View this post on Instagram
כולנו מכירים את סיפורה המצמרר של אנה פרנק, הילדה היהודייה שהתחבאה במשך חודשים בעליית הגג עד שנרצחה על ידי הנאצים. בימים אלה נראה שההיסטוריה חוזרת על עצמה שוב, כשנערים ונערות באוקראינה מתעדים ביומנים פרטיים את הזוועות שהם חווים. "יודעים איך זה מרגיש כשכואב? פעם התאהבתי בבן, אבל הוא לא אהב אותי בחזרה, וחשבתי שזה כואב. אבל מסתבר שכאב זה לראות את אמא שלך מתה מול העיניים שלך", כותבת ביומנה קטיה, נערה בת 16 ממריופול.
"יודעים איך זה מרגיש כשכואב? פעם התאהבתי בבן, אבל הוא לא אהב אותי בחזרה, וחשבתי שזה כואב. אבל מסתבר שכאב זה לראות את אמא שלך מתה מול העיניים שלך"
את הציטוטים מהיומן מביאה בחשבון האינסטגרם שלה המתעמלת האוקראינית ליליה פודקופאייבה: "אח שלי המשיך לדבר לאמא שלי ואמר לה 'אמא, אל תירדמי, את תקפאי'. אנחנו לעולם לא נוכל לבקר את הקבר שלה. היא נשארה במרתף לח וחשוך", כתבה קטיה, ונזכרה בימים שלפני האסון, "הלכנו לשירותים, ישנו ואכלנו שאריות באותו המרתף. פעם אחת הדוד שלי, קולייה, תפס יונה, אז טיגנו ואכלנו אותה. אחר כך כולנו הקאנו".
אמה נהרגה ימים ספורים לפני פינוי המשפחה. "אמא החזיקה מעמד עד הרגע האחרון ושלושה ימים לפני הפינוי היא מתה. אמרתי לאחי שהיא ישנה ושאסור להעיר אותה, אבל נראה שהוא הבין הכל", היא כותבת. לפני הטרגדיה, הם נאלצנו להתמודד עם מותם של שכנתם ודודם: "השכנה שלנו נהרגה ולא יכולנו לסחוב את הגופה שלה החוצה, אז היא התחילה להסריח. כשנהיה שקט יותר קולייה סחב אותה החוצה, ונהרג בעצמו. אמא בכתה הרבה. אחרי שאבא שלנו מת, הדוד קולייה היה האדם הקרוב ביותר אליה".
המראות שמתועדים ביומנה בלתי נתפסים: "הגופות מסריחות כל כך. הן בכל מקום. כיסיתי את העיניים של אחי עם הצעיף של אמא שלי כדי שאחי לא יצטרך לראות את זה. כשרצנו, כמעט הקאתי כמה פעמים. אני לא מאמינה יותר באלוהים. אם הוא היה קיים, לא היינו סובלים ככה".
"אמא שלי מעולם לא עשתה דבר רע. היא הלכה לכנסייה. קולייה הפסיק לעשן כדי שאמא שלי לא תהיה לחוצה מכך שזה חטא, ואלוהים לקח אותה. הכומר אמר שאמא שלי עכשיו משרתת את אלוהים, אבל אני הייתי מעדיפה אם היא הייתה נשארת לשרת אותו כאן, ולגדל אותנו", היא כותבת.
חבקו את הילדים שלכם
ביומנה היא מספרת גם על דוד נוסף המתגורר ברוסיה. "אני שונאת את רוסיה. דוד שלי שם. אתם יודעים מה הוא אמר לי היום בטלפון? 'קטיה? מה קטיה? ילדה, אני לא מכיר אותך. איזה מלחמה, מה קטיה?'. ואז הוא כתב לי: 'קטיה, אל תכתבי לי. זה מסוכן לי ולמשפחתי'", היא מספרת בכאב, "אני שונאת אותם! היא הייתה אחותו! איך זה הגיוני? אתם יודעים, חשבתי שאחזור למריופול ואחיה באותו המקום. בכל פעם, באותו יום, אני אלך למרתף כדי להניח פרחים".
קשה שלא לקרוא את השורות המצמררות ביומנה של קטיה ולא להשוות אותן לסיפורה של אנה פרנק. "זה כל כך מפחיד כשילדים בוכים, אסור שישמעו אותך. המשוגעים האלה מחפשים אנשים במרתפים ורוצחים אותם. מי ששורד מספר שהצבא הרוסי אונס ילדים ומבוגרים ואפילו גופות. אם יש אלוהים, למה הוא מאפשר את זה", היא מספרת.
"אני לא רוצה לחיות יותר. אנחנו בטח נפרד עכשיו, ואני אולי לא אראה את אח שלי. בשביל מה זה? למה פוטין עושה את זה? חיינו טוב, אפילו קנינו רכב. קולייה הבטיח ללמד אותי איך לנהוג. הם אפילו שרפו את הרכב, והדירה איננה. אני רוצה למות, אבל אני לא יכולה. חבקו את הילדים שלכם! אחרת, אתם עלולים למות, והם לא יזכרו את הריח שלכם. אם יהיו לי ילדים, אני אחבק אותם כל הזמן".