בגיל 43 החלטתי שהגיע הזמן ללמוד שוב נהיגה.
הפעם הראשונה שלי הייתה בגיל 18. הייתי משייטת ברחבי אשדוד, נוסעת בכביש מהיר, חונה ברוורס וכל העסק; המורה שלי היה בסך הכל בסדר, אבל לצד ההערות המקצועיות שלו היו מונחות על לשונו כמו סוכריות קופצות קריאות התפעלות או ביקורות אסתטיות כלפי המין הנשי שהתהלך על המדרכות, חצה כבישים, עמד ברמזורים. העיניים שלו היו נעות במרחב בהתאם, ואם זה היה סרט מצויר, בוודאות היה תלוי מפיו ריר, מתנדנד עם הרוח שנכנסת דרך החלון. "תראי איזו שמנה, תראי איזו כוסית, תראי מה היא לובשת" או סתם "וואי וואי וואי" היו נשמעים תדיר, אבל יצא לי לא רע יחסית לחברה הכי טובה שלי: המורה שלה לנהיגה היה מסביר לתלמידות להשתמש בידית ההילוכים כאילו זה איבר המין של בן זוגן.
נכשלתי בטסט ראשון ואחר כך התגייסתי. איכשהו, בזה נגמר הניסיון ההוא. המורה השני שלי חצה את ה-70 ועל היד היה לו מספר; היד הזאת נהגה לשחק עם ההגה ואז להתחכך בי, אבל המספר, גילי הצעיר והעידן התרבותי מנעו ממני להתרעם. ידעתי היטב שאם אתלונן, האיש ייפגע ויגיד שהוא בסך הכל עושה מה שצריך, וצריך לגעת בהגה, אז מה לעשות. יש מגע. הפסקתי ללכת אליו אחרי מספר שיעורים, ואפילו לא ידעתי לומר אז למה.
ב-2010 החלטתי שהגיע הזמן להוציא כבר את הרישיון הזה, אבל הפעם חיפשתי מורה אישה. יכול להיות שהיו יותר, אבל מצאתי רק אחת כזאת, והיא הייתה תפוסה לגמרי ולא הכירה עוד מורות מלבדה. כעבור 12 שנה התקשרתי אליה שוב. "יש לי מקום רק לעוד חצי שנה", היא אמרה, אבל גם שלחה לי עוד שלושה מספרי טלפון. כך הגעתי אל חלי מלכה, שכבר 20 שנה מלמדת נהיגה.
"אני מלמדת את השפה של הכביש, תלמידי נהיגה צריכים להבין את שפת הגוף של המשתמשים האחרים בדרך. אני מוצאת את עצמי מלמדת אותם טריקים שיעזרו להם לשרוד"
בארבעת החודשים האחרונים מחכה לי חלי פעמיים בשבוע בקניון איילון, ואני נכנסת למאזדה CX-3 שלה. הכביש הישראלי תמיד נראה לי פרוע, אבל הפעם החוויה מזכירה לי נסיעה על פני לבה רותחת, כשסכנה אורבת בכל מקום. בהתאמה, חלי היא לא רק המורה שלי לנהיגה, אלא גם קואוצ'רית שמלמדת אותי שיעורי חיים. למשל,
1) מאיפה בא זעם הכביש שלנו
חלי היא מורה קשוחה – קשיחות מהסוג ההכרחי, כי נהיגה בישראל אינה לרכי לבב – וכל מפגש איתה הוא שיעור ארוך בפסיכולוגיה חברתית ובסוציולוגיה. "בעולם מתוקן שבו כולם מצייתים לחוקים, אני אמורה ללמד רק נהיגה ואת חוקי הכביש, כלומר איך לנהוג בהנחה שכולם מסביבי נוהגים אותו הדבר", היא אומרת. "ככה מלמדים באירופה, אבל בישראל אני מלמדת בנוסף לכל אלה גם את השפה של הכביש, שהיא שפה התנהגותית ותרבותית. תלמידי נהיגה צריכים ללמוד להבין את שפת הגוף של המשתמשים האחרים בדרך, ואני מוצאת את עצמי מלמדת אותם טריקים שיעזרו להם לשרוד".
חלי מבקשת ממני לתת לנהג טנדר להשתלב בתנועה וממשיכה: "אני מלמדת נדיבות, אבל מה את פוגשת על הכביש בפועל? את ההפך. עם הזמן, גם אם יצאת לכביש מוכנה מכל הבחינות, כל זה משתבש – כי את לומדת שאין נדיבות על הכביש, רק גסות רוח ואי-ציות לחוקים ואכיפה מעטה, ואת מתחילה להיות כזאת בעצמך. הכביש הוא מלחמה, והוא ראי לחברה שלנו".
"הדעה הרווחת היא 'אישה לא יודעת לנהוג, איך היא תלמד אותי?'. הייתה לי תלמידה שאחותה למדה אצלי ואמא שלה אמרה לה ללכת אליי. התלמידה לא רצתה, כי אני אישה"
בדיוק כשחלי אומרת את הדברים האלה, רכב שחונה בצדי הכביש יוצא מחניה בלי לתת לנו זכות קדימה ובלי להסתכל לכיוון שלנו. "הנה דוגמה, הנהג הזה לא נתן לנו זכות קדימה ועבר על החוק, למרות שהיינו מאפשרות לו לצאת מהחניה. אבל אצלנו לא מאפשרים ולא נדיבים, אז הוא התפרץ לכביש מתוך הרגל שלא נותנים לו, ואילץ אותנו לעצור ולסכן נהגים אחרים. לפני יומיים קרה לי דבר דומה כשתלמידה בלמה ורוכב קורקינט שנסע מאחורינו עף והתרסק על האוטו שלי. הוא לא נפצע קשה. הרכב שגרם לכל זה, אגב, המשיך בנסיעה שלו".
למה את חושבת שכל זה קורה?
"זה קשור לסיר הלחץ שאנחנו נמצאים בו בכל תחומי החיים. יוקר המחיה לבדו משפיע עלינו, אנחנו טרודים מאוד וזה משפיע על הנהיגה, שהפכה למלחמת הישרדות".
לפני 20 שנה נהגו טוב יותר?
"לא טוב יותר, אבל מכבד יותר. גם מחוץ לכביש אנחנו מכבדים אחד את השני הרבה פחות. מעבר לזה, הכבישים לא היו עמוסים ככה לפני 20 שנה. הפקקים תורמים להידרדרות, כי ככל שגדלה כמות המכוניות, כך גדל הלחץ על הנהג".
גסות רוח בכביש היא גם עניין ישראלי מאוד, לא?
"החוצפה הישראלית תמיד הייתה קיימת. אנשים שעוצרים בדרך ושואלים 'סליחה, איפה רחוב זה וזה' – את לא תראי את זה באירופה. זה עניין של מנטליות, ופעם החוצפה הזאת אולי שירתה אותנו. היום היא מפריעה לנו ואנשים פוגעים אחד בשני. הנהגים הרבה יותר אגרסיביים, אף אחד לא רוצה לצאת פראייר. זה 'אני אקח בכוח, אחרת לא ייתנו לי'. כולם לומדים את זה אחד מהשני, ילדים לומדים את זה מההתנהגות של ההורים על הכביש. זה נקרא 'למידה סמויה', ואני רואה בהתחלה את ההתנגדות שלהם כלפי מה שאני מלמדת. 'אבל למה? יכולתי להספיק לעבור את הצומת'. כל הזמן צריך לחדד להם שהמטרה היא לא להספיק, אלא לא להפריע לנהגים אחרים. הרי זה כל העניין על הכביש".
את חושבת שמה שאת מלמדת אותם נשאר איתם?
"אני חוששת שההשפעה שלי הולכת ופוחתת, אם כי יש תלמידי עבר שאומרים לי שהם עדיין שומעים את הקול שלי במקרים מסוימים. אבל קשה להיות נדיב ומתחשב בכביש שלנו. קשה לא להיכנע ולא להיות כמו כולם. פעם היית נותנת לנהג להיכנס והוא היה עושה לך 'תודה' עם היד, היום הוא עושה עם היד אחרי שהוא חתך אותך, וזה נראה לנו נורמלי".
כהולכת רגל אני מתחרפנת מזה שנהגים נותנים לך לחצות כביש ועושים סימן של רוחב יד, למרות שהחוק מחייב לתת לך לחצות. כאילו וואו, תודה ששמרת על החוק.
"זה שני צדדים של אותו מטבע".
מניסיונך, האישיות של האדם משפיעה על הנהיגה שלו?
"בטח, אדם שהוא הססן בחיים יהיה הססן גם בכביש. אם הוא זהיר בחיים וכל דבר נשקל בכובד ראש, אז גם בנהיגה הוא יהיה ככה. לעומת זאת, מישהו מהיר החלטה וחריף יהיה כזה גם בכביש. לפעמים סוג האופי פועל לטובת הנהג, ולפעמים לרעתו. כמו בחיים".
2) למה האוטובוסים לא עוצרים בתחנות שלהם
במהלך שיעור, לפני כשבועיים, חלי אמרה לי פתאום: "יש מאחורינו אוטובוס. הוא ינסה לעקוף אותך משמאל, להיכנס שוב לימין ולא לתת לך לעבור". וכך היה: כשהתקרבנו לתחנה שבה האוטובוס היה אמור לעצור, הנהג עקף אותנו משמאל ואחר כך ניסה לחזור לימין ולדחוק אותנו. כשהגענו לתחנה, בגלל שלא הספיק לעקוף, הנהג פשוט המשיך לנסוע, מותיר שתי נשים מבוגרות מנופפות בידיהן לעברו.
"אני תמיד מזהה מראש את נהג האוטובוס שיעקוף אותי 20 מטר מהתחנה, ויחסוך לעצמו אולי שלוש שניות. הרבה פעמים הם לא עוצרים לנוסעים בתחנות בגלל זה"
כל נוסע בתחבורה הציבורית מכיר את המצבים האלה, אבל אם המחשבה היא שזה קורה רק כשהאוטובוס מפוצץ, אז המציאות היא שזה לא.
איך ידעת שנהג האוטובוס ההוא יעשה את זה?
"הרכבים הציבוריים הם הכי איומים. הנהגים על הכביש המון שעות, הם שחוקים ועם הזמן מזלזלים יותר ויותר בחוקים. הם גם מאבדים סבלנות ונוהגים נהיגה אגרסיבית. כל מה שמעניין אותם זה לנוע כמה שיותר מהר קדימה. אני תמיד מזהה מראש את הנהג שאין לו סבלנות והוא יעקוף אותי 20 מטר מהתחנה, למרות שיחסוך לעצמו אולי שלוש שניות. זה נהיה מאוד רווח, והרבה פעמים הם לא עוצרים לנוסעים בתחנות בגלל זה. לפני שבוע הייתי עם תלמידה באוטו ונתקענו עם אחד כזה שנהג בצורה מסוכנת וכמה פעמים היה קרוב לפגוע בנו. ברמזור פתחתי את החלון ואמרתי לו שהוא חסר אחריות, והוא שלף עליי אצבע משולשת".
הייתי בטוחה שכשרואים "ל", נוהגים ביתר זהירות והתחשבות.
"את יודעת, פעם היה על הרכבים שלנו רק מגנט עם 'ל' וזהו. היום החוק מחייב אותנו לשים גם כובעי 'ל' על גג האוטו ולהאיר אותם כשמחשיך. זה נעשה כדי שיזהו אותנו מרחוק ויתחשבו, אבל המצב הוא הפוך. התלמיד החדש, שלא מכיר את המציאות, חושב – מבחינתו בצדק – שאנשים ייזהרו כשיראו שהנהג הוא מתלמד. האבסורד הוא שדווקא בגלל שהנהגים רואים 'ל', והם יודעים שיש שם מורה והוא כבר יזהיר אותך ויזיז לך את ההגה או יבלום אותך אם צריך, הם עוקפים אותך בצורה לא חוקית. אין להם סבלנות. כמו שהם רואים את זה, אתה פשוט מעכב אותם".
3) מה עושה תאונת דרכים קטלנית לבני המשפחה שלא מעורבים בה
חלי, ילידת ירושלים ותושבת רמת גן, היא אם לשלושה וסבתא לאחד. כשהייתה בת 9 נהרג אחיה הבכור בתאונת דרכים. הוא היה בן 20.
"נשים לוקחות את ההתנהגות על הכביש בצורה רגשית יותר מגברים, ולכן הן יותר אגרסיביות על הכביש. לדעתי הן רגילות לקחת את זכות הקדימה במקום לקבל"
האח לא היה זה שנהג, ועד היום לא ברור מה בדיוק קרה שם, אבל ידוע שהיה יום גשום ושהוא נסע עם חבר בירידות מירושלים. שם, בשולי הכביש ובניגוד לחוק, עמדה משאית והם התנגשו בה. "אחי נפטר על שולחן הניתוחים והמשפחה שלנו זזה ממסלול החיים שלה ולא הייתה עוד אותו הדבר", אומרת חלי. "מאותו הרגע הילדות והחיים שלי היו בצל השכול, וזה השפיע עליי באופנים רבים. בין היתר, זאת כנראה הסיבה שאני במקצוע הזה. אבל עוד קודם לכן, כשהייתי יושבת ליד אחי באוטו והוא נהג, הייתי שואלת אותו כל הזמן שאלות על נהיגה ועל החוקים, ואחר כך מאוד אהבתי לנהוג".
הכרת בצעירותך מורות לנהיגה?
"כשהייתי בת 18, כבר עם רישיון, פגשתי חברה מהתיכון והיא סיפרה לי שאחותה הגדולה היא מורה לנהיגה. האישה הזאת הייתה המורה הראשונה בירושלים, זה היה מאוד נדיר, אבל אצלי זה הדליק נורה וידעתי שזה מה שאהיה. רציתי להשפיע במקומות שהם ענייני חיים ומוות".
בגיל 28, אחרי שהתחתנה ונהייתה אמא, חלי נרשמה למכללה למקצועות התחבורה בירושלים ועברה הכשרה שנמשכה שלוש שנים. מאז, היא אומרת, אלפי תלמידים עברו דרכה.
4) מה ההבדל בין נהגת לנהגת
רוב התלמידים של חלי הם תלמידות. חרדיות ודתיות, נערות מתבגרות וגם נשים כמוני שלמדו בעבר אצל מורה זכר וזה לא היה נעים להן. יום אחד אמרתי לה שיש כיום יותר נהגות אוטובוסים ומוניות משזכרתי, והיא אישרה שיש גם יותר מורות לנהיגה: "התחלתי ללמד כשגרתי בירושלים, ומלבדי הכרתי רק עוד שתי מורות. זה היה מאוד נדיר. היום זה יותר נפוץ".
כי יש יותר ביקוש?
"גם. אני תמיד שואלת תלמידות איך הן הגיעו אליי, והן אומרות שחיפשו אישה. יש גם כאלה שלאו דווקא חיפשו אישה, אלא רק המלצות, אבל שמחו שאני אישה. יש לי המון תלמידות חרדיות שבוחרות בי בגלל ענייני הלכה וצניעות, ופותחות מולי נושאים שלא נעים להן לפתוח אפילו מול אמא שלהן. אבל גם המון חילוניות בוחרות ללמוד אצל אישה, כי בשיעורי נהיגה יש מגע פיזי. חייב להיות, גם אם אף אחד לא מתכוון לזה. בין מורָה לתלמידה זה קל יותר, אין את ההתעסקות הזאת בכלל. זה מייצר הרמוניה ברכב".
מה עם תלמידים בנים?
"יש, אבל הם במיעוט. הדעה הרווחת היא 'אישה לא יודעת לנהוג, אז איך היא תלמד אותי?'. הייתה לי תלמידה שאחותה הצעירה למדה אצלי ואמא שלה אמרה לה ללכת אליי. התלמידה לא רצתה כי אני אישה. בסופו של דבר היא הסכימה, אבל שידרה אנטגוניזם כלפיי. רק אחרי כמה שיעורים היא התחילה להתרכך ולהיפתח, ואז התנצלה ואמרה, 'הייתה לי מפקדת בצבא שהייתה נוראית אליי ובוסית בעבודה שהייתה נוראית אליי. אמרתי לעצמי שלאישה לא תהיה סמכות עליי, אבל איתך זה אחרת'. נהיינו חברות".
היו לך מקרים של נשים שהגיעו אלייך אחרי ניסיון רע עם מורֶה?
"הגיעו אליי אחרי שהוטרדו מינית, ואותם מורים גם הושעו מהעבודה שלהם ונחקרו. חלקם עזבו את המקצוע".
"מה שקורה בכביש קשור לסיר הלחץ שאנחנו נמצאים בו בכל תחומי החיים. יוקר המחיה משפיע, אנחנו טרודים מאוד וזה משפיע על הנהיגה, שהפכה למלחמת הישרדות"
מה ההבחנות שלך לגבי גברים ונשים על הכביש?
"שמתי לב, למשל, שלנשים קשה יותר עם אומדני רוחב".
זה נכון מאוד לגביי. את כל הזמן אומרת לי שאני כמעט עולה על המדרכה.
"כן, ואת הבנים אני כמעט לא צריכה ללמד את זה. גם את הנושאים הטכניים הם קולטים מהר יותר, כמובן בהכללה. הבנות, לעומת זאת, טובות יותר בלהבין את הכללים. הן לומדות טוב יותר, מצייתות יותר לחוקים. הבעיה שזה לא עוזר להן בחיים האמיתיים, כי אם אני מכבדת זכות קדימה של מישהו ואף אחד לא מכבד את שלי, אז גם אני מפסיקה לכבד. אני מרגישה שאצל נשים זה בא מהבטן ממש, הן לוקחות את ההתנהגות על הכביש בצורה רגשית יותר מגברים ולכן הן יותר אגרסיביות על הכביש. הרבה פעמים אני חוצה צומת כשיש לי זכות קדימה ומישהי צועקת עליי שאני לא בסדר, ו'את עוד מורה לנהיגה'. זה קורה לי יותר עם נשים, לדעתי כי הן כבר רגילות לקחת את זכות הקדימה במקום לקבל. לא נותנים להן, אז הכללים משתבשים ואת כבר לא זוכרת מי בעל הזכות. ואז אומרים שנשים לא יודעות לנהוג".
מה את חושבת על האמירה הזאת?
"שהיא חד-משמעית לא נכונה בבסיסה, הכל פשוט משובש מאוד על הכבישים שלנו. תראי את הולך הרגל: הוא אמור לקבל את זכות הקדימה במעבר חציה, אבל בארץ יש הרבה נהגים שפשוט לא עוצרים. אז הוא לא מקבל ולא מקבל, ובסוף מתפרץ לכביש. זה קורה לי המון, זה ביצה ותרנגולת".
5) למה בעצם עושים היום כל כך הרבה שיעורי נהיגה
החוק בישראל מחייב את תלמידי הנהיגה לעבור מספר מינימלי של 28 שיעורים לפני שיהיו זכאים לגשת לטסט; בפועל, אומרת חלי, תלמיד ממוצע עובר קרוב יותר ל-50 שיעורים לפני הטסט הראשון. "היכולות הולכות ופוחתות, תלמידים בני 16 גדלו עם מסכים וזה משפיע על הנהיגה", היא אומרת. "שמעתי הרצאה של חוקר מוח שאמר שיחסית לשאר הטכנולוגיה, רכב הוא פרימיטיבי מנקודת מבט של תלמיד: כמעט בכל דבר אחר את מפעילה דברים באמצעות מסכים, מגיעה בטאץ' לפעולה שאת רוצה, והאוטו נשאר עם אותו הגה, מכאני לגמרי. גם ההסתכלות המרחבית שלהם נפגעה, כי הם רגילים שכל העולם שלהם נמצא בתוך כמה אינצ'ים. לפני 20 שנה, אחד מכל 10 תלמידים שלי התקשה יותר מאחרים ועשה יותר שיעורים. היום אחד מכל 20 הוא כזה שיחסית קל לו, והוא עדיין יעשה 30 שיעורים.
"הנהגים רואים 'ל', יודעים שיש מורה שיבלום אותך אם צריך, ועוקפים אותך בצורה לא חוקית. כמו שהם רואים את זה, אתה פשוט מעכב אותם"
"אגב, הבוקר סיכמתי עם תלמידה שהיא תיגש לטסט פנימי אחרי 28 שיעורים. זה מאוד נדיר, אבל אולי זה קשור לזה שהיא בת 30. זה דור של אמצע: מצד אחד הם לא ספגו את מה שהדור הצעיר ספג בכמויות – המסכים, הבעיות בתפיסה המרחבית – ומצד שני הם לא מבוגרים שיש להם ירידה משמעותית בקוגניציה וחששות משלהם".
אצל יותר ויותר ילדים מאובחנות בעיות קשב וריכוז. איך זה מתבטא בנהיגה?
"אני דווקא אוהבת מקרים כאלה, כי זה מאתגר ומספק לראות את ההתקדמות. מורים אחרים מפנים אליי לפעמים תלמידים עם בעיות קשב וריכוז שהם לא יודעים להתמודד איתם. מהניסיון שלי יש גם אנשים עם בעיות קלות שלא פוגשות אותם בחיי היום-יום, אבל בנהיגה זה צף, כי בכביש יש המון דברים שצריך לשלוט בהם ולשים לב אליהם, ואנשים עם בעיות קשב וריכוז עלולים לפספס. מודעות ותרגול משפרים את הנהיגה שלהם".
יש עוד מאפיינים מובהקים לדור התלמידים הזה, דור ה-Z?
"יש יותר תלמידים חרדתיים, והגיל שלהם יורד. הייתה לי תלמידה שבתחילת כל שיעור הייתה אומרת 'היום אני ביום לא טוב', ולפעמים הייתה פורצת בבכי באוטו בגלל עומס רגשי. אז היינו עושות משהו אחר בשיעור, נוסעות למקומות קלים יותר, עובדות על חניה או כל דבר שלא מלחיץ אותה".
לבני 16–18 יש גם יתרונות בנהיגה?
"לצערי לא, כי בנוסף לבעיות שדיברנו עליהן, יש עליהם גם לחץ חברתי גדול מאוד. הם בתחרות אחד עם השני – מי טוב יותר, מי יעשה מהר יותר. כל מה שמעניין אותם זה להגיע לטסט, אז הם באים לשיעורים ומרגישים שהם כאן רק כי הם חייבים. זה פוגע ביכולות הלמידה וההפנמה שלהם".
אגב, מה השיא האישי שלך במספר שיעורים לתלמיד עד לקבלת הרישיון?
"150. זאת הייתה תלמידה עם בעיות קשב וריכוז קשות מאוד, והיום היא נהגת מצוינת".