האם אי פעם בעתיד יצא לאור מדריך זוגיות עכשווי ונכון? כזה שלא מרגיש כאילו נכתב בשלהי שנות השבעים למרות שהוא חדש לגמרי? שלא יגרום לאישה להרגיש כאילו היא יושבת בהדרכת כלה ומייחלת למותה, או לגבר להרגיש כאילו הוא בשיחה עם אביו, שמכריז בפניו שלכבוד בר המצווה הוא מתכנן לקחת אותו לזונה? סביר להניח שכן. זה יקרה. מתישהו יגיע הפיצוח הזה, שבמסגרתו גבר חכם יחבור לאישה חכמה (כי זה יהיה חייב לקרות בשניים), והם יצליחו להיות מאירים ומוארים, ולסדר לעולם, אחת ולתמיד, את הקונספט הפשוט הזה שנקרא זוגיות.
ובינתיים יש לנו את ד"ר דניאל דריי, מחבר מדריך הזוגיות החדש "לאהוב במאה ה-21", שבהחלט מנסה. מנסה על פני 480 עמודים, יש לומר, וגם עושה זאת באופן מקיף מאוד, מילדות ועד זקנה. אבל זה לא ממש שם. כאילו, אם לספר לא היו קוראים "לאהוב במאה ה-21" אלא "להסתדר ככה ככה בתחילת המאה ה-20" זה היה יותר מקיים. ד"ר דניאל דריי אמנם נשמע כמו שם של דמות מעונה שפספסתם של "האנטומיה של גריי", אבל בתחום הזוגיות והמיניות הוא דמות מוכרת – רופא, מומחה לסקסולוגיה וזוגיות וכפי שהוא מגדיר את עצמו בפתח הספר, "אני נתפס ככהן הגדול של האהבה המונוגמית על שלל מופעיה". וכמו כל מאמין אדוק, ולא משנה אם זה מונוגמיה או דת או כל דבר אחר, גם הוא נוטה להתעלם מהעובדות בשטח. חביבי, אומר לו העולם סביבו, המודל נכשל. תסתכל על המספרים.
דריי מאמין שלמרות אחוזי הגירושים (סביבות ה-50%, כפי שהוא מזכיר בספר, ב-80% מהמקרים האישה תיזום את הגירושים, אורכם הממוצע של נישואים הוא 12 שנים), זוגיות מונוגמית היא עדיין צורת הקיום העדיפה עבור בני אדם, וספרו מתמקד בדרכים בהם העולם מכשיל אותה, ואיך כדאי להתגבר על המכשולים. איך כדאי לנו לגדל ילדים, לבחור בן או בת זוג, לשמור על הזוגיות במהלך הריון, לידה, פרק ב' וזקנה, וחלק גדול מוקדש למיניות. ואתן יודעות מה זה אומר בנות, נכון, תעלו על ביריות וקראו איזה הסבר נחמד על מין אוראלי. או, כמו שהוא מתאר את זה: "המין האוראלי הוא מתנה שקיבלנו מהסרטים הפורנוגרפיים... הסרטים הפורנוגרפיים מילאו תפקיד חיובי וחשוב בהתפתחנו המינית בתחום זה, משום שהראו שאפשר לשפוך זרע במקומות רבים בגוף האישה". זה הזמן לומר משהו על הצדדים בפורנוגרפיה שהעניקו לנו קצת פחות מתנות, אבל הפה שלנו מלא עכשיו, שלוש נקודות אימוג'י קורץ.
יכול להיות שזה דווקא הניסיון של דריי להיות עדכני ומקיף ולכסות הכל – מין, רגש, ייעוץ זוגי, ילדים, זיקנה וכהנה, גורם לכך שהספר מפספס בהרבה מהם. החלקים על המין הם המוצלחים, העדכניים (כולל איור של ויברטור סטיספייר) והמעמיקים מכולם, שזה הגיוני - אם מקבצים את החלקים באוכלוסיה שאכפת להם מעשרות עמודים על בעיות זקפה וטיפים לאורגזמות וגינליות, מגיעים ל-100% - אבל רובו פשוט מרגיש כמו לקט גליונות "לאישה" מחמישים השנים האחרונות. משהו שכבר עלעלתם בו, מתישהו, בחדר ההמתנה של הנצח. אספנו את ההיילייטס הכי בעייתיים, מוזרים, מופרכים או נכונים, שאולי יסייעו לכם לשקם זוגיות מרקיבה, להתחיל אחת, או לשקול את כל הקונספט מחדש.
- "המהפכה הפמיניסטית החזירה את האהבה אל חדר המיטות"
התחלה מעניינת, תודו. איפה "הרסתן את הרומנטיקה" ו"כבר אי אפשר להתחיל יותר עם אף אחת"? ד"ר דריי יודע שאי אפשר לכתוב ספר על זוגיות במאה ה-21 בלי להזכיר את המהפכה הפמיניסטית, והספר נע בין לפרגן לפמיניזם לבין סקסיזם לא מודע, על סף הקומי, שמושתת על ההנחה שנשים הן יצורים לא רציונליים עם נטייה לגניבת זרע. לדבריו, אחד השינויים הגדולים שהביא עמו הפמיניזם הוא דרישתן של הנשים ליהנות ממין. גברים נאלצו להבין שלא רק צרכיהם צריכים להיות ממומשים, מה שהוביל את חלקם לשלל חרדות ביצוע ואת הנשים להחליט שמגיעה להן אורגזמה. וכך, כשחושבים על זה, נולד מקצוע הסקסולוגיה, איזה מזל.
דריי משלב לכל אורך הספר אנקדוטות היסטוריות ומדעיות (זמן החדירה של טפיר = דקה), ומספר על חברות עבר מטריאכליות, כאלו שבהן נשים שלטו. זה היה פחות או יותר לפני 12,000 שנים, בחברות האלו הייתה היררכיה רופפת, נשים חזקות היו צדות עם הגברים, גברים חלשים לא נשפטו על חולשתם, אפילו היו בה ביטויים של קומוניזם. "עם זאת", דריי מוסיף הסתייגות, "יש לציין ביושר שבגן העדן היחסי שניהלו הנשים, הציוויליזציה האנושית לא התקדמה הרבה מבחינה טכנולוגית ומדעית". מה לעשות, אנחנו אולי יודעות להרים גן עדן, אבל לא לחנות ברברס.
- "יצא לי לפגוש נשים רבות שהרו לאחר שאספו קונדום משומש מהפח"
באמת? נשים רבות? כמה רבות? זה הרי קו עלילה בדרמה יומית. יש חלק בספר שמוקדש לגניבת זרע. כלומר, לא לתאונה ששני הצדדים אחראים לה במידה שווה, אלא לחבלה מכוונת שכן, ככל הנראה קורית פה ושם בעולם, אבל ברוב הפעמים גניבת זרע היא תחושה סובייקטיבית של גבר שלא התחשק לו על קונדום. מכאן ועד עצות פרנואידיות כמו לנגב את הזרע עם מגבון כדי שהאישה לא תיקח אותו בידה ותחדיר לנרתיקה, המרחק גדול. תמצאו שם גם טיפים חשובים כמו לא לתת לאישה להתקלח לבד אחרי המפגש המיני "כדי להבטיח שאינה עושה שימוש בזרע שנשאר על גופה" וכמובן, קונספירציית הקונדום המשומש. תיזהרו חברים, יש שם בחוץ גם לא מעט תפוזים עם איידס, שמרו על עצמכם.
- "ב-20% מהזוגות שטיפלתי בהם, היה הגבר קורבן לאלימות פיזית או מילולית מצד בת הזוג שלו"
הספר מחלק את האנשים בעולם לשלושה סוגים של אישיות זוגית: נוירוטיים (חצי גברים וחצי נשים), פסיכוטיים (90% גברים, 10% נשים) וגבוליים (90% נשים ו-10% גברים). טיפוסי הזוגיות הגבולית תופסים את רוב השיח כי הן המעניינות ביותר – צועקות, בוכות, רבות, תובעניות, כלומר מתנהגות כמו סטריאוטיפ נשי שגרתי, "נשים אלו נמצאות דרך קבע 'על סף התמוטטות עצבים' כשם סרטו של אלמודובר מ-1988. או במילים אחרות - אישיות זוגית גבולית, כי 'איך להתמודד עם האישה ההורמונלית והמשוגעת והלא רציונלית הזאת שצועקת עליך' היה פשוט ארוך מדי. ועם כל האמפתיה, לדבר על "אלימות נשית" כשאחוז הנשים המוכות בעולם, גם המערבי, הוא כל כך גבוה, זה להתעלם לחלוטין מכל יחסי הכוח בעולם. על כל אחד מ-20% מהזוגות שהגיעו לטיפול במטרה להציל קשר שבו האישה נתנה לבעלה דחיפה או סטירה (שזה לא מקובל, למען הסר ספק), מגיעות מאה נשים לבית חולים אחרי שבן הזוג שלהן שבר להן את העצמות. אז אנא, פרופורציות.
- "תנוחה נוספת ברפרטואר המיני שחביבה על גברים היא 'דוגי', שבה האישה כורעת על ברכיה והאגן שלה באויר. הגבר שניצב מאחוריה יכול לפנטז בחופשיות בלי להתבונן בפניה של בת זוגו"
אה וואו, אז לזה זה נועד?
- "גברים הומוסקסואלים ונשותיהם הסובלות"
החלקים הכי כיפיים בספר הם מקרי הטיפול שד"ר דריי שוזר לכל אורכו. החלק הזה מלווה בסיפור על אילן, "אמן בשנות הארבעים בחייו" (אמן = רמז מספר 1 להומואיותו), שאשתו "עלמה" היא "בעלת גוף אנדרוגיני" (רמז מספר 2 להומואיותו). זה אחד האזכורים היחידים להומואים בספר, השני הוא על דימוי גוף לא תקין אצל ילדים שעלול להוביל אותם להתנסויות עם בני מינם. זוגיות להט"בית על מאפייניה, קשייה, הדברים שאולי סטרייטים יכולים ללמוד ממנה, כלל לא מוזכרת בספר. כל בעיית שפיכה איזוטרית מקבלת מענה, מה עם אזכור להעדפה המינית והזוגית של עשרה אחוז מהאוכלוסיה? בהזדמנות זו אפשר להמליץ על פודקאסט יפהפה של טיפול זוגי מוקלט בשם "Where should we begin?", של אסתר פרל (שכתבה גם לא מעט ספרים בנושא), שבחלק מהפרקים בו יש גם זוגות להט"בים (שנשואים אחד לשני, לא ל"נשותיהם הסובלות").
- "לבקש מבת הזוג לצלם או להקליט את הסכמתה מרצון לקיים איתם יחסי מין לפני כל מגע מיני"
"כמה עצות לגברים הנבוכים", או – איך לא תואשמו בהטרדה מינית? נגיד, וודאו את גילה הביולוגי של בחורה צעירה איתה אתם מתחילים לצאת, או אל תשתו עד אובדן שליטה כי "היא עלולה להתחרט למחרת בבוקר על הבילוי הלילי ולהתלונן שיחסי המין התקיימו בניגוד לרצונה. הגבר יהיה היחיד שיישא באחריות ויואשם בכך שניצל את חולשתה" – עצה שלמעשה מעגנת את מיתוס ריבוי תלונות השווא. הספר כולל את כל הטווח שבין להשאיר את דלתות המשרד שלכם פתוחות ועד למחוזות הפרנויה שבהם אנשים מקליטים את בנות הזוג שלהם מסכימות למין. נעדרות ממנו עצות לאיך להתחיל עם נשים באופן לא קריפי או לוחץ, והאיזכור שהדרך הטובה ביותר לא להיות מואשם בהטרדה מינית היא לא להטריד מינית. אבל נו, אי אפשר הכל.
- "נושאים כלליים וגדולים מרגשים את רוב הגברים הרבה יותר משיחות אינטימיות או מדיבורים על סוגיות מעשיות שכה חביבות על הנשים"
מה קורה אם לגבר אין חשק מיני? הספר נדרש לסוגיה זו, ומספק שלל דרכים לעורר בן זוג רדום. נגיד, להחמיא לו, לטפח את עצמך ולהישאר יפה, ליצור תנאים מעוררי תשוקה, להתלבש בצורה סקסית בבית, כל הדברים שאין לנו כח אליהם אחרי עשר שנים וילדים קטנים. אבל יותר מהכל? הקשבה. לא הקשבה רגשית או אינטימית שמחרמנת נשים, אלא שכלתנית, נושאים ברומו של עולם, כי אין דבר שעושה להם את זה יותר מהסגברה יסודית על כל נושא הברקזיט. אצל נשים, אגב, הדבר העיקרי שמשפיע על המיניות הוא דימוי הגוף, לכן מומלץ לנו לעשות ספורט ולאהוב את עצמנו.
- "המראות האלה עלולים להיות טראומטיים ולהפריע להם להתגרות ממראה הפות לאחר מכן. דווקא לנשים, שהן סובלות העיקריות במהלך הלידה, קל יותר לחזור לחיי מין סדירים אחרי הלידה ולהשאיר מאחוריה את הטראומה הכרוכה בה"
אנחנו נשכח את השלושים שעות האלו בחדר לידה עם צירים, זירוז, סטריפינג, אפידורל, קיסרי, וואקום, תפרים וטחורים, אבל מראה הפות שלנו יצלק גברים לנצח. העצה היא להביט בפניה של האישה בחדר הלידה ולא בלידה עצמה, אם כי עצה נוספת יכולה להיות – גדלו ביצים, חבורת רכיכות.
- "אתם יכולים לדבר על הבולבול הגדול" או "הבולבולון הענקי" במקרה של בן, ועל "הפושפוש היפה והריחני" במקרה של בת.
אה. וואו. הבולבולון הענקי והפושפוש הריחני הזה מרגישים קצת כמו הסיקוול של "לעזוב את נברלנד", אבל למעשה מדובר בפרק שמסביר לנו איך לגדל ילדים שיוכלו, בבגרותם, להשתלב במבדה זוגיות נורמטיבי מקובל. ומה הכי חשוב? דימוי גוף תקין ובריא. וזה נכון - ילדים צריכים לשמוע שהם יפים וחכמים, גם אם הם לא. כהורים, תפקידנו הבסיסי הוא להרים. לחבק, לנשק ולכבד איברים פרטיים.
לפי דריי, דמוי גוף בעייתי יוביל ילדים לערך עצמי נמוך, שיובילו אותם לשרשרת אסונות: הילד עלול לפנות לפורנוגרפיה, לפגיעה בילדים קטנים ממנו, למשחקים "על גבול הסטייה" ולעתים להתנסויות הומוסקסואליות ("למען הסר ספק", דריי מוסיף, "לא מדובר כמובן בגברים צעירים שיודעים בוודאות שהם נמשכים לבני מינם אלא בבחורים ביישנים מאוד שחוששים מקשר עם נשים"). ואצל ילדות? סיכון מוגבר להפלות, יחסי מין מוקדמים, דיכאון, גירושים וכניעות לגברים. העניין הוא כזה - אנחנו חייבים לומר לילדנו שהם רזים ויפים על מנת לפתח אצלם דימוי גוף חיובי, אבל מה לעשות שלא כל הילדים רזים ויפים? ולא משנה כמה הוריהם ירימו להם, החברה כבר תדאג לעדכן אותם? אולי זאת הסיבה שבשנים האחרונות מנסים לשנות את מודלי היופי ולהגדיל נראות של מבני גוף שונים, צבעים, פרצופים, לאומים. במקום לשכנע את ילדינו שהם רזים ובלונדיניים, אפשר לנסות לגרום להם להבין שזה סבבה אם הם לא.
- "אל תאמינו לאישה שלכם כשהיא אומרת לכם שהיא לא רוצה מתנה... היא תלך לישון מאוכזבת ולמחרת לא תדע מה לענות לחברותיה כשישאלו אותה כיצד חגגה את יום האהבה"
יכול להיות שזה נכון? אולי אנחנו באמת רוצות מתנה ליום האהבה כדי שיהיה מה לענות לחברות? נשים רבות יסכימו עם המשפט הזה. העניין הוא כזה – אפשר לומר על חלקים נרחבים מהספר "זה נכון", או "ככה זה", או "זה הטבע", כי קלישאות נוטות להיות נכונות וכי הבניות חברתיות הן דבר חזק שנראה לנו כמו חלק מהדנ"א שלנו. אבל זה לא מה שמהפכות מנסות לעשות? לשנות הבניות חברתיות שהתקבעו? ואולי זה העניין עם מדריכי זוגיות – הם תמיד ייקראו לנו כמו גבב קלישאות כי הם פשוט לא מנסים לשנות כלום.
ד"ר דריי בטוח שמונוגמיה, על אף הקשיים שבה, היא המפתח לאושר, אבל הפתרונות שלו הם להיאחז בציפורניים בקונספציות עבר. הוא מכיר בכך שיש סדר חברתי חדש - כתוצאה מעלייה בתוחלת החיים, מהפמיניזם, שינויים כלכליים– אבל מנסה לטפל בו בכלים של של פעם. ואיפשהו, בין רדיקליות מוחלטת לבין עוד עצת "תשכבו פעמיים בשבוע" ו"תמצאו ערב קבוע לצאת בו", חייב להיות מרחב קצת יותר חדש ומעניין, כזה שמתאים לזמן, לתקופה ולאנשים שאנחנו כיום.