אתמול קיבלנו תזכורת מצוינת למה אנחנו צריכות את יום האישה. בערוץ 14 פצחה עירית לינור במניפסט רווי רעל ושוביניסטי נגד חברת כנסת ויו"ר הקואליציה עידית סילמן, בשל הוויכוח שלה עם חברת הכנסת מיכל וולדיגר במהלך דיון בוועדת הבריאות על התמודדותם של הורים לילדים ונוער עם קשיים רגשיים. הסיבה? סילמן הביעה רגש, הראתה פגיעות והעזה להזיל דמעה.

את המניספט הקריאה לינור תוך חיקוי ולגלוג מביש, וגם הגדילה וקראה לשקול מחדש את זכותן של נשים להיבחר לכנסת על רקע אותה פגיעות מצד סילמן. גם בשנת 2022 נציגי ציבור נתפסים כמי שאינם יכולים לבטא רגשות או לחשוף דברים אישיים, כאילו נציגי ונציגות ציבור הם לא בני אדם, או חמור מזה - כאילו לא היינו רוצות שבדיוק ככה הם יהיו.

נדמה שאת דבריה שלפה לינור מאמצע המאה הקודמת. רגש הוא המניע החזק ביותר של בני אדם לפעול, אכפתיות ומסירות ציבורית זה חלק בלתי נפרד ממילוי השליחות. כשמיקי לוי, יו"ר הכנסת, בכה במהלך הנאום בפרלמנט הגרמני, בכנס לציון יום השואה הבינלאומי, הוא לא הביע חולשה - הוא הראה אנושיות ויצר הזדהות.

נעמה לזימי (צילום: מעין טרבליש)
רגש הוא מה שהופך אותנו לנציגי ציבור שפועלים מתוך אמת פנימית. ח"כ נעמה לזימי|צילום: מעין טרבליש

הלוואי ונראה יותר ויותר נבחרי ציבור מביעים רגש עמוק, כזה שיכול להביא לדמעות. בכי הוא לא חולשה, להפך, הוא חוזק. אדם שלא מחניק רגש, שמראה אנושיות ולא נותן לסטיריאוטיפים המיושנים הללו לנהל אותו רגשית הוא אדם חזק. גם אני בכיתי בעצרת של גבעת עמל, לפני כמה ימים, בעת שנאמתי. הנושא הזה כאוב אצלי וזה יצא. זה בדיוק מה שהופך אותנו לנציגי ציבור שפועלים מתוך אמת פנימית, בה יש סוגיות שכואבות ונוגעות בנו. 

הדרישה מנציגי ונציגות ציבור שלא לבטא רגשות היא חלק ממה שמבקש להשאיר פה חברה נטולת סולידריות וערבות הדדית, חברה חומלת בה רגש הוא יתרון ולא חיסרון אך לא פחות חמור, זו דרישה שמבקשת לפגוע בייצוגן של נשים ובשוויון המגדרי, עם הסטיגמות הכי שחוקות ומיושנות על נשים שלא עומדות בלחץ בגלל שהן רגשיות. אז הפוך, אני דווקא חוששת ממנהיגות מדחיקה, שמרנית ודכאנית בה אין מקום להבעת רגשות כזו - מנהיגות מהסוג שאנו מפרקות ומשנות ככל שיש יותר נשים בעמדות מפתח.

עירית לינור הזכירה לנו למה אנחנו צריכות את יום האישה ושיש לנו עוד דרך, אבל לאט לאט אנחנו מצליחות להאיר איפה שחשוך.