בשבוע שעבר חזרתי לעבודה אחרי חופשת לידה. משמרות ראשונות בבית החולים במחלקת יולדות. מה יש כבר להגיד על הסיטואציה הזאת? לא פשוט בכלל. לא כאחות, לא כאמא לראשונה שרק רוצה לשמור על המשפחה החדשה שלה ולא כמי שרוצה לקחת חלק חיובי בחווית הלידה של אישה אחרי לידה.
 
האחיות במחלקה עובדות קשה, 12 שעות משמרת בתנאי עומס, עם המון חוקים שצריך לשמור עליהם. כל יום מקשיחים יותר את ההנחיות בבית החולים - עובדים במשמרות קבועות, בצוותים קבועים ומעבירים משמרת טלפונית ממרחק בכדי לשבור את שרשרת ההדבקה במידה ותיהיה. תתארו איך זה מרגיש לבוא אחרי חופשה ולא לתת חיבוק לחברה שלא ראית ממזמן.

שואלים אותי איך האווירה במחלקה הכי שמחה בבית חולים? שונה מהרגיל זה בטוח.
 
בלובי הכניסה לבניין שבדרך כלל עמוס משפחות וריח של אוכל טוב יושבת עובדת שמודדת חום לנכנסים ואולי חולה עם בן משפחה שלוקח את הסיכון לצאת החוצה מהחדר שלו. בחדר האוכל שבדרך כלל הומה נשים, תינוקות ודיבורים ישבו היום הטבח ואולי 3 או ארבע יולדות שבאו לקח אוכל בזריזות ובמהירות ברחו לחדרן. במחלקה שבשגרה עמוסה משפחות ורעש סורר היום שקט, בקושי רואים יולדת הולכת במסדרון. 

בתוך המחלקה יש אווירה של שמחה זהירה. היא מרכיבה בתוכה גם פחד וחוסר וודאות ולפעמים גם בדידות. אפילו בתוך החדר יש אישזהי התכנסות פנימה והתגוננות, פחות חברויות שנוצרות בין מטופלות.

כאחות את מנסה להיות שם בשביל היולדות - ללטף, להקשיב, לטפל, ללמד, לחזק. אבל איך אפשר ללטף ממרחק בטוח? לחייך מבעד למסיכה? לשהות ליד המטופלת את הזמן המקסימלי שהיא צריכה והזמן המינימלי בשביל חשיפה? ועדין למרות כל הקושי את מנסה לעשות את המקסימום ולתת את הטיפול המקצועי והמסור שהיית רגילה לתת רק רגע לפני.

יש המון חששות. אני בטוחה שהאמהות הטריות רק חושבת על איך הן דואגות ומגוננות על הבגיאות שלהן ושל התינוק החדש. איך את נקלעו לסיטואציה ההזויה הזאת ואיך הן יוצאות ממנה הכי מהר שאפשר. 

איך כבר יכולה להרגיש מישהי שהרגע ילדה ולא יכולה לחלוק את הרגע המרגש עם החברים והמשפחה? איך סבא וסבתא מרגישים שאין להם אפשרות לראות ולהריח את הנכד החדש? מי נותן לך ולבעלך כוחות אחרי 48 שעות ללא שינה במצב של חוסר אונים, עייפות, חולשה, וכאבים? מאוד מורגש שחסר ליולדות את המשפחה מסביב שתעטוף ותחזק.
 
אני מבינה גם את הדאגה והחששות גם של המשפחות, את הרצון להיות חלק מאירוע כל כך מרגש שהם חיכו לו כל כך הרבה זמן ועדין, הדבר הזה מדבק כל כך עד כדי זה שאתם מסכנים את עצמכם ואת משפחתכם. למרות שזה מרגיש הדבר הכי לא הגיוני בעולם - לא אל תבואו לבקר, לא גם לא בחוץ ליד הספסל, לא גם לא אחרי שהבן חוזר הביתה עייף לנוח ורק רצית להקפיץ לו אוכל שיהיה בבית. לא גם לא אם זה הנכד הראשון שלכם. בואו נעצור את שרשרת ההדבקה

גם לסבתא של הבת שלי מגיע לראות אותה בקרוב עזרו לצוותים בבית חולים לשמור על הבריאות שלהם ושל כולנו.
 
הכותבת היא אחות במחלקת יולדות, מלווה נשים אחרי לידה