שרשרת הטעויות של הנשיא זועקת לשמיים. יש דברים שפשוט לא עושים. וזה די פשוט:
1) לא מציירים קווים אדומים אם אתה לא עומד בהם.
2) לא מודיעים על תקיפה צבאית אם אתה לא מבצע אותה.
3) לא הולכים לקונגרס בלי לדעת מראש שאתה מנצח.
4) לא משגעים את כל אמריקה שצריך לתקוף כשברור שהרוב המכריע לא מעונין בזה.
5) לא נותנים לרוסיה לקחת את כל הקופה בתרגיל שקוף.
אובמה לא פספס אף טעות. הוא עבר מאחת לשנייה כמו צ'ארלי צ'פלין בסרט סלפסטיק. כולם איבדו אותו בדרך: בני בריתו הפוליטיים נשארו נבוכים, הציבור האמריקני לא הבין מה רוצים ממנו ושאר העולם, אנחנו יודעים, הסתכל עליו בזלזול גובר.
אובמה נכנס לליגה של ניקסון וקרטר
אגב, אם צריך לשים את האצבע על מה שהטריד אותו יותר מכל - זה הציבור האמריקני. הם לא היו אתו מלכתחילה בעניין הזה וככל שהוא התאמץ יותר, הם ברחו יותר. הוא הזיע לשכנע והם הצביעו ברגלים. סקרי דעת הקהל מראים בפרוש הדרדרות בציונים שאובמה מקבל בניהול מדינות החוץ בכלל ובנושא סוריה בפרט. וכאשר, בסופו של דבר, נשאלו האמריקנים האם אובמה הציג "קייס" משכנע בנושא הסורי, התשובה הייתה "לא".
כואב. כואב לנשיא שחושב כבר על איך יזכרו אותו בתום כהונתו. רק לפני זמן קצר ניסו יריביו הרפובליקנים לטפול עליו עוד עלילה תורנית כאילו הוא הפעיל את מס ההכנסה הפדראלי נגד ארגונים ימניים. הם כינו אותו "ניקסון". זה די מעליב שמכנים נשיא אמריקני "ניקסון" – נשיא נוכל ומרושע שנזרק בבושת פנים מהבית הלבן. אלא שבימים האחרונים צצה לה קללה הרבה יותר חמורה. קוראים לו עכשיו "ג'ימי קרטר".
וזה לא מגיע משונאיו החשודים הרגילים של אובמה. סקר של ניוזוויק/דיילי ביסט מצא שבוחרים פוטנציאליים באמת חושבים שאובמה גרוע מקרטר. ופרודיה על שער של טיים מגזין כאילו קרטר מודה לאובמה רצה ברשת בהצלחה רבה. קרטר מודה לו שם שהוא כבר לא הנשיא הכי גרוע.
מבחן התוצאה
יכול להיות שבשכונה כמו המזרח התיכון ברק אובמה היה ילד הכאפות, אבל אסור לזלזל בו. האיש הוא ליברל אמיתי. הוא עקבי ודבק בעמדותיו. הקלישאה "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" אינה חלה עליו. אצלו דברים שהוא ראה משם נשארו אותם דברים. אם הוא האמין שנשיא צריך לשאוף לאישור מהקונגרס לפני עימות צבאי – אז הוא מאמין בזה גם כשהוא נשיא. אומנם בלוב הוא הפציץ ללא הצבעה, אבל המצב שם היה שונה והדחיפות אחרת.
ואם הוא האמין תמיד שעדיף לפתור סכסוכים בדרכים דיפלומטיות וכוח צבאי הוא רק כורח של אין ברירה – אז הוא מאמין בזה גם היום. ואם הוא האמין שמה חשוב הוא מבחן התוצאה ולא הפוזות מול שאר העולם – אז אולי בסופו של דבר הוא יאמר לעצמו "השגתי את המטרה בלי לירות אף כדור וזה מה שחשוב".
למדנו שהציבור האמריקני ממש לא רוצה ללחוץ על ההדק, אלא אם יגיעו אליו הביתה. למדנו שההבדל בין נשיא רפובליקני לדמוקרטי הוא הרבה יותר ממה שנדמה. למדנו שפוטין יודע לשלוף שפנים. למדנו שהעולם משתנה, חוץ מאשר במזרח התיכון.