אמש חשפה הדוגמנית והמגישה טהוניה רובל את הסוד שהסתירה במשך שנים רבות: בגיל שש היא נאנסה באכזריות, טראומה שהודחקה אצלה מילדות וצפה רק לאחר שעברה טיפול פסיכולוגי לפני מספר שנים. לדבריה של טהוניה, היא אינה יודעת מיהו התוקף אלא רק זוכרת את פניו במעורפל. "אני זוכרת איך הוא נראה, אני לא זוכרת את השם שלו. אני זוכרת שדיממתי ולכן הוא נאלץ לשטוף אותי כנראה. הוא רחץ אותי בכיור, שטף אותי, הלביש אותי והביא לי סוכריה", היא סיפרה לחיים אתגר בכאב.
התופעה שבה מצליח המוח האנושי להדחיק טראומה מכאיבה עד לכדי שכחה של ממש מכונה בספרות אמנזיה דיסוציאטיבית, והיא מהווה מעין מנגנון הישרדותי במקרים שבהם המוח אינו מסוגל להתמודד או לעכל את מה שעבר - כך מסבירה פרופ' מלי שחורי-ביטון, ראש החוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל. "מבחינת המוח, זו אחת הדרכים היעילות לכאורה להתמודד עם הסיטואציה. ההדחקה של זיכרון הפגיעה היא למעשה מנגנון הגנה שמאפשר לקורבן להמשיך לחיות את חייו. חשוב להדגיש שברוב המקרים הזיכרון לא נמחק לחלוטין ולכן מתרחשת היזכרות מאוחרת, שבה הזיכרון שהודחק צף שוב אחרי שנים ארוכות כשהאדם כבר בשל ומסוגל להתמודד איתו".
לדבריה של פרופ' שחורי-ביטון, הזיכרון המודחק והטראומטי עשוי לצוף בעקבות טריגר שיכול להיות טיפול פסיכולוגי, כפי שהתרחש במקרה של טהוניה, אבל גם בעקבות אירוע פשוט יותר, כמו צפייה בסרט או זיהוי של ריח מסוים. "זיכרון הוא לא וידיאו, הוא מורכב יותר. יש בו עיוותים טבעיים, גם בזיכרונות נורמטיביים מלפני יום או שבוע, אנשים זוכרים דברים באופן סובייקטיבי. הרבה פעמים אנחנו שומעים טענות שמופנות כלפי קורבנות פגיעה מינית כמו 'למה את מתלוננת רק עכשיו', אבל כשמדברים על היזכרות מאוחרת, הזיכרון לא קיים בתודעה בכלל".
איך אפשר להסביר את העובדה שיש אנשים שמדחיקים זיכרונות טראומטיים, בעוד שאצל אחרים הם חוזרים שוב ושוב בצורה של פוסט טראומה?
"טראומה יכולה להשפיע על הזיכרון באופן כזה שנראה שכחה, אבל אצל אנשים אחרים מנגד נראה היפרמנזיה, זיכרונות בלתי פוסקים. אנשים כאלה לא מסוגלים להדחיק את התמונות הקשות, הם סובלים מסיוטים ופלאשבקים, למעשה הם חווים את הטראומה בכל פעם מחדש. הסיבות לכך מגוונות ולא תמיד ברורות, אבל מה שבטוח זה שבמצב של הדחקה, הזיכרון יצוף שוב לרוב כשלאדם תהיה יכולת רגשית להתמודד עם אותו זיכרון, וגם אז הוא יחלחל לאט לאט בצורה של שברי זיכרון".
"חשוב להדגיש שאמנזיה דיסוציאטיבית עשויה להתרחש לא רק על רקע פגיעה מינית, אלא סביב כל טראומה באשר היא", מדגישה פרופ' שחורי-ביטון. "טיפלתי במשפחה שהגיעה אליי לטיפול עבור הילדים בכלל, ולאט לאט התברר בשיחות עם האמא שהיא עברה נטישה. זה קרה במדינה שהיא נולדה בה בדרום אמריקה בתקופה שהיו בה חטיפות של ילדים, וההורים שלה בגיל 5 או 6 החביאו אותה ואת אח שלה במנזר. היא מחקה את התקופה הזו לגמרי ופתאום נזכרה בה רק כשהתחלנו לדבר על הילדים שלה. שיקוף ההתנהגות הבעייתית של הילדים היה הטריגר עבורה. היא הייתה בהלם".
ככל שהקורבן שחווה את הטראומה צעיר יותר, כך גדל הסיכוי לפתח אמנזיה דיסוציאטיבית, מסבירה פרופ' שחורי-ביטון. כמו כן, היעדר סביבה תומכת מגבירה גם היא את הסיכוי להדחקה. "אם הקורבן קיבל תמיכה לספר את סיפור הפגיעה שלו בביטחון והילד שיתף את מה שעבר עליו בזמן אמת, אנחנו צפויים לראות פחות הפרעה בזיכרון. השכחה היא מנגנון שעוזר לאותו קורבן להתמודד עם התחושות וההשלכות של הפגיעה, כולל כעס, חרדה ואשמה. אחרי הפגיעה יכולות לצוף שאלות כמו 'למה זה קרה דווקא לי, אולי משהו אצלי לא בסדר', השנאה העצמית והבושה גורמות לאותה תופעה שבה המוח לא מסוגל בכלל לזכור את מה שקרה. הנתק המוחלט מהרגש, מהחוויה ומהזיכרון הוא שמאפשר לילד שעבר פגיעה לשרוד".
"ברגע שהזיכרון חוזר, הקורבנות רוצים לעשות 'טיפול שורש' ולכן יש להם פתאום יש להם מוכנות להיחשף ולספר את הסיפור שלהם", מסבירה פרופ' שחורי-ביטון על המניעים שעשויים להיות לקורבן שמחליט לחשוף את סיפורו שנים אחרי. "ברגע שהם נחשפו, הקורבן אומר שקיימת אצלו הבנה שחשוב להעלות את זה למודעות ולהעביר מסר לאחרים".