אני לא זוכרת מתי בכיתי בפעם האחרונה. כלומר, מתי בכיתי לבד. בבית. אולי מול המראה. בעבודה לעומת זאת התפרקתי משהו כמו שלוש פעמים בשבועיים האחרונים. זה לא משהו שאני עושה, כלומר - זה לא "הקטע שלי", אבל נקלעתי למצב נפשי שבו הייתי צריכה גם לפרוק וגם קהל. בכל אחת מהפעמים האלה נכנסתי לחדרים של חברות לעבודה עם גולה בגרון ורצון להסיח את הדעת - ומהר מאוד מצאתי את עצמי בהתקף של דמע ופאנצ'ים. בוכה בשיגעון ומנסה להקליל את האווירה עם דאחקות. אם אנסה לכמת את זה, אני חושב שבהערכה גסה תלוש המשכורת שלי כלל החודש תמורת כספית מלאה על שני ימי בכי. שזו כמובן עוד סיבה מעולה לבכות במשרד ולא בבית, אבל עוד נגיע לזה.
כל טור קריירה בעיתון נשים יגיד שאסור לך לבכות בעבודה. איזה מן מסר זה משדר? במקרה הטוב יחשבו שאת היסטרית או לא יציבה, במקרה הרע תיחשבי לאישה מניפולטיבית שמנסה להשיג דברים מגברים שמשאלתם היחידה היא שתפסיקי לדלוף. כותבי הטורים האלה כמובן צודקים, אבל זה בסדר: מותר לך להיות מעוררת רחמים אם מה שאת צריכה כרגע זה רחמים, ומותר לך להיות מניפולטיבית. במציאות שבה אנחנו נאבקות כל הזמן על מקום, על הגשמה על שכר ועל קרדיט - כל אמצעי שיקרב אותך למטרות הללו הוא לגיטימי בעיניי. אז אוקיי, אולי לא כדאי להיכנס למשרד של הבוס או הבוסית עם קלינקס ביד ושק של דמעות, אבל אם אלו מתחילות לזלוג - תני להן. זה בסך הכל קצת מים עם מלח.
יכול להיות שזה דפוס שלא יתקבל בברכה באמדוקס או חברת הייטק גברי-גיקית אחרת, אבל עבורי המשרד הוא מקום נהדר לפתוח בו את הברזים. בבית אני יכולה לחמוק למקלחת, לבכות לבכות לבכות - ולגמור עם הקטע הזה של רגשות. בעבודה לעומת זאת אין לי לאן לברוח. כמעט בכל חדר אני מוצאת מישהו שינחם אותי או מישהו שיכפכף אותי. תלוי באכלוס. כאן תמיד יש מישהי שתחבק אותי למרות שאני מבקשת שלא כי זה רק משחרר עוד דמעות. הבכי הפומבי גם תמיד יפה יותר. אפילו אם את ממש משחררת, אין סיכוי שתגיעי לפרצופים המעוותים של הבכי הפרטי. וגם, מעבר להקלה הרגשית, הבכי הופך התסכול לפעולה: יש לי פה איזו סיטואציה שלא עושה לי טוב, אני לא לגמרי יודעת איך להתמודד - אז במקום לעשות כלום, אני בוכה עכשיו. בכלל, בכי פומבי זה הכי רחוק שאפשר ללכת כשאת טיפוס שאף פעם לא באמת הולך עד הסוף.
לטור הקודם: מי ידע שזה הדבר שהכי מכביד על נשים?
אני חושבת שאני יודעת איפה הכל התחיל: גיל 16, שיעור תנ"ך עם מלכה נבון (שכתבה על הספוג שלה "המלכה הנבונה"). נקלענו איתה לאיזה ריב, לא זוכרת על מה, ואני נעמדתי כדי לדברר את מצוקות הכיתה. באמצע הנאום לא התאפקתי ופרצתי בבכי, והיא אמרה, "זה בסדר שהיא בוכה", ואז הסתכלה עלי והוסיפה "את מאוד מחוברת לרגשות שלך". שנים נשאתי את האבחנה הזאת בגאווה. אני דם-חם, יש לי רגשות עמוקים כמו קבר, אני מאוד מחוברת לעצמי. היום ובדיעבד, אני חושבת שההפך הוא הנכון. אני בכלל לא מחוברת לרגשות שלי, בגלל זה הבכי מתפרץ בהתקפים לא מווסתים, ולרוב לוקח לי הרבה זמן לענות על השאלה "אבל למה את בוכה?". היתרון בעבודה הוא שאני יכולה לענות על השאלה הזאת בדרכים שונות לעשרה אנשים שונים – ואז, איפה שאני הכי בוכה - שם האמת.
אז למה באמת בכיתי השבוע? תמהיל נהדר של קנאה ודימוי עצמי נמוך. פתאום נראה לי שכל האנשים שאני אוהבת, האנשים שקרובים אלי, שאני משווה את עצמי אליהם, מצליחים לסלול כבישים חדשים בזמן שלוקח לי לעבור מנתיב לנתיב. פתאום חברות מקבלות הצעות מעניינות, מקודמות בעבודה, גונבות לי תשומת לב – ואפילו יפתח, שעד כה היה מאחורי הקלעים פתאום מרוח לי על הפלזמה בסלון. חלקתי את המחשבות האלה עם הבוס שלי שיעץ לי בחוכמתו הרמה ובסגנונו הייחודי ובמראה החיצוני האטרקטיבי שלו להחליט מה הדבר הבא שאני רוצה להשיג - ואז להתחיל לחצוב בסלע. זה בכל אופן מה שהוא אמר, אבל מה שאני שמעתי היה "את אישה פאסיבית שחושבת שדברים פשוט יקרו לה, אבל נחשי מה - אף אחד לא מחכה לך". המרירות הכתה בי כל כך חזק שהיו לי שתי אופציות: לקום, לנער את עצמי ולהתחיל לרקום תכניות לעתיד או לפרוץ בבכי. מה לעשות שהאחרונה דרשה ממני פחות משאבים. בסוף התחבקנו וביקשתי עוד כסף.