בכניסה לבניין שלנו במוסקבה מותקן אינטרקום. כשהשכן שלי מקומה 6, הרב אלימלך וייסברג, חוזר מבית הכנסת בשבת הוא עומד ברחוב, ומחכה. אלימלך ממתין עד ששכן או אורח יפתח את הדלת. אין סיכוי שהרב ילחץ על זמזם ויחלל שבת. "זה עניין של 20 דקות המתנה בממוצע", הוא מסביר, "אבל אין לחץ. בכל זאת, שבת."
בסוף השבוע האחרון הוא נדרש לגלות סבלנות כפולה. גם לחכות בחוץ, בקור, וגם להשקיף על הגרפיטי שמישהו מרח ליד דלת הכניסה. צלב קרס גדול, שחור, מתנוסס שם. לילה אחד אחרי סוף הפסח, מישהו החליט לסמן את המשקוף. ככה יידעו כולם בשכונה שיש כאן יהודי קלאסי, עם כיפה וזקן. כמו במין ציטוט מהופך של סיפור מכת בכורות מההגדה, הבית מסומן. אבל לא פסחו עלינו. "אלוקים כנראה מכיר בנוכחותינו", וייסברג מחייך, "אז הוא שלח כמה צעירים משועממים לקשקש על הבניין. נו, מה אני אאחל להם, שיישארו בלי ידיים."
מי שגילתה את המריחה המכוערת על הדלת הייתה בת הזוג שלי. היא קראה לי מהרחוב בזמן שקראתי מייל. זו הייתה בקשה מהעורך ב-mako למצוא סיפור אישי ליום השואה, לראיין מישהו שחווה אנטישמיות על בשרו. ירדתי למטה, לדלת, ומצאתי את הסיפור האישי. עכשיו גם אנחנו בסטטיסטיקה.
אז עליתי אל אלימלך, לשאול אותו אם הוא מודאג. הוא אומר שלא, מתרווח על הספה בדירתו. על הקיר מעליו תלויים דיוקן ענק של הרבי מלובביץ' ופוסטרים של חסידים מרקדים. הוא חי במוסקבה עם אשתו ושלושה ילדים, ממלא תפקיד בקהילה היהודית וגם מוכר בתור אורגינסט באירועים. וייסברג נמצא ברוסיה כבר 11 שנים: "פעם היינו שומעים כל שבוע על תלמיד ישיבה שחטף בקבוק ועל קשיש שזרקו עליו מים. בשנים האחרונות יש ירידה ברורה באירועים הלא נעימים. יש פה הרבה פחות תקריות מאשר באירופה".
>> הערב בקשת, אחרי החדשות: "האנטישמיות החדשה", עם יעקב אילון
רק 15 תקריות אנטישמיות בשנה
הנתונים הרשמיים תומכים בתחושה הזאת. פרופ' מיכאיל צ'לנוב, מזכ"ל הקונגרס האירו-אסייתי היהודי, ציין בדיון שנערך במוסקבה לפני שנתיים כי משנת 2009 חלה מגמת ירידה במספר גילויי שנאה ליהודים. בשנת 2010 נרשמו 42 תקריות אנטישמיות ברוסיה, מדינה של 140 מיליון תושבים. לשם השוואה, בבריטניה תועדו בתקופה המקבילה 639 מקרים של תקיפות, קריאות גנאי או ריסוס כתובות נאצה. על פי דו"ח שפרסמה אוניברסיטת תל אביב, בשנת 2011 נרשמו ברוסיה 15 תקריות אנטישמיות, נתון נמוך פי עשרה פחות מבצרפת. מדו"ח של הפורום למאבק באנטישמיות עולה שב-2012 נמשכה מגמת הירידה והרגיעה.
אפשר לטעון שמדובר רק בתקריות המדווחות ושהמספר האמיתי, בשטח, גבוה הרבה יותר. אפשר להזכיר שברוסיה יש מסורת אנטישמית, ולזכור את הפוגרומים (שבתגובה להם כתב ביאליק את "על השחיטה" ו"בעיר ההריגה"), ואת מדיניות האפליה של הצארים שדחקו את היהודים ל"תחום המושב", ואת "הפרוטוקולים של זקני ציון", קונספירציה שהומצאה ברוסיה לפני יותר ממאה שנה. אבל לדברי צ'לנוב, הימין השמרני לא מחשיב כיום את היהודים לאויב מספר אחת של רוסיה. במאה ה-21 שונאי הזרים מתמקדים במוסלמים ממרכז אסיה ובמהגרים אפריקנים.
"ועד הבית כבר ימחוק את הקשקוש"
לוייסברג יש עוד הסבר מרגיע: "ברמה המקומית, מאז שנפתח בשכונה מרכז קהילתי גדול ולצידו המוזיאון הראשון ברוסיה לתולדות היהודים, יש כאן נוכחות משטרתית בולטת. מלא ניידות, הרבה שוטרים. נכון שאזור תחנת הרכבת הסמוכה הוא מתחם מוכר של לאומנים וניאו-פאשיסטים. בכל פעם שמתחשק להם להפגין או לצעוד הם מגיעים לשכונה. אבל ה-OMON, היחידה המיוחדת של משטרת רוסיה, מעיפה אותם בכל פעם שהם מרימים ראש".
מעל הדלת שלנו מותקנת מצלמת מעקב. אלימלך לא משוכנע שכדאי לבקש מהמשטרה לבדוק את התיעוד ולתפוס את האחראים למעשה. "זה רק יעודד פרחחים לחזור לכאן. מניסיוני, הכי טוב לא להתרגש. פעם חרטו צלב קרס קטן ליד הדירה הקודמת שלי. אחרי זמן הכל נשכח. זה לא חזר על עצמו". אבל הנה, התעקשתי, צלב הקרס חוזר על עצמו, ובגדול. "ועד הבית ידאג למחוק את הקשקוש."
ואולי הפתרון זה לעלות או לחזור לישראל.
"אני בעד, אבל גם חשוב שאנשים יגיעו לארץ כשהם יהודים שמודעים לזהותם. עדיין יש כאן עבודה".
כשנפרדנו, הרב אלימלך הדגיש שוב שהוא לא מודאג. אבל הוא לא הסכים להצטלם בחוץ, מול דלת הכניסה לבניין שלנו. בכל זאת, אין צורך לעורר תשומת לב.