בליל שבת האחרון, בקור מקפיא עצמות, נמצאה בגינת לוינסקי בדרום תל אביב, גופתה של דניאלה, בקושי בת 21. לפני ארבע שנים, יצאה דניאלה עם חברתה הטובה מיכל, לבילוי יום שישי בעיר הגדולה תל אביב. שתי מתבגרות סקרניות ונאיביות בנות 17 שרצו לחוות את העולם של הגדולים.
כל הלילה טיילו בין פיצוציה לפיצוציה, שנוררו כוסות אלכוהול ונייס גאי, עד שהיו שיכורות כהוגן. בשעות הקטנות של בין חושך לאור, השעות בהן קשה להבחין בין תן ושועל, הן התהלכו להן באלנבי, מחפשות מנוח לרגלן. הדלת של מועדון אלנבי 44 נפתחה, ואת כל הזוועה שהתרחשה שם, בפנים ובחוץ, תיעדו מצלמות האבטחה.
הווידאו מספר בלי קול: אחרוניי המבלים כבר הלכו, והשומר קורא להן להיכנס. מיכל מושכת את שרוולה של דניאלה, לא, בואי נלך, כן, לא, ואז הן נכנסות. המלצמה מתעדת אותן מתישבות שיכורות בבר. העובדים במקום רואים שהן מסטוליות לגמרי ובכל זאת - משקים אותן בעוד ועוד כוסות, מקהים עד תום את כושר ההתנגדות שלהן עד שהן מאבדות הכרה. המצלמות מתעדות את דניאלה שרועה מעולפת על ספה, ועובדי המקום אונסים אותה אחד אחר השני ומבצעים בהן מעשי סדום.
אחרי שהאונס הקבוצתי נגמר, עובדי המועדון פשוט גוררים את שתי הנערות החוצה ומשליכים את גופותיהן חצי עירומות על המדרכה. עוברי אורח משכימי קום רואים אותן ומזעיקים את המשטרה. אין מילים בשפת אנוש לתאר מה עוללו לדניאלה ומיכל כשהן מעולפות, ואם לא היו מצלמות אבטחה - לא היה גם כתב אישום.
"למה לבשת חזיה מנומרת?"
מאז האונס אושפזה דניאלה במצב קשה במחלקה פסיכאטרית, אך הייתה נחושה להגיע להעיד בבית המשפט. מה שהיא לא ידעה הוא שבמשפט - לכל אחד מהנאשמים שאנסו אותה יש סניגור, וכל סניגור כזה רוצה להראות ללקוח שלו שהוא עובד קשה כדי להוכיח שהנערות הללו הן שקרניות. כן, ככה זה בהליך בעבירות מין, המתלוננת היא בחזקת שקרנית עד שיוכח אחרת - והנאשמים חפים מפשע עד שיוכח אחרת.
בתהום הפעורה שבין חזקה לחזקה, שם נופלות הנפגעות קורבן לאונס שני. מוצגות בפניהן שאלות שמעמיקות את הכאב, שמציפות עוד יותר את הטראומה. את דניאלה זימנו לחקירה הנגדית מתוך האשפוז הפסיכאטרי, אבל זאת זה לא מנע מהסניגורים לחקור אותה במשך יום שלם כאילו היא אוייב העם. היא יצאה משם בחזרה למחלקה הפסכאטרית מרוסקת, היא רצתה להתאבד.
זה היה השלב שבו הוריהן של הנערות שכרו את שירותיי. בתחילה סברו המשפחות, כמו כולם, שהפרקליטות היא המלווה והמייצגת את נפגעות העבירה, אבל כשראו במה הדברים אמורים, ושהמדינה מייצגת רק את המדינה ולא אותן, הם הבינו שהן חייבות לקחת יצוג משפטי צמוד.
מאחר ששלושה סנגורים חקרו אותן, דניאלה אולצה להגיע שוב להמשיך את עדותה. צריך להבין, בעת מתן העדות, יש התעלמות מוחלטת ממצבן הנפשי של הנפגעות. הן נראות בסדר - אבל הן לא. ואז מתנהל מתחת לאפו של השופט תהליך האשמת קורבן מביש: למה לבשת חזיה מנומרת באותו ערב? למה הלכת לשם בכלל? למה שתית כל כך הרבה? למה שמת אודם בצבע אדום כזה?
שתי הנערות יצאו מההליך הפלילי שבורות לרסיסים. השופטים באמת עשו מאמץ כביר לנסות לשמור על כבודן של השתיים במהלך המשפט, אך מלכת המשפט, אותה זכות החפות, משעבדת לרגליה מוסכמות אנוש בסיסיות עד שקשה לשפוט מה יותר חמור: לפגום בזכויות הנאשם או לפגוע בזכויות קורבן העבירה?
חייבים להגן על נפגעות עבירות המין
דניאלה מעולם לא חזרה לעצמה מאז ההליך הפלילי, מצבה הנפשי הלך והדרדר והיא נעה ונדה בעולם כמת-חי, מבקשת נפשה למות, האנסים הורשעו וקיבלו כשש שנות מאסר בממוצע, אם ינקו להם שלישי הם בטח ילכו הבייתה ויבנו חיים חדשים ודניאלה? היא קיבלה עונש מוות.
לא כל נפגעות האונס מתאבדות, אך רבות שוקעות למוות איטי בעינויי נפש מתמשכים, תהליכי הרס והשמדה עצמית. את דניאלה שלנו, כחולת העיניים שמבטה לא ירפה ממני לעולם, אף אחד לא ישכע שרצח הוא עבירה חמורה יותר מאונס. זה פשוט רצח מסוג אחר. דניאלה נפלה חלל לתופעת השתקת הקורבן והאשמת הקורבן. תופעה שפנים רבות לה וכולן עצובות ובודדות.
גופתה של דניאלה נמצאה בגינת לוינסקי ליד רחוב הגדוד העברי ללא רוח חיים בלילה קפוא שבו כולנו היינו עם משפחותינו בבתים חמים ונעימים, באותם רגעים שבין קודש לחול נפטרה מרוע מעולם. דניאלה ילדה יפה שלי. מתי כבר יבינו שאונס זה רצח איטי ובעינויים?
לפי הנתונים היבשים של הפרקליטות כ-87% מהתיקים בעבירות מין שמסתימים בעסקאות טיעון. הפרקליטות משכנעת את קורבנות העבירה שעדיף להן לא להעיד בבית משפט כי הן ישאלו שאלות קשות והתהליך כולו מאוד קשה. אבל הפתרון הנכון להשגת צדק לקורבן היא לא בעסקת טיעון שמטיבה עם התוקף - אלא להסדיר אחת ולתמיד את האופן שבו נפגעות העבירה נחקרות בבית המשפט. רפורמה כזאת נחוצה לא רק למען הנפגעת, אלא למען החברה כולה, כי מיגור מגיפת התקיפות המיניות היא אינטרס של כולנו, לא רק של הנפגעת האחת.