עדינה ויוסף (שמות בדויים) נישאו בסוף שנות ה-60, קנו יחד דירה בפתח תקווה וגידלו בה את שלושת ילדיהם. בתחילת שנות ה-80 עזב יוסף את הבית ועבר לחיות עם בת זוג חדשה. עדינה הסכימה להתגרש, בתנאי שאחרי מתן הגט הדירה תרשם על שמם של ילדיה והיא, בתמורה, תוותר על המזונות והכתובה.
אלא שלמרות ההסכמות הגט לא ניתן מעולם. "תמיד הייתה לי תקווה שנחזור להיות ביחד, היו לנו שלושה ילדים והקטן היה רק בן שנתיים כשהוא עזב את הבית", סיפרה עדינה ל-mako, "מעולם לא הסדרנו את הגט כי הייתי בטוחה שנחזור להיות ביחד. מאוד אהבנו אחד את השני, גם אחרי שהוא עזב את הבית נשארנו בקשר".
עדינה נשארה להתגורר בדירה ולשלם את המשכנתא עליה לבדה, ובני הזוג חיו בנפרד עד מותו של יוסף ב-2013, אז גילתה כי בצוואה שהשאיר אחריו נישל אותה ואת ילדיהם המשותפים מכל רכושו והעביר הכל, כולל את מחצית הדירה אותה רכשו ביחד ובה היא מתגוררת, לבת זוגו החדשה וילדיה.
חמושה בצוואת המנוח הגיעה בת הזוג של יוסף אל עדינה ודרשה ממנה את מחצית הדירה שנשארה רשומה על שמו של יוסף. עדינה, בתגובה, טענה כי הדירה שייכת לילדים כפי שסיכמו השניים בהסכם הגירושים ביניהם – והשתיים עברו להתגושש בבית המשפט. בית המשפט קיבל את טענת המאהבת לפיה הגט מעולם לא הוסדר, ולכן למרות שבפועל חיו בנפרד, הסכם הגירושין בין יוסף לבין עדינה לא תקף.
בעקבות הפסיקה ביקשה המאהבת לפנות את עדינה, כיום בת 71 הסובלת מנכות ומתקיימת מקצבאות של ביטוח לאומי, מהדירה בה התגוררה - ולמכור אותה באמצעות כונס נכסים באופן כפוי, במטרה להתחלק עמה ברווח המכירה.
עדינה פנתה לבית הדין הרבני בפתח תקווה, וביקשה להתבסס על הכתובה עליה חתם יוסף כשהשניים נישאו ב-1969. לטענתה, מאחר והגט לא סודר וההסכם בין השניים לא תקף, לא תקפה גם ההסכמה של עדינה לוותר על כתובתה, במסגרתה התחייב יוסף לדאוג לה למגורים ומזונות עד סוף ימי חייה. בית הדין קיבל את תביעתה, ואסר על מכירת הדירה. בתגובה החליטה משפחתה של המאהבת לדרוש מעדינה דמי שכירות.
לאחרונה פנתה עדינה לבית המשפט לענייני משפחה, והפעם, באמצעות עורכת הדין דקלה סומך קרם, היא מבקשת לסלק את תביעת המשפחה ממנה לשלם שכירות בעבור הדירה. התביעה טוענת כי לפי הדין העברי אותם דמי שכירות הינם חלק מהמזור והמזונות להם זכאית עדינה מעזבונו של יוסף, ממנו מעולם לא התגרשה. כלומר, אם עזבונו של יוסף עובר לפי פסיקת בית המשפט אל בת זוגו החדשה, הרי שהיא זו שצריכה לשאת בהוצאות שכר הדירה של עדינה, אותם היא תובעת ממנה. באם תתקבל התביעה, תהיה עדינה זכאית לחיות בדירה עד יום מותה ואחריו תתחלק הדירה חצי חצי – בין ילדיהם של עדינה ויוסף לבין המאהבת ומשפחתה.
"לצערי אנשים אינם מודעים לכוח ולמשמעות הרבה שיש לחופה וקידושין כדת משה וישראל", מסבירה עו"ד סומך קרם, "מבחינתי לא יעלה על הדעת לסלק מביתה אישה נכה בשנות ה-70 לחייה, המתקיימת מקצבת נכות, מבלי שאף אחד מהעוסקים בדבר יתעניין בגורלה. לשמחתי ההלכה היהודית מלמדת אותנו פעם נוספת כמה היא מלאה חמלה וחסד".