ויהודה (שמגלמים את ההורים הביולוגיים של העובר שנושאת מלכה – א"ו), באמת, רק לפתוח מחברת וללמוד מהם. את מגיעה ליום צילום ומרגישה את האנרגיה שלהם מרחוק. אם כל הבנות מאוהבות ביהודה, אז כשפוגשים אותו זה עולה באלף רמות, זה אישיות ואנרגיה מחבקת, אוהבת, הוא פרטנר מדהים, שחקן על. ולא משנה כמה הוא עשה וכמה שנים הוא בתעשייה, הוא חבר של כולם".

התפקיד הזה הביא לך כבוד בין-לאומי, פרס בפסטיבל סירייס מאניה.
"בכלל לא ידעתי שיש תחרות, חשבתי שזו רק הקרנה. ועוד התחננתי לסוכנת שלי, תעשי שאסע. כי זה ברור שרותם, יהודה וליאור (רז, א״ו) ייסעו, הם כוכבים ענקיים, אבל יש הקצאות לדברים האלה, אז זה לא היה ברור שאני אצטרף. ואז הצטרפתי ומבחינתי זה היה טיול, חזרתי הביתה ואיך שאני מגיעה הביתה עם המזוודות, 11 בלילה, מנהלת הדרמה של קשת מתקשרת אליי ואומרת לי, 'את צריכה לחזור מחר לצרפת כי את זכית בשחקנית הטובה ביותר'. ישבתי בדיוק פה והתחלתי לצרוח מבכי. אמרתי לה, 'את משקרת לי, את משקרת לי, זה לא נכון', והיא אומרת לי, 'הם התקשרו ואמרו שאת ורותם זכיתם ביחד, כי התפקידים שלכן בלתי נפרדים. כי פונדקאית ואמא צריכות לזכות ביחד בפרס הזה'. ב-6 בבוקר כבר הייתי בדרך חזרה לצרפת. הייתי בשוק שבגלגול הזה אני עומדת על במה כזאת, לזכות בזה זה היה מבחינתי, 'יואו, זה כאילו שום דבר לא פוקס יותר. אני באמת יכולה להגיד על עצמי שאני טובה. אני בסדר".

זמן יחסית קצר אחרי ההיריון בסדרה הגיע ההיריון בחיים. התפקיד המורכב הכניס איזה חשש מהכניסה להיריון?
"לא, פשוט היה לי ברור שזה ייקח זמן. אחרי הסדרה הבנתי שמי שנכנסת להיריון מהר ובאופן טבעי זה האחוז החריג. וגם בהתחלה לא היה לי כזה דחוף. אמרתי נתחיל וניקח את זה באיזי ולי זה קרה בחודש הראשון, בטעות, כנראה מרוב שרציתי שבן יחזור הביתה חי ושאני אזכה להקים איתו משפחה. שתביני, מהרגע שיצאתי מיורם עד לרגע שנכנסתי להיריון, עבדתי. בדיוק צילמנו את העונה האחרונה של 'המפקדת' ואמרתי לעצמי אין לי משהו בלו"ז אחרי ותמיד יש לי משהו לאחרי, זה מוזר, מה אני אעשה? ואז ביום הצילום האחרון, גיליתי שאני בהיריון ואז הבנתי למה אין לי לו"ז, למה הכל פנוי. ועכשיו אני מסבירה ליקום, 'או-קיי, סבבה מותק, תודה על הזמן הפנוי, I'm Back'".

בסוף כלום לא בידיים שלי

מלכה אומנם עוד לא חזרה לימי צילום באופן שוטף, אבל חוזרת למסכים עכשיו בשני תפקידים שצולמו לפני ההיריון – בסרט "פינק ליידי" של ניר ברגמן ובסדרה החדשה "שלומי 6" (HOT). "וואי, זו סדרה מעולה עם כזו חשיבה מחוץ לקופסה. היא מספרת על שני בני דודים מאוד טובים, שחקני כדורגל, שלומי 6 ושלומי 9, ואחד מהם נופל לפשע. פשע זה כמובן אני, אני ואח שלי שזה ישראל אטיאס באים ממשפחת פשע מאוד כבדה, אבא בכלא, אמא לא בתמונה. אז יש קצת סחר בסמים, קצת מעלימים אנשים. אני מגלמת את יסמין, ג'סי, האחות הקטנה, היא שקטה. לא נכנסה לעסקים עד הסוף, אבל כששלומי נכנס לתמונה מתחיל העניין. אותו מגלם אופק פסח, שגם היה אח שלי ב'המפקדת'".

את אומרת "פשע זה הכי אני". את מרגישה שזה הטייפקאסט שלך?
"אני מבינה את הדיבור הערסי שיש לי, את החצי גבר וחצי אישה, אבל זה כן יציאה מהקופסה, כי אני כן גם הבלונדינית המטופחת, ואני מרגישה שכל תפקיד שלי הוא שונה. חן שהיא אם חד הורית לא קשורה לחגו שבאה ממשפחת פשע ולא לאלינור ששיחקתי בתיאטרון שהיא בחורה על הרצף או לדמות שלי ב'סוף העולם שמאלה', ואני שמחה שנותנים לי את הטווח הרחב הזה. כל עוד הסיפור טוב והדמות עגולה, ממש לא משנה לי אם היא באה מהרצליה או מרמלה. אני זורמת עם היקום, אני יודעת שהשם מכוון לנו את הדרך וכל שנותר לי לעשות זה להמתין בסבלנות ולראות מה יקרה ולתת מעצמי את הכי טוב שאני יכולה. בסוף כלום לא בידיים שלי".

כשהיא אומרת שכלום לא בידיים שלה, מלכה יודעת על מה היא מדברת. כשהיית בת 17, בחופשה קצרה לפני הגיוס, היא שרדה פיגוע תופת בבורגס, בולגריה, כשמחבל התפוצץ באוטובוס שעליו עלתה. שלוש שנים מאוחר יותר, אביה יעקב נהרג בתאונת דרכים אחרי שהנהג שברכב מולו נרדם על ההגה וגרם למותו המיידי. בשנים האחרונות התמודדה אמה עם מחלת הסרטן ולאחר מאבק של שנה, החלימה. ואז, אחרי 7 באוקטובר, בן, בעלה ובן זוגה מזה 11 שנים גויס למילואים, ונכנס לעזה ללא אפשרות לתקשורת ביניהם. "אני למדתי בחיים שאלוהים לא ייתן לי משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו", היא אומרת, "והוא יודע שאני לא אוכל להתמודד עם המוות של בן, או שתיפול עליי פה רקטה או שיקרה משהו לרות חלילה. הוא יודע שזה לא יהיה טרגי, זה פשוט יהיה הסוף, אז הוא לא עושה את זה. ההתמודדות עם הסרטן של אמא שלי הייתה חתיכת טרגדיה, חרדות, יש לי אח קטן שצריך לטפל בו, אחותי הייתה בהיריון, ורק אני ליוויתי אותה לטיפולים, והייתי מקבלת בעצמי סימפטומים, היה נושר לי השיער, הייתי מרגישה לא טוב. אבל כנראה שעם זה הוא חשב שאני יכולה להתמודד".

ואין רגע של כעס על אלוהים?
"אני מפחדת לכעוס עליו, כל הסרטן של אמא שלי אמרתי לו, 'תקשיב לי טוב, אני מדליקה נרות ואני אומרת לך שאני לא אתמודד בלי אמא שלי. לקחת את אבא שלי, אתה יודע שהיה לי הכי קשה בעולם, אל תעשה לנו את זה', והיא החלימה. ככה אני מדברת איתו. אני יודעת מה אני לא מסוגלת להכיל, לא מסוגלת להתמודד עם עוד מוות של בן אדם קרוב, לא מסוגלת שבן ימות, שאמא שלי, שאחים שלי או שרות. בבקשה שמור לי עליהם. והוא יודע. ובגלל זה כשבן היה בעזה לא הייתי בטוב, הייתי ממש ברע, ירדתי במשקל, לא אכלתי, הייתי בחרדות מהבוקר עד הערב ופשוט התפללתי כל היום בבקשה שהוא יחזור חי, כי לא רציתי להראות לאלוהים שאני יכולה להתמודד בלעדיו. אני לא יכולה. סבבה? שכל המלאכים, שכולם ישמעו, שבלעדיו אני לא חיה. אז תיזהרו. תשמרו עליי. הפעלתי את כולם, אבא שלי, סבא שלי, מלאכים שאני מדברת איתם, זה היה שבועות הכי קשים בעולם. אין לך שום קשר אליו בכלל, את יכולה לגלות שקרה משהו רק אם דופקים לך בדלת. זה הדבר הכי מפחיד שיש. והדפיקה שהייתה לנו כשאבא שלי מת, זו דפיקה שמשנה חיים. אני לא מאחלת לאף אחד".

בן חזר פיזית מהקרב, אבל האם הוא חזר שונה?
"בן למזלי מדבר איתי, הוא מספר לי מה הוא עבר. אבל אנשים חוזרים ממלחמה והם לא אותם אנשים, זה קשה מאוד, חלקם לקחו חיים של בן אדם אחר, גם אם זה מחבל ואדם רע שהגיע לו למות, והאבות שחוזרים מהמילואים לילדים שלהם – זה נשאר איתם גם בבית. אני מהפיגוע בבורגס, הייתי ילדה בת 17 שלא לקחה חיים אבל עד היום יש לי את רגע הירידה מהמדרגות ויש לי את התופת מול העיניים שלי, אני רואה בן אדם רץ בלי יד, אני רואה מלא גושים על הרצפה של דם, של אנשים שהתפוצצו. הריח, הצרחות, זה דברים שנשארים איתך, אי אפשר לקחת את זה, זה בועט לך בנפש. עד היום יש לי הבזק של אישה ששכבה על הרצפה כשירדתי מהאוטובוס, והיא הסתכלה עליי, ראיתי את העיניים שלה והיא ביקשה ממני עזרה ולא יכולתי לעזור לה. זה עד היום נשאר איתי. זה טראומה".

איך את התאוששת מהתופת?
"כל הבית התכנס למען זה שאשאר בריאה, אבא שלי לא הסכים שאלך לשבת בביטוח לאומי ולספר כמה אני מסכנה ולא שומעת באוזניים, קיבלתי 12 אחוז נכות, וזה חזר לי בצבא כשהתחלנו עם הנשק ויריות, וכשמחאו כפיים, חלונות שנטרקים. הייתי עם קב"ן בשירות, אבל הם עזרו לי בצבא והיה לי שירות משמעותי".

השנה ציינת עשור לפטירת אביך.
"בשנה האחרונה היה לי מאוד קשה לראות אותו, חוויתי כל כך הרבה בתשעה חודשים האלה, ופתאום בלידה, הייתי 12 שעות בצירים, ואז הכניסו אותי לחדר, שמו לי אפידורל, ואמרו לי פתיחה 10 ואני דוחפת ולוחצת ואז הדופק שלי מתחיל לרדת ואני אומרת, 'די, קשה לי', אני מסוחררת כולי ואני מסתכלת למעלה, ואני פשוט בעננה ואני רואה את הפרצוף של אבא שלי מחייך אליי נותן לי נשיקה בראש, ואז עצמתי עיניים ואמרתי לו 'אבא תהיה איתי ביחד, תתמוך בי, אני צריכה לסיים את זה'. ואז עשינו את הדחיפה האחרונה והיא יצאה וזה היה ברור לי שבאמת כשאני פונה אליו הוא הופך את העולמות שם כדי לעזור לי. אני יכולה להגיד בלב שלם שהדרך שעשיתי לא הייתה קורית אם אבא שלי לא היה שם למעלה. הרגשתי אותו בהרבה נקודות בחיים שלי, היה לי ברור שזה הוא בסירייס מאניה, או בקבלה לבית הספר למשחק. כל פעם שהייתה לי חוויה מטלטלת הייתי הולכת לקבר של אבא שלי ומנהלת איתו שיחות שלמות, ונותנת לו גם לענות לי".

אנחנו בתוך מציאות של המון אנשים שצריכים להשתקם, שצריכים להתמודד עם טרגדיות ועם אובדן. מה הכי עזר לך להשתקם?
"אחרי הפיגוע ואחרי המוות של אבא שלי, הפרופורציות שנכנסתי אליהן הן כל כך גדולות, ועכשיו אני רואה את העם שלנו נכנס לפרופורציות. נגיד, לא משנה מה, כל פעם שאני חושבת על החטופים, זה מכניס אותי לפרופורציות, הם עברו שם יותר משנה שלמה ובשנה הזאת אנחנו ממשיכים להתקיים, וקורים דברים שמחים ופחות שמחים. הייתה פעם שנסעתי להצגה בהסעה של המיניבוס לתיאטרון חיפה, והייתה בדרך תאונה קטלנית ואני לא רציתי להגיע להצגה, כי הבן אדם שעשה את התאונה מת, החיים שלו לא ממשיכים. וכשאבא שלי מת, העולם לא עצר, העולם המשיך, ופה, כשהבן אדם הזה מת, לרגע אחד, היה פקק, והעולם עצר ואנחנו לא המשכנו את הדבר שלנו וההצגה התבטלה ואני שמחתי, חשבתי שמגיע לו שהכל ייעצר לרגע אחד. אני תמיד בוחנת את הרגעים הקשים שלי אל מול ההודיה שלי. תראי את הדשא, תראי את המרפסת, תראי איזה כיף לנו. אני לומדת לחיות עם הקושי ומודה עליו".

"שלומי 6" זמינה לצפייה ב-HOT3, ב-HOT VOD וב-NEXT TV.

צילום: אור דנון | סטיילינג: תום רוזיליו | איפור: אדיר פימה | שיער: זיו אמסלם | הפקה: טל פוליטי