"אני רוצה לערוף את הראש של הבחורה מולי. אפשר לומר שזה חייתי"

ארבע פעמים אלופת עולם, פעמיים אלופת אירופה. בגיל 22, לוחמת האיגרוף התאילנדי נילי בלאק היא כבר אחת הספורטאיות הגדולות בישראל. את התארים והמעמד היא הרוויחה בזיעה: יש לה לוח זמנים מתוכנן היטב, בלי סטיות, בלי יציאות ספונטניות, כמעט בלי בילויים. טיסות לחו"ל הן רק בשביל תחרויות.

בלאק ניצחה בנוקאאוט מתאגרפות קשוחות, שברה את האף והמשיכה להילחם, השתקמה פעמיים מקרעים במפשעה. המכשול הגדול ביותר שלה בזירה בא ממקום לא צפוי, או יותר נכון בתזמון בעייתי: כניסת השבת. "אני צריכה להישקל לפני כל קרב", היא מסבירה, "ובגלל שאני דתייה, בתחרויות בשבת אני צריכה למצוא גוי שירים אותי וישים אותי על המשקל".

"סליחה מר גוי, אתה יכול להרים אותי?"
"אני מחפשת מישהו שמסתובב באולם, לא מישהו ברחוב. אני אומרת לו שזה יום קדוש ליהודים ושאני לא יכולה להשתמש בחשמל ומבקשת שירים אותי על המשקל ויוריד אותי ממנו. אני גם לובשת גוזייה ותחתונים כשאני עולה לקרב, אז הרבה פעמים מסתכלים עליי בעין עקומה, אבל זורמים עם זה ומרימים אותי".

את מתפללת לפני קרבות? איך בכלל נערכים להרביץ למישהי?
"אני נכנסת לזירה ואומרת 'שמע ישראל' בכל פינה. זה גורם לי להרגיש את השכינה שם. המאמן שלי נותן לי נשיקה במצח ואומר 'בתיאבון מותק', ואז אני עולה מתחת לחבלים, מסתכלת ישר בתוך העיניים של היריבה ולא מזיזה את המבט לשום מקום עד שהיא מזיזה. כשהשופטת מגיעה אני עדיין מסתכלת דרכה על היריבה. היא בודקת לי כפפות ומגנים, נותנת לי אישור שאני בסדר, ואז המוזיקה מתחילה ואנחנו עושות סיבוב בזירה. גם בקטע הזה אני אומרת שמע ישראל בכל פינה. אחר כך אנחנו שמות מגן ראש והקרב מתחיל".

כשאת מסתכלת על היריבה שמולך, מה את רואה?
"לא משנה לי מאיפה היא מגיעה, מאיזו מדינה או מקום. אני רואה מולי מישהי שרוצה לערוף לי את הראש ואני רוצה לעשות לה אותו דבר. זה כיף באיזשהו מקום, העניין של לפרק את מי שמולי. זה להרגיש עליונות, להרגיש שאת שולטת. אפשר להגיד שזה חייתי".

"אצל חרדים אין הבדל בין מזכירה למתאגרפת"

היא נולדה בבית שמש למשפחה חרדית לאומית. לבשה חצאיות, למדה באולפנה. כיום היא לומדת פסיכולוגיה של הספורט במרכז הבינתחומי בהרצליה ושאר הזמן שלה מוקדש לאיגרוף תאילנדי. אם הענף יוכר כספורט אולימפי בזמן לפריז 2024, וההערכות הן שזה יקרה, בלאק מתכוונת לייצג שם את ישראל.

האולפנה והאולימפיאדה, שמע ישראל ואיגרוף תאילנדי – נדמה שמדובר בשני עולמות מקבילים שלעולם לא ייפגשו, אבל היא לא רואה את זה ככה. גם קרבות בשבתות לא נראים לה כמו בעיה הלכתית, או לצורך העניין ספורטיבית. "יש כאלה שחושבים על הדת בהקשר של מה אסור, אבל צריך להסתכל על מה מותר ומה אפשר לעשות", היא אומרת. "מבחינתי, בתחרויות האלה הגויים עובדים. אני לא רואה את מה שאני עושה כעבודה. כמו שילדים דתיים הולכים לשחק כדורגל בשבת ואין עם זה בעיה. אני כן מקפידה לאכול כשר, מביאה איתי הרבה קופסאות טונה. אני פשוט משלבת את מה שבנה אותי כאדם, שזה הדת והספורט. אם תהיה תחרות ביום כיפור, לא אלך. ממילא לא אוכל להתחרות אם אני צמה. אבל עוד לא יצא שתחרות נפלה לי על חג כזה".

הלבוש בזירה הוא לא בדיוק צנוע.
"צניעות צריכה להיות קודם כל פנימית. אני לא אלך בצורה פרובוקטיבית או בלי הרבה בגדים כדי למשוך תשומת לב".

בכל זאת, בחברה הדתית את בטח די חריגה.
"כשהייתי ילדה לבשתי חצאיות ארוכות והלכתי לאולפנה, כשהתבגרתי לבשתי מכנסיים וחולצות קצרות והלכתי לבית ספר ממלכתי-דתי, ותמיד כשחזרתי הביתה הלכתי לשחק כדורגל עם הבנים והתלבשתי איך שרציתי. מורים ראו אותי ולא אמרו לי כלום. אף פעם לא אמרו לי שאני חייבת להתלבש בצורה כזו או אחרת. לא כפו עליי כלום. זה נתן לי חופש להחליט מה אני רוצה. והנה, היום אני אייקון של בית הספר. משתמשים בי כמודל לבנות".

גדלת בבית שמש. כמה סובלנות הייתה לחיפוש הזהות הדתית הזו שלך?
"יש בעיר כמה שכונות. הכי קיצונית זו רמת שמש ב', שהשאיפה שלה היא להיות כמו מאה שערים בירושלים. הבית של המשפחה שלי הוא בשכונה של דתיים לאומיים, ובפעמים שאני צריכה לעבור דרך רמת שמש ב' כדי להגיע הביתה, אני רואה שמסתכלים עליי כי אני לובשת מכנסיים ולא חצאית ארוכה. הייתה פעם שעברתי וחרדי עבר לידי וירק לצדי. הסתובבתי אליו, ירקתי בחזרה לידו ואמרתי לו: 'טפו עליך. מי אתה בכלל. זו לא העיר שלך'".

נעלבת?
"לא. הוא בנאדם שלא שווה כלום מבחינתי. ירקתי בחזרה כי רציתי שהוא ירגיש את מה שאני הרגשתי וזהו".

ולגבי העיסוק שלך? אף אחד לא הרים גבה כשאמרת שאת לומדת איגרוף?
"מבחינתם אישה צריכה להיות במטבח. זה לא משנה איזה עיסוק תבחרי, אין אצלם הבדל אמיתי בין מזכירה למתאגרפת. אבל העניין שיש בעיסוק שלי כמתאגרפת כבר לא קשור לדתיים אלא לכולם: גם חילונים מסתכלים על איגרוף כענף ספורט גברי. אני גם שרירית יחסית לאישה ממוצעת, אז זה משהו ששמים אליו לב. אנשים כותבים לי הודעות כמו 'בואי מכות', 'את חושבת שתוכלי לנצח אותי?'. אני מתייחסת אליהם כמו לאנשים חסרי ביטחון וממשיכה הלאה".

"אומרים לי שבחו"ל כבר הייתי בר רפאלי" 

כבר 12 שנה עוסקת בלאק באיגרוף תאילנדי. כילדה ניסתה לא מעט ענפים אחרים - כדורגל, כדורסל, פוטבול וקיקבוקסינג – ובסופו של דבר מצאה את ייעודה. ב-2013 השתתפה בפעם הראשונה באליפות העולם, שהתקיימה אז באוקראינה. היא זכתה בזהב ושחזרה את ההישג שלוש פעמים נוספות (2014, 2016 ו-2017).

הדרך לאוקראינה 2013 הייתה מתוקה במיוחד. "מימנתי את הנסיעה והשהות שם בכוחות עצמי. עבדתי במלא עבודות: מכרתי שערות סבתא, חילקתי עיתונים, ניקיתי בנקים ובניינים. אף פעם לא הלכתי להורים שלי וביקשתי כסף. אני עצמאית, זו המנטליות שלי. אני עקשנית מאוד לטוב ולרע. ידעתי שלא אצליח לקבל מימון כי לא היו לי הישגים בכלל. ברגע שהתחלתי להתקרב ולהיות עקבית בניצחונות, התחלתי לקבל שכר חודשי".

כמה?
"1,000 שקלים. אחר כך זה עלה ל-2,000".

והיום? לספורטאית ברמה שלך יש דאגות כלכליות?
"אני לא צריכה לדאוג לעבודה אחרי הלימודים כמו כל הסטודנטים, כי אני מקבלת מלגה שמאפשרת לי ללמוד ולהחזיק דירה בהרצליה. יש לי גם מימון לתחרויות, רק שאם יחתכו משהו מהמלגה אני בחיים לא אצליח להחזיק דירה וגם ללמוד. אבל אני לא באה בתלונות. זו זכות לקבל את מה שאני מקבלת. אחרים יתלוננו על זה. אני לא".

אם היית בחו"ל, עם הישגים כמו שלך יכולת להיות במקום כלכלי אחר לגמרי.
"הרבה אומרים לי שספורטאית ברמה שלי הייתה מזמן בר רפאלי, אבל אם הייתי מתחילה את הקריירה שלי בחו"ל, אולי לא הייתי מצליחה להגיע לזה. יש יתרון לכך שישראל זה מקום קטן, יש אפשרות להתבלט. בדקתי אפשרות ללמוד בארה"ב, עשיתי חישובים וראיתי שזה לא מסתדר מבחינה כלכלית. לא הייתי יכולה לעמוד בלימודים ובאימונים יחד".

למה באמת ללכת ללמוד ולא להתמקד רק באימונים?
"את יכולה להישאר בענף הזה עד פלוס-מינוס גיל 30, תלוי אך את מטפלת בגוף שלך. הלכתי ללמוד כי אני יודעת שלא אוכל להיות בתחרות כל החיים. גם חסר לי הגירוי העצבי במוח. הרגשתי שאני מתקדמת בספורט, אבל מדשדשת במקום מבחינות אחרות. חוץ מזה, עכשיו אני מקבלת מלגות לימודים ואני לא יודעת אם אקבל אותן אחר כך".

למה דווקא פסיכולוגיית ספורט?
"כי יש לי מה לייעץ לאחרים. הפציעות שלי והמצבים של דיכאון כספורטאית הם דברים שאני יודעת מניסיון אישי. אני יודעת שצריך להפיק לקחים, לא להגיד 'אוקיי' וללכת הביתה ולהמשיך בחיים שלך. החיים שלך זה זה".

איך נראה דיכאון של ספורטאית?
"בסוף יולי, למשל, הייתי במשחקי העולם בפולין והפסדתי בחצי גמר לבחורה רוסייה. יום למחרת הייתי צריכה להתחרות ברבע גמר. הפסדת, את בדאון, בדיכאון, אבל יש לך קרב מחר ואת צריכה להיכנס לאנרגיות חיוביות ולהיות בפוקוס. אז נתתי לזה כמה שעות לשבת לי בלב, לא רציתי שזה יהיה 'הפסדתי וזהו, נגמר'. רציתי שזה יישב לי על הלב ואני אכעס קצת".

כי?
"כי אני צריכה לעבור את התהליך הזה כמשהו שיעזור לי להתפתח יותר. אז ישבתי בחדר ההלבשה ובכיתי, לאו דווקא כדי לעזור לי באותה שנייה, אלא בטווח הארוך".

איזה תהליך עוברים?
"בשלבים. קודם את בשוק, לא ממש יודעת מה קרה, אז את עדיין קצת מחייכת. ואז יש הכחשה, ואז אשמה. את מאשימה את עצמך, את המאמן, את תכנית האימונים. מנסה למצוא את הסיבה שזה קרה. פשוט להאשים. ואז באות הדמעות, במקרה הזה כי הניצחון ממש החליק בין אצבעות. אבל אחר כך יצאנו לעיר לראות אנשים מקומיים, את העיר עצמה. העיקר לא לתת למחשבות לגרור אותך למקום שאת לא רוצה, אם מחר את צריכה שוב להתחרות ולהיות בפוקוס. זה עזר. זה הוציא אותי מזה".

"הרופא החזיר לי את האף למקום ושמעתי את הקנאק"

נבהלת בפעם הראשונה שגרמת ליריבה לדמם?
"לא נבהלתי מזה אף פעם. אין ייסורי מצפון במקצוע הזה. כשזה קורה אני מחכה שהשופטת תסתכל ותגיד לנו להמשיך, כי אני רוצה להמשיך את העבודה".

אילו פציעות היו לך במהלך הקריירה?
"שברתי אף, אבל הרגשתי שקרה משהו רק אחרי שירדתי מהזירה. הרופא החזיר לי אותו למקום ושמעתי את הקנאק ממש, אבל זה לא כאב כי הייתי תחת הרדמה. אחר כך עבדתי עם קסדה כמה חודשים וזה עבר. היו לי גם קרעים בגיד בשני צדי המפשעה, קרעתי חלקית את שניהם בשני קרבות שונים, וזה היה הכאב הכי קשה. זה שלושה חודשים של שיקום, את צריכה לעשות תרגילים וזו כואב נורא, כמו פצע פתוח. הפציעה האחרונה שלי הייתה בכף הרגל. בעטתי ביריבה וזה גרם לי לנפיחות באזור. לקח לי חודש להגיע למקום שהייתי בו לפני הפציעה. כל מכה מושכת אותך לאחור. אחרי הקרב לא יכולתי לדרוך על הרגל, אבל בעזרת משחות הצלחתי תוך 30 שעות לעלות לקרב. ככה נראה העולם של ספורטאי".

את חוששת מפציעה שעלולה לפגוע במראה שלך?
"לא. אם זה מה שמעסיק אותך, אז אולי לא מתאים לך להיות ספורטאי. כן מעניין אותי איך אני נראית, שלא יהיה ספק, אבל לא ברמה של פציעות. כן מפחיד אותי נזק מוחי לטווח ארוך. אני משתדלת להיות זהירה יותר בגלל זה. כשאני מקבלת מכה חזקה, זה עובר לי בראש".

היא עלתה לארץ מבולטימור עם משפחתה כשהייתה בת שנתיים. יש לה חמישה אחים, אבא רופא שיניים ואימא אתלטית. הוריה התגרשו, ובלאק אומרת שבדיעבד זה דחף אותה לזירת האיגרוף. "הייתי בת 11 כשהם התגרשו והספורט היה בשבילי דרך מילוט. היה קשה בבית, היו צעקות ודברים עפו ונזרקו באוויר. זה לא היה כיף. הם לא הסתדרו, היא הרגישה שיש כפייה דתית בתוך הזוגיות שלהם ואחרי הגירושים הפכה לאנטי-דתית, הורידה את הפאה ונסעה בשבת. עם השנים זה קצת דעך לה. היא התחילה להתגעגע לחגים ושבתות דתיים. היום אבא שלי נשוי בשנית ואמא שלי רוכבת על אופניים באופן תחרותי. אפשר לומר שהיא התחתנה עם האופניים".

היא עודדה אותך להיות ספורטאית?
"אמא שלי הייתה מחליקה על הקרח, ובגלל שהרבה תחרויות היו בשבת, אמא שלה לא רצתה שהיא תמשיך לרדוף אחרי החלום הזה. היא ניסתה לדחוף אותנו לספורט כדי להעניק לנו את מה שהיא לא קיבלה, אבל גם היא וגם אבא לא דחפו אותי. כשהתחלתי ללכת לחוגי ספורט, זו הייתה החלטה שלי".

למה ספורט ולא לבלות עם חברים? לא חסרות לך חוויות ילדות?
"בהתחלה הייתי מבלה עם ילדים מהשכונה. בגיל עשר היינו שותים ומעשנים בדלי סיגריות שהיינו מוצאים על הרצפה. בזכות הספורט ניצלתי מלהמשיך לעשות את זה. הייתי הולכת לאימונים, לא יכולתי לבלות איתם הרבה, וזה מה שהפריד אותי מהם. אבל אף פעם לא באמת עניין אותי לחיות את החיים של ילדים. הייתי מאוד עצמאית מגיל צעיר".

לוח הזמנים הצפוף של בלאק לא משאיר לה כמעט זמן לזוגיות, והיא ממש רוצה אחת. היא לא שוללת בן זוג חילוני, אבל יודעת שלא תצא עם גוי. מצד שני, אין לה פנאי להרים את העיניים מעל לרכבי היוקרה בבינתחומי ולחפש את הנסיך שלה: "אין לי זמן למשחקים כאן. אני באה, לומדת ויוצאת".

הייתה לך זוגיות בעבר?
"זה החלק הקשה. אין לי זמן, ומי כמוני יודעת שכל דבר צריך תשומת לב. מערכת זוגית זה דבר שלוקח אנרגיה רגשית וקשה לתת מעצמך כשאת אחרי יום אימונים ארוך. לא הייתי בקשרים ארוכים, הכי ארוכים שהצלחתי היו חודש או חודשיים. הייתי גומרת את זה ואומרת שאין לי אנרגיה וזה לא פייר כלפיי וכלפיך. לא אוהבת לדשדש במקום".

מלחיץ אותך שאת לבד?
"קצת, כי אני לא רוצה להגיע לגיל מאוחר בלי בסיס טוב עם מישהו. בגיל 30 אנשים נמצאים כבר בשלב מתקדם של מערכת יחסים בדרך כלל. תמיד חלמתי להיות עם מישהו מגיל הנעורים והלאה, אני רוצה 12 ילדים. לא אכפת לי אם חלק מהם יהיו מאומצים".

זה מספר מאוד ספציפי.
"זה חלום שיש לי מאז שראיתי כילדה קטנה את הסרט '12 במחיר 1', שמספר על משפחה עם 12 ילדים. נראה לי כל כך כיף לחיות ככה. זה החלום שלי".