אחרי קרוב ל-15 שנים בהן סרק את ישראל בחיפושים אחר בתו, חאלד כרמי התעייף. במשך עשור וחצי הוא ניסה לשחזר את העקבות של נוראן שנחטפה מפתח ביתה בטול כרם כשהייתה רק בת 7, כשהוא מתשאל עדים, מנהל מארבים ומצליב נתונים. הוא אפילו הצליח להגיע לחוטפים ולדירת המסתור בה הוחבאה – אבל נוראן לא נמצאה. פעם אחר פעם הוא הביא מידע לפתחה של משטרת ישראל, ופעם אחר פעם תיק החקירה נסגר מבלי שנעשתה התקדמות. אחרי שנים שהוא מנהל חקירה סיזיפית בעצמו, חאלד עקר עם אשתו אמאל לדובאי, כשהוא מנסה לשים את הפרשה סוף סוף מאחוריו, והחל שם בחיים חדשים ושקטים יותר כמנהל בית מלון. עד שבחודש שעבר הוא קיבל טלפון ממשטרת אריאל שקרא לו להגיע לתחנה.
15 שנים אחרי שנעלמה, יש למשטרה בסיס להאמין שנוראן כרמי נמצאה. ההתפתחות הדרמטית בפרשה הגיעה בעקבות מידע חדש שהעביר קצין המשטרה לשעבר, סנ"צ בדימוס ישראל אריאלי, לחוקרי המשטרה: שלוש כתובות מגורים שבאחת מהן, ככל הנראה, מתגוררת נוראן. אריאלי מסר בשבוע שעבר עדות מפורטת של שלוש שעות, ובעקבותיו זומנו ההורים חאלד ואמאל, שמסרו דגימות ד.נ.א שעתידות לקבוע האם תעלומת היעלמותה של נוראן סוף סוף נפתרה.
בדומה למדלן מקאן, הבריטית בת ה-4 שנעלמה בזמן חופשה בפורטוגל, גם כאן מדובר בילדה קטנה שברגע קטן של אי השגחה, לפתע נעלמו עקבותיה. אך בניגוד למקרה מקאן, שתפס כותרות ברחבי העולם, ובו צוותי חקירה עדיין עומלים על פיצוח התעלומה – היעלמותה של נוראן לא הצליחה להסעיר את הציבוריות הישראלית, החקירה נפלה בין הכיסאות בין כוחות הבטחון הישראליים והפלסטיניים, ומשפחתה של נוראן נותרה לבדה בניסיון לצרף את החלקים ולהגיע לפתרון.
"בזמנו אני עשיתי את כל העבודה שהמשטרה לא עשתה. הייתי מאוכזב מהם", אמר האב למקורביו. "אם היה מדובר בילדה ישראלית מזמן היו מוצאים אותה. הבאתי להם את כל המידע, סרטון של החוטפת בעדות שלה במשטרה הפלסטינית, אפילו הבאתי את החוטפות בעצמן לתחנת המשטרה - אבל הם לא עשו כלום כדי לאתר את הבת שלי. הפכתי עולמות, סיכנתי את החיים שלי. אני מקווה שעכשיו, עם המידע החדש, הם לא יעשו פדיחה, וימצאו אותה. אני כל יום חושב עליה. עד סוף העולם אני אחפש אחריה. אני מאמין שהיא בריאה ושלמה. תמיד האמנתי שהיא בחיים. אני לא ישן בלילות מרוב התרגשות. אני בטוח שסוף סוף אראה אותה וניפגש אחרי כל השנים שלא ראיתי אותה. אני כבר מחכה לרגע הזה".
סובארו בצבע בז' עצרה ליד הבית, ונוראן נעלמה
זה קרה ב-21 בדצמבר 2002. הימים ימי אינתיפאדת אל-אקצה. באותו הזמן כוחות צה"ל פעלו ברחבי טול כרם בניסיון לאתר מבוקשים. עוצר הוטל על העיר, נגמ"שים ערכו סיורים ברחובות, ומרבית התושבים הסתגרו בבתיהם, מחכים לרגע בו יוכלו לצאת שוב לשאוף אוויר ולהיפגש עם חברים. נוראן כרמי בת השבע רצתה לשחק עם כמה מילדי השכנים. "היא בכתה והתחננה לצאת עד לדלת מרפסת הבית. לא יכולתי לעמוד בפני הבכי שלה", סיפר כרמי לעיתונאי עמיקם שוסברגר, שליווה אותו לאורך הפרשה. חאלד נכנע, נוראן, לבושה בבגדים חגיגיים, שיערה השחור אסוף בסרט צבעוני, יצאה מפתח הבית, ובעודה יורדת לכיוון המדרכה הספיקה לנופף לשלום. כמה דקות מאוחר יותר הביט האב מחוץ לחלון, וראה שנוראן איננה. הוא יצא, קרא בשמה, אבל ללא הועיל. "זה מייסר אותי עד היום שבסוף הסכמתי לתת לה לצאת. מי חשב שזה יהיה היום האחרון שאראה אותה?", אמר.
בני המשפחה והשכנים החלו בחיפושים. "יצאנו לרחוב, לא היה מקום שלא בדקנו והפכנו. היא נעלמה כאילו האדמה פערה את פיה ובלעה אותה. היא לא ילדה שנעלמת ככה סתם. חשבנו שהיא הלכה לשחק עם הילדות של השכנות, אבל לא מצאנו אותה", סיפר כרמי. תמונותיה של נוראן לבושה בשמלה אדומה פורסמו בעיתונות ובטלוויזיה המקומית, אבל לא הובילו לקצה חוט. האב המשיך בחיפושים, כשהוא עובר בין מוצב למוצב, שואל את חיילי צה"ל, פונה למכרים, חברים, אנשי ממשל, ומשטרה, אבל איש לא ראה את בתו.
מאוחר יותר סיפר עד ראיה לכרמי שראה סובארו מודל 83' בצבע בז' עוצרת בסמוך לנוראן. אישה שיצאה מהרכב שאלה את נוראן היכן נמצא בית המרקחת, וכשנוראן פנתה להצביע לכיוון, היא ושותפתה אחזו בה, סתמו את פיה, הכניסו אותה למכונית כשהן מונעות ממנה כל אפשרות לזעוק לעזרה, ונמלטו מהמקום.
"לא נתקלתי מעולם באבא כמו חאלד", מספר שוסברגר, שליווה את כרמי באופן צמוד ותיעד את חיפושיו הקדחתניים. "הוא הפך עולמות, השקיע ימים כלילות, סיכן את חייו. נכנסתי איתו למקומות שאנשים רבים חששו לקחת סיכון כדי לחפש אחר בתו. הוא עשה עבודה מדהימה שמשטרת ישראל לא עשתה. הוא היה קרוב מאוד לפתרון התעלומה כמה פעמים אבל לא היה לו מישהו בצד הישראלי - במערכת אכיפת החוק, שיושיט לו את ידו ויעזור לו. היו שם שורה של מחדלים, רשלנות פושעת בחקירת הפרשה".
כיוון החקירה הראשון של כרמי היה הישאם, עבריין מקומי מבוקש בשנות השלושים לחייו. הישאם עמד בראש כנופיה בטול כרם שנהגה לפשוט על יישובי המשולש, לגנוב מכוניות מתל אביב ולשדוד בנקים בטייבה. הישאם, גבר כריזמטי, חיזר אחר שהירה, אחותה הגדולה והיפה של נוראן, שהייתה אז בשנות ה-20 לחייה, אך חאלד ואמאל התנגדו לקשר. "סירבנו לבקשה שלו להתארס לבת שלנו, והוא לא קיבל את זה ברוח טובה. הוא כעס מאוד. שלח לנו משלחות של מכובדים, דיבר עם המושל של העיר, וכשזה לא עזר התחיל לאיים ולהפחיד את אמאל. כשסירבנו הוא גם ניסה לדרוס אותה", שחזר כרמי בשיחה עם מקורביו, "הבנו שהוא לא מתאים לבת שלנו. רצינו בשבילה את הכי טוב. אבל הוא לא ויתר, והבטיח שנסבול סבל רב כנקמה. לא חשבנו שהוא יממש את האיומים האלה, שבכלל יעשה משהו, בטח לא חטיפה של ילדה". יומיים לאחר ששהירה התחתנה עם בחיר ליבה, נוראן נעלמה, והמשפחה חשדה שמדובר במעשה נקמה של הישאם, שמימש את איומיו.
עשרה ימים לאחר החטיפה, כשהמשפחה הייתה עסוקה בחיפושים, כרמי קיבל טלפון מקצין בכיר במשטרת טול כרם שקרא לו להגיע במהירות לתחנה. "תפסנו צעירה שניסתה לחטוף ילד במחנה הפליטים, ויש לה מה לספר על נוראן", הסביר הקצין. כרמי יצא מיד למפקדת המשטרה ונכנס נרגש לחדר החקירות. שם, במבט מושפל, שחזרה העצורה נ', פלסטינית המתגוררת בישראל, כיצד היא ושלוש נשים נוספות חטפו את נוראן מפתח ביתה. "היא סיפרה שהשיער של נוראן היה אסוף, כל הפרטים שמסרה היו נכונים", סיפר כרמי בראיון לשוסברגר. "היא מסרה שמות של החוטפות, של הנהג - כולם משת"פים של השב"כ, ואת מקום המסתור שבו החביאו אותה. הייתי מאושר שהנה סוף סוף אמצא את הילדה שלי". אבל הסוף הזה עדיין לא הגיע.
במשך שלושה ימים חוקרי משטרת טול כרם חקרו את נ', שסיפרה שלאחר החטיפה נוראן הועברה לדירת מסתור בטירה. החקירה תועדה בווידאו ועותק שלה ניתן לכרמי, שהופנה לאחת מתחנות המשטרה בשומרון להמשך החקירה. בדרך לתחנה, מספר האב, חשפה נ' בפניו כיצד השותפים לפשע איימו עליה שאם תספר פרטים על החטיפה ירצחו אותה. במשטרת קדומים שבשומרון היא נחקרה במשך מספר ימים, אבל הוחלט להפסיק את החקירה כאשר הגיע לתחנה מכתב ממנגנון הביטחון המסכל, שטען שהיא מעורערת בנפשה. "לתדהמתי הם שחררו אותה. היא חטפה את הבת שלי, מסרה פרטים שרק מי שחטף אותה יודע, אבל החוקרים בישראל האמינו לתוכן המכתב המוזר שקיבלו. צעקתי בתחנה, השתוללתי מכעס, הזהרתי את השוטרים שחייה של נ' בסכנה, שאיימו לרצוח אותה, אבל לא שמעו אותי, לא התייחסו אליי", סיפר כרמי לאחד המקורבים אליו. יומיים לאחר ששוחררה, אושפזה נ' בבית החולים בטול כרם בעקבות ניסיון הרעלה, ומתה תוך כמה שעות. הקלטת שתיעדה את החקירה במשטרה הפלסטינית, בה נ' נוקבת בשמות שותפיה לחטיפה, נעלמה אף היא.
"היא הייתה התקווה שלי להגיע לבת שלי. אני בטוח שהיא גם הורעלה בבית החולים. למישהו היה אינטרס ברור לחסל את נ' כדי שלא תפליל את שאר חבר הרשת שהיו מעורבים בחטיפת נוראן וילדים נוספים", סיפר כרמי לסנ"צ בדימוס ישראל אריאלי, שסייע בחקירה בשנים האחרונות. "איך ייתכן ש-נ', אדם שקול, בעל זיכרון מדהים, פתאום הפך למעורער בנפשו? זה מוזר מאוד. איפה חוות דעת של פיסיכאטר? איך ייתכן שמשטרת ישראל לא בדקה בעצמה את נ' כדי לברר את העניין? נ' נרצחה כי ידעה המון דברים על חטיפת הבת שלי. למשטרת ישראל הייתה הזדמנות להחזיר לי את הבת והם התרשלו". ב-2004 נסגרה החקירה באופן רשמי.
כך כרמי נאלץ להמשיך את החקירה באופן עצמאי. לפני מותה, סיפרה נ' בחקירתה כיצד היא וחבריה לחטיפה לקחו את נוראן הקטנה בשעת לילה מאוחרת לבית בעיר טירה, שם התגוררה כמה ימים בביתה של תושבת העיר. בעקבות דבריה של נ', הצליח האב להגיע האב לבית בו הוסתרה בתו, שם בעלת הדירה אמנם הכחישה שהייתה מעורבת בחטיפה, אבל הודתה שכדי להרגיע את בכייה של נוראן ולהשתיק את צרחותיה היא נתנה לה ממתקים ועוגיות.
"הבאנו למשטרה את החוטפות, והם לא חקרו"
כרמי נעזר בשירותיהם של חוקרים פרטיים, וניסה להתחקות בעצמו אחר כל רמז למקום הימצאה של נוראן. באמצעות המידע שהותירה אחריה נ' ועדויות שהצליח לחלץ במסעותיו בגדה ובשטח ישראל, הצליח כרמי להגיע גם לחוטפות הנוספות ולהביאן למשטרת ישראל – אך לטענתו גם בפעמים אלה המשטרה לא נענתה לו, ולא סייעה בחקירה. "החוטפת א' סיפרה שהעבירו את הבת שלי לבאר שבע ומשם לבית של עבריין בלוד ושל משת"פ בשם פתחי. היא סיפרה בבכי כיצד התבצעה החטיפה ומי היה מעורב בה, ופחדה שהגורל שלה יהיה כמו של נ' שנרצחה. כשהגעתי איתה לתחנת משטרת טייבה לא התייחסו לטענות שלי. לא עשו כלום", סיפר.
פרשת חטיפתה של כרמי בת ה-7 לא זכתה כמעט לחשיפה בתקשורת הישראלית, מלבד הסרט "נוראן" של עמיקם שוסברגר, שהפך את המסע שלו עם כרמי ב-3 השנים הראשונות להיעלמות לסרט דוקומנטרי. "אנחנו מסתובבים בין סרסורים, זונות ואנשי העולם התחתון. אנחנו עושים את העבודה שהמשטרה לא עושה", אמר שוסברגר בדיון מיוחד של ועדת הפנים בכנסת, שהתכנס ביום השנה השלישי להיעלמה של נוראן ב-2005. "יש אנשים – ולא איש אחד – שאומרים שהם ראו את הילדה לפני חודש וחצי ולפני שלושה חודשים". בוועדה הועלו חשדות כי נעשו נסיונות לטרפד את החקירה משום שמעורבים בה משת"פים שהשב"כ מעוניין בשלומם, וכך הוסברה סחיבת הרגליים של משטרת ישראל בנושא. העובדה שחל עוצר על העיר בזמן החטיפה, כך שאף רכב לא יכול היה להיכנס או לצאת מבלי שכוחות צה"ל יבדקו אותו, חיזקה את החשד של המשפחה שהשב"כ מעורב בהשתקת המקרה.
"אנחנו מגיעים עם אינפורמציה למשטרת טייבה, ואומרים להם: יש עדות על כך שיש מישהו בלוד – עזרו לנו למצוא את הכתובת שלו, ואנחנו נלך ונביא את הילדה. אומרים לנו: למה אתה לא הולך למשטרת לוד?", אמר שוסברגר. במהלך הוועדה נחשף שקצין משטרה שעבר על התיק גילה שיותר מ-30 מידעים שנמצאו בו לא נחקרו כלל. "מדובר בשמות של אנשים, שקשורים במעגל הראשון, השני והשלישי של החטיפה, בעבר ובהווה".
האב חאלד מתח ביקורת נוקבת על התנהלות המשטרה: "אם המשטרה הייתה פועלת נכון, הילדה הייתה בבית כבר לפני שלוש שנים. מי שחטפה אותה זיהתה את התמונה של הילדה מתוך 20 תמונות – התמונה היחידה שנמצאה אצלה. יש תמונה של אחותה, שדומה לה, באותו גיל שבו היא היתה, והיא הפרידה בין השתיים. היא אמרה היכן נמצאת הילדה". ח"כ דאז, עבד אל-מאלכ דהאמשה, תקף את המשטרה: "זה תיק שאין לסגור אותו. ילדה נחטפת, אתם סוגרים את התיק ואתה (פדלון) בא לומר לנו שאתם בסדר?".
סנ"צ פדלון דחה מכל וכל את הטענות על כך שהמשטרה לא חקרה את הפרשה, והסביר שמונה צוות חקירה מיוחד לתיק. "כל מידע שנמסר על ידי האב, שביצע חקירה פרטית נבדק", טען פדלון. "מדי פעם האב מסר לנו מידע. הוא קיבל כל מיני שמועות, רסיסי מידע ומידעים מבוססים או לא, מכל מיני גורמים. להערכתנו חלק מהאנשים פשוט עבדו עליו וחלקם אולי רצו לסחוט ממנו כספים. בין אם המידע היה מבוסס ובין אם לאו בדקנו כמעט כל מידע. יצאנו לכל מקום שהוא אמר", הדגיש פדלון, "נשמעה כאן טענה לפיה מישהו תוקע את החקירה מסיבה כזאת או אחרת, אני לא מכיר סיבה כזאת".
בעקבות הוועדה דרש היו"ר ח"כ ראלב מג'דלה שיוקם צוות חקירה מיוחד לנושא. 8 חודשים לאחר כינוס הוועדה, מוקם צוות חקירה חדש, חוקר את אמה של נוראן – ושנה לאחר מכן התיק שב ונסגר.
מידע חדש מצביע: נוראן נמכרה לתושב הנגב
12 שנים עברו מאז כינוס הוועדה המיוחדת. תמונותיה של נוראן נותרו תלויות בסלון, אך הבת לא נמצאה. "אם הייתה ילדה יהודיה או נוצריה נחטפת, לא הייתה אבן שלא הייתם הופכים, לא היה יום שלא הייתם חושבים עליה, כואבים את כאבה וסובלים יחד עם ההורים האומללים", פנה האב לציבור הישראלי בראיון לשוסברגר בידיעות אחרונות מספר שנים לאחר החטיפה. "אני מבקש מכם להתעלם לרגע מהעובדה שאני ערבי, פלסטיני, שאתם רואים בו אויב. אני פונה אליכם כאב שחי במציאות של גיהנום, שלא ראה את בתו כבר שנים. עזרו לי למצוא את הילדה הקטנה שלי".
החוקר הפרטי סוהיל חדאד, שחקר את הפרשה לעומק וליווה את האב בשנים שלאחר ההיעלמות, טוען היום כי הישאם הוא שאחראי לחטיפה, כנקמה על הכשלת האירוסין בינו לבין שהירה. "להערכתי הילדה נרצחה. לא מאמין שהיא בכלל בחיים. קשה לי להאמין שמישהו הסתיר אותה כל כך הרבה שנים מבלי שייתפס או שהיא תמצא".
אך לעומתו סנ"צ בדימוס אריאלי, שליווה את החקירה בהתנדבות עוד מראשיתה, המשיך לבדוק כיוונים שונים מתוך הנחה שנוראן עדיין חיה, ונמצאת בישראל. בשלוש השנים האחרונות הצליח אריאלי להשיג מידע חדש, לפיו נוראן ככל הנראה נמכרה לתושב כפר קאסם כדי לבצע עבודות ניקיון בביתו, וזה העביר אותה לעיר רהט, שם נמכרה ל-ח', בדואי מהפזורה הבדואית שנשוי לשלוש נשים. אם אכן מדובר בנוראן, היא כיום בתחילת שנות העשרים לחייה, ואם לילדים. אריאלי הצליח לאתר את הבדואי שעל פי החשד התחתן עם נוראן, והעביר את המידע החדש למשטרה. "אני מאמין שהמשטרה תמצא אותה תוך כמה ימים לפי הכתובות שהעברתי לחוקרים, וייקחו ממנה דגימת ד.נ.א כדי לאמת שזו היא", מספר אריאלי, שהמידע שדלה כבר עבר למשטרת אריאל, שהפעם לקחה את המידע הלאה וזימנה את ההורים לבדיקת ד.נ.א. "עדכנתי את האבא בכל הפרטים. הוא נרגש ומלא ציפייה שזו בתו. עשיתי הכל בהתנדבות. הפכתי עולמות. ראיתי בזה שליחות ציבורית ממדרגה ראשונה. אני מקווה שזה ייגמר בקרוב מאוד בהפי אנד. צריך הרבה סבלנות והרבה עצבי ברזל".
ממשטרת ישראל נמסר: משטרת ישראל מנהלת מגוון פעולות לאיתור נעדרים ואלמונים, לרבות שילוב כוחות ואמצעים מבצעיים רבים, לצד נקיטת מהלכי חקירות ומודיעין בהתאם לחשיבות המשימה, רגישותה והכרה בכך, שמאחורי כל נעדר יש משפחה, קרובים וחברים. כאמור, המשטרה משקיעה את טובי חוקריה ואת קדמת הטכנולוגיה המצויה בארגון, גם בחלוף שנים, במאמץ למצות את החקירה ולקדם את איתור הנעדר. מטבע הדברים אנו מנועים מלהתייחס לגופו של אדם או תיק חקירה הממשיך להתנהל כל העת בעניינו.
