פאינה פבזנר, אמא שלי, נפטרה מהעולם הזה בבוקר יום שישי ה-13 במרץ. בקומה התשיעית של בניין הלב בבית החולים איכילוב, חדר 28, על המיטה שליד החלון שמאחוריו ירד גשם בלתי פוסק - החורף חזר יום קודם לכן - שכב גופה מכוסה עד האף בסדין בית חולים. הוא הסתיר את הפה שמילותיו האחרונות היו "זאת ההחלטה שלי", דברים שאמרה לרופאה שלה כשסירבה לקחת תרופות נוספות, לקבל טיפול או לעבור עוד בדיקות. היא ביקשה למות.
שלושה שבועות קודם לכן היא שבה למקום הזה שבו טופלה בעבר, וכבר אז דיברה על המוות. אמא הייתה תמיד אופטימית, אבל הפעם היא ידעה שזה הסוף, הרבה לפני שהרופאים שלה ידעו. הם לא הצליחו למצוא את הסיבה לתחלואה האחרונה שלה; לוקמיה אלימה התגלתה רק יום לפני מותה.
מישהו לבוש בבגדים בלתי חדירים ומסכה רצינית הוביל קשישה על כיסא גלגלים וביקש מכולם להתרחק. זקנים באיטליה מתו בבידוד, ללא ידיים מלטפות של ילדיהם, ואמא שלי עזבה את העולם המשוגע הזה בדיוק כשנשארה לבד
באותו יום נלקחנו אחי הבכור ואני לשיחה עם הרופאים הטובים. שתי אופציות עומדות בפניכם, הם הסבירו. לאפשר לה למות בעזרת מורפיום, ללא כאב, או להמשיך לנסות למרות הסיכוי האפסי ולמרות הוודאות שזה יהיה מלווה בסבל. אמא החליטה ואנחנו לא חשבנו להתווכח. לא רצינו שיכאב לה יותר.
קצת לפני שהיא קיבלה זריקה של מורפיום אמרתי לה שאני אוהבת אותה ונישקתי את פניה. היא הנהנה וחשבתי שהיא אומרת לי שהיא יודעת. קיוויתי שזה מה שהיא מנסה לומר.
היא נאנחה בכאב ואמרתי לה שעוד מעט היא תרגיש הקלה. רציתי לנחם אותה, לומר שהמוות הקרב יפסיק את הסבל.
היא חדלה מלהתקיים כשהתעוררתי בבית, מתכוננת להחליף את אחי שישן באותו לילה לידה שרוע על אדן החלון הרחב. הרופאים הסבירו שמרגע קבלת המורפיום, האדם עשוי למות בטווח זמן שבין מספר שעות לחמישה ימים.
אחי בדיוק ירד למטה לקנות קפה.
"זה קורה כל הזמן", אמרה לו האחות במחלקה. "בדיוק בכמה דקות שהם נשארים לבד".
היא תמיד אמרה שהיא לא רוצה קבר, לא רוצה הלוויה, לא רוצה בכי ולא רוצה שבעה. אמא לא רצתה שנטריח את עצמנו לבקר איזו מצבה שתופסת מקום מיותר, גלעד לבשר שנאכל מתחתיה. היא רצתה שגופה יישרף והאפר שלה יפוזר. היא לא עשתה עניין מהזקנה או מהמוות. אבל בגיל 72 היא שנאה את הכאב.
כשעוד שכבה במסדרון במחלקה אחרת מצאתי אותה בוכה. עובדת כוח עזר פתחה עליה מים רותחים במקלחת שוב ושוב. "היא אמרה לי שאני צריכה להתבייש לבקש שיקלחו אותי", אמרה אמא. "היא לא הייתה עושה את זה לאדם צעיר. היא חשבה שאני זקנה ולבד".
כמו חיה משחרת לטרף חיפשתי את המפלצת. כשמצאתי אותה החזקתי את עצמי שלא להכות אותה. התלוננתי בפני האחראית במחלקה וגיליתי שהוגשה נגדה תלונה נוספת, גם היא על ידי בת משפחה של איש מבוגר מאוד. האישה זומנה לשימוע שאחריו הושעתה מעבודתה לשבוע עד החלטה בעניינה. אני לא יודעת איך זה נגמר. הייתי עסוקה במותה של אמי. הדמעות שלה באותו בוקר לא יוצאות לי מהראש.
כמה ימים לפני שאמי מתה, חולה קורונה ראשון זוהה בישראל. מיד לאחר מכן כבר נמצאו נשאים של הנגיף בין צוות הרופאים והמאושפזים באיכילוב. חוץ מפאינה פבזנר ומאיש זקן שבכה לפרקים ואמר שהוא כבר לא רוצה את החיים האלה, כולם מסביב רצו לחיות - החולה שחלקה איתה חדר והחולים ששכבו במסדרון, הרופאים והרופאות, האחים והאחיות. הם היו עם מסכות, למרות שאחת מהן אמרה שזה לא באמת עוזר. כולם דיברו על המגפה וחיטאו את ידיהם ובחוץ ירד מבול ומישהו לבוש בבגדים בלתי חדירים ומסכה רצינית הוביל קשישה על כיסא גלגלים וביקש מכולם להתרחק. זקנים באיטליה מתו בבידוד, ללא ידיים מלטפות של ילדיהם, ואמא שלי עזבה את העולם המשוגע הזה בדיוק כשנשארה לבד.
ישנתי בחדר שבו ישנה. התכסיתי בשמיכה שהתכסתה בה. ההיעדר המוחלט והסופי שלה נח בתוכי כמו הר אדיר ואני עמדתי למרגלותיו ולא העזתי עוד לטפס עליו. אני מקיפה אותו בינתיים בהליכה מתונה
ביום שבו המורפיום החל לזרום בעורקיה, הרופאה שליוותה אותה לאורך שנים בגלל עניין קודם ליטפה את ידה של אמי. היא הסתובבה אליי. היא בכתה. התחבקנו. "כל מיני חלאות חיות עד 120, ואנשים טובים…", אמרה והלכה.
ביום שישי ה-13, לפני שיצאתי לראות אותה בפעם האחרונה, התקשרתי לחברה שמתמחה בשריפת גופות. הפרוצדורה נקראת "קרמציה" בלועזית ו"אופרה" בעברית שמעטים מכירים. הוריי הביעו כבר לפני שנים את רצונם להישרף עם מותם, וכשהבינו שיש אפשרות כזאת בישראל, זה הרגיע אותם.
משרד הבריאות בדיוק פרסם המלצה להימנע מכניסה לבתי חולים שלא לצורך, והפגישה עם הנציג של חברת "עלי שלכת" נקבעה ל-11 בבוקר בבית קפה שבמרכז ויצמן הסמוך לבית החולים.
השיחה השנייה שלי הייתה לאחיה היחיד של אמי. הוא חי בניו יורק ולפני שלושה חודשים ביקר כאן לאחר עשור שלא התראו. היה לילה מוקדם בניו יורק, אבל הוא ענה מיד. "תסלחו לי שלא יכולתי להיות איתה", הוא אמר ובכה. הטיסות הלכו והתבטלו, וממילא לא היה בזה טעם. היא כבר לא הייתה.
אחר כך נסעתי לאמא המתה שלי. אחי ואני הלכנו למשרדים לקבל את תעודת הפטירה; לא היה שם איש מלבד פקידה אחת, המקום היחיד בבית החולים שלא היה בו תור. הפקידה רצתה להסביר על השירות של חברה קדישא, אבל עצרנו אותה.
הוצאנו את השקית שהייתה בתוך שקית, כל אחת נעולה באזיקון קטן. אחי הבכור הוריד את נעליו וקיפל את מכנסיו. הוא נכנס למים והעברתי לו את השקית. הייתה רוח נעימה והיא נשאה את אמי על פני המים
חיכינו לאבא שלי ולאחי הבכור שעשו את דרכם לתל אביב מבית הוריי באשדוד. אחי הגיע כמה שבועות קודם לכן מפרו; הוא חי שם כבר שנים רבות ויש לו ילדה בת חמש. זמן קצר לאחר שהגיע בוטלו רוב הטיסות ופרו סגרה את שעריה. אשתו סיפרה בשיחות וידאו על אנשי צבא ברחובות, על מעצרים של אנשים שמסתובבים בחוץ. מי יודע מתי יוכל אחי לחזור למשפחה שלו.
אמא הייתה לבד בחדר עכשיו. ימים ספורים קודם לכן נפטרה כאן אישה אחרת, זקנה מאוד, והבן המבוגר שלה עמד מעליה ובכה. הוא נראה פתאום כמו גרסה ילדית של עצמו, ניגב את דמעותיו באגרופו והבכי השקט שלו התמזג עם קול פכפוך האוויר שהוזרם לאפה של אמו דרך צינורית חמצן שהמשיכה לעבוד.
"אני לא בוכה דמעות של צער, אני בוכה דמעות של אושר על זה שהיא לא סובלת יותר", הוא אמר לי ובני משפחה אחרים נכנסו ואמרו שהלוואי עליהם חיים כפי שהיו לה. איכשהו היה ברור שזה לא סתם דברים בנאליים שנהוג לומר, שהכל אמת לאמיתה.
אמא לא רצתה שאשאר שם לצד המוות וביקשה שאלך. לה לא היה אכפת, היא ידעה שהוא קרב.
הימים היו משונים והרחובות בחוץ הלכו והתרוקנו מבני אדם, מכוניות לא נסעו והאוויר נעשה צלול יותר. בערב הלכתי לים וצדפים רשרשו רשרוש נעים תחת רגליי. רציתי לחפש לה כמה. היא הייתה אוספת אותם
ירדתי במעלית לקומה אפס ומצאתי את עצמי בכנס לידה והריון. נשים הרות הסתובבו בין הדוכנים והכל היה מוזר, תלוש, כמו חלום. הפאניקה שהחלה לאחוז באנשים בגלל הווירוס שבא מסין, דעיכתה של אמי, החיים שעדיין התקיימו בכל זאת. גם הפאניקה וגם החיים היו זרים לנו; כשכולם רכשו מסכות ורוקנו את המחסנים, אנחנו חיפשנו מאכלים שאמא רצתה פתאום - אננס, דובדבנים בצנצנת, כרוב כבוש בסגנון רוסי. כל רצון כזה מצדה עורר בנו תקווה. דיווחנו זה לזה מה היא אכלה וכמה ואם שתתה.
ישבתי לידה ואחזתי בידיים שלה. החלפתי צדדים כדי לאחוז בשתיהן לסירוגין. הן היו חמות עדיין, הרגישו חיות. הן לא היו נוקשות כמו שתמיד מראים בטלוויזיה. יכולתי לשים את כף ידי בשלה ואצבעותיה עטפו את שלי, ערסלו אותן. ידיים עדינות כל כך, קטנות כל כך. נישקתי אותן ואת המצח שלה, ליטפתי את פניה ואת שיערה. אחר כך אספתי את חפציה לתיק הגב שאיתו הגיעה לכאן. משקפי ראייה, פיג'מה, כלי רחצה, טלפון נייד.
ב-11 בבוקר צעדנו ארבעתנו בין מסדרונות בית החולים, משאירים אותה שוכבת שם. סניטר אמר שאולי כשנחזור היא תהיה כבר במקרר של בית החולים.
איתי מ"עלי שלכת" ישב איתנו בשולחן מתחת לעץ מקושט בלבבות לבנים שעומד בתוך מרכז ויצמן. זה היה קצר, אולי חצי שעה. לא רצינו טקס, לא רצינו כד, לא רצינו שמירת די.אן.איי ופרטי זיכרון אחרים. כשחתמנו על המסמכים צלצל הטלפון של איתי. זה היה איש מבוגר שדיבר ברוסית. הצעתי לעזור, השתתפתי בצערו ומצאתי את עצמי מסבירה לו על התהליך ועלותו, 14 אלף שקלים ל"חבילת בסיס" שכוללת את הובלת הגופה מבית החולים למקררים של החברה, את פרוצדורת האופרה ואת קבלת האפר במשרדי החברה ברעננה. אפשר לפרוס לתשלומים. האיש הודה לי ואמר שזה מה שרצה לדעת. הבטחתי לו שנציגה דוברת רוסית של החברה תחזור אליו. קיוויתי שהוא לא לבד ומשום מה הייתי בטוחה שכן.
החלק הביורוקרטי של המוות היה קצר, פשוט ואנושי, ואנחנו חשנו הקלה מסוימת. היא הייתה בתוך שקית כשחזרנו לחדר 28. אחר כך נכנסנו לאוטו ונסענו לאשדוד.
לא רצינו שבעה. התכנסנו לבועה של אבל, רק ארבעתנו, בדיוק כשהעולם כולו וגם כל אחד בנפרד או עם בני משפחתו הלכו והתכנסו בתוך עצמם. מבחינתי העולם היה באבל עליה. אף אחד לא השוויץ בפניי בשגרת חייו, אף אחד לא ישב בבתי הקפה ולא ניהל שיחות חולין.
כשכבר חשבנו להזמין מישהו לבקר, יצאה תקנה חדשה שאוסרת על זה. "מה אגיד לאנשים אם ישאלו על אמא?", שאל אבא, "לא להגיד?".
"אפשר פשוט להגיד שאנחנו לא יושבים שבעה", אמרתי, אבל החברה דורשת מאיתנו שנכבד את טקסיה.
קרובת משפחה מצד אבא שמעולם לא שמעתי עליה, חוזרת בתשובה, צלצלה עוד כשהיינו בדרך לאשדוד. היא שאלה מתי ההלוויה, וכשאבא סיפר על האופרה היא פצחה בזעקות שבר אודות העוול שנעשה לאמי ועל תחיית המתים. היא לא הפסיקה לדבר גם כשלקחתי את הטלפון ואמרתי לה בתקיפות שתכבד את רצוננו. בסוף ניתקתי בלי להגיד שלום. היא ניסתה עוד מספר פעמים, אבל השבת נכנסה והייתה הפוגה. ביום ראשון היא צלצלה שוב. כשנאמר לה שהדבר כבר נעשה, היא ביקשה את שם אמה של אמי לצורך עילוי נשמתה מפיו של איזה רב. אבא מסר ואמר שהיא ככה מכוונות טובות.
בשבת צלצלה השכנה. הם זוג פנסיונרים דוברי רוסית שחיים בדירה צמודה לזו של הוריי. אבי, שמשחק שחמט עם השכן מדי יום, סיפר שאמא איננה ומיד הוסיף שלא יושבים שבעה. "אבל אני לא מבינה", אמרה השכנה, "מה זאת אומרת?".
קצת לפני שהיא קיבלה זריקה של מורפיום אמרתי לה שאני אוהבת אותה ונישקתי את פניה. היא הנהנה וחשבתי שהיא אומרת לי שהיא יודעת. קיוויתי שזה מה שהיא מנסה לומר
כעבור שעה נשמעה דפיקה בדלת. אבי הציץ בעינית וראה את דמותו של השכן נבוכה ורכונת ראש. אבי פתח את הדלת, חוסם אותה בגופו.
"אנחנו לא יושבים שבעה", הוא אמר.
"אפשר להיכנס?", שאל השכן בכל זאת ואבי זז הצידה בהכנעה.
"אפשר לשבת?", שאל השכן ואבי החווה בידו לכיוון הספה.
השכן ישב נבוך ודומם.
"אנחנו לא יושבים שבעה", אמר אבי שוב.
"אני אלך", אמר השכן והלך.
הייתי בבית הוריי בלי אמא בתוכו, אבל הכל היה מלא בה. הימים היו משונים והרחובות בחוץ הלכו והתרוקנו מבני אדם, מכוניות לא נסעו והאוויר נעשה צלול יותר.
בערב הלכתי לים. צעדתי ברחובות הריקים עד החוף שבו נותרה פיצוצייה אחת פתוחה. מול המים עמדו כמה זוגות עם בקבוקי יין, אוחזים כוסות בידיים עטויות כפפות גומי. צדפים רשרשו רשרוש נעים תחת רגליי. רציתי לחפש לה כמה. היא הייתה אוספת אותם כשטיילה בים.
הוריי היו נופשים בים המלח פעמיים בשנה. אמא אמרה לאבא שהיא מחכה לחזור לשם בקרוב, כשתרגיש טוב יותר. פעם היא אמרה לי, ים המלח הוא המקום היחיד שבו אני מרגישה שלווה
ישנתי בחדר שבו ישנה בימיה האחרונים בבית. התכסיתי בשמיכה שהתכסתה בה, לבשתי את הסווטשירט שבו הגיעה לבית החולים והיה ספוג בריח שלה. מרחתי את הקרמים שלה וענדתי את תכשיטיה. היא תמיד יצרה עבודות יד והבית היה מלא אלפי אבנים וחרוזים, מכונות סריגה ותפירה, צבעים ובדים וחוטים ודברים שהיא התחילה ולא הספיקה לסיים, כמו מחרוזות פנינים שהכינה לקראת החג לנשות הצוות הרפואי שטיפל בה לאורך השנים, שרטוטים של בגדים שרצתה לתפור, רקמה בעיצומה. כל החפצים הללו נהפכו לחלק ממנה ואני הסתובבתי בבית וליטפתי אותם כמו שליטפתי את הפנים שלה בשעותיה האחרונות. ההיעדר המוחלט והסופי שלה נח בתוכי כמו הר אדיר ואני עמדתי למרגלותיו ולא העזתי עוד לטפס עליו. אני מקיפה אותו בינתיים בהליכה מתונה.
ביום ראשון שלחו הודעה שהתהליך מתחיל. הדלקנו נר ואבא אמר שהיא הייתה האישה היחידה שנישק בחייו. אחרי שעתיים וקצת הגיעה הודעה שזה נגמר ואנחנו יכולים להגיע לקחת את האפר ביום שלישי.
ישבנו במרפסת ונזכרתי בבדיחה אודסאית שפעם סיפרתי לאמא והיא צחקה כל כך: "ובכן, בני, אני מבקשת שאחרי מותי תשרפו את גופי, ואת האפר תפזרו מהמרפסת שמעל הים".
"אמא, על מה את מדברת? בים יש רוח כל כך חזקה שתוך דקה תהיי כולך שוב בבית".
אחד העובדים הציב על השולחן קופסת קרטון פשוטה ותכליתית. "פבזנר פאינה ז"ל" היה מודפס עליה. הוא שאל אם נרצה לפתוח, ורציתי. הוא פתח וראיתי את השקית ואת האפר
באותו לילה ערך השכן, זמר אירועים גיאורגי, מסיבה בדירה שמתחת לזו של הוריי. שירה יפה מלווה בכלי נגינה נשמעה גם בדירה שלנו, ואיתה הלכנו לישון. חשבתי שאמא הייתה נהנית מהמוזיקה ומקולותיהם של השרים.
ביום שלישי יצאתי עם אחי הבכור לאסוף את מה שנותר ממנה. בשנת 2007 שרפו כמה דתיים קיצוניים את הקרמטוריום של עלי שלכת, ומאז מיקומו נשמר בסוד והמשפחות לא נוכחות בתהליך האופרה עצמו. לנו זה לא הפריע. להפך. להיות נוכח בזמן הזה לא היה שונה עבורנו מקיום הלוויה שאף אחד מאיתנו לא רצה בה, שאמא לא רצתה.
אחד העובדים הציב על השולחן קופסת קרטון פשוטה ותכליתית, ואני חשבתי שפשוט ותכליתי זה בדיוק מה שצריך. "פבזנר פאינה ז"ל" היה מודפס עליה. מספר תעודת זהות והשנים שבהן חיה.
הוא שאל אם נרצה לפתוח, ורציתי. הוא פתח וראיתי את השקית ואת האפר. נגעתי בשקית, לחצתי לחיצה קלה עם אצבעותיי והרגשתי אותו.
נסענו הביתה ואמא הייתה על הברכיים שלי. היא שקלה כשלושה קילוגרם.
למחרת נסענו איתה לים המלח. הוריי היו נופשים שם פעמיים בשנה, תמיד באותו בית מלון. באחת הפעמים האחרונות שהגיעה לבית החולים, אמא אמרה לאבא שהיא מחכה לחזור לשם בקרוב. הייתה בטוחה שתרגיש טוב יותר. פעם היא אמרה לי, ים המלח הוא המקום היחיד שבו אני מרגישה שלווה.
בנסיעה הקשבנו לאלבום הפרידה מהחיים של לאונרד כהן ושתקנו. בירידה לים עצרנו להביט על הנוף. שני עורבים שחורים יפהפיים חגו לידנו, ניקרו באבנים.
התקרבנו לאזור בתי המלון שדמה לעיר רפאים וצעדנו לכיוון החוף שהיא אהבה. אפשר היה להרגיש בדממה של החדרים הריקים הרבים.
הייתה רוח קרירה, נעימה. המים החליפו צבעים כל הזמן - כחול, ירוק, טורקיז. היה שקט מוחלט. עמדנו עם הגב לבתי המלון הנטושים, עם הפנים לירדן, ובינינו ים המוות.
הוצאנו את השקית שהייתה בתוך שקית, כל אחת נעולה באזיקון קטן. אחי הבכור הוריד את נעליו וקיפל את מכנסיו. הוא נכנס למים והעברתי לו את השקית.
הייתה רוח נעימה והיא נשאה את אמי על פני המים.
אבא ואני נרדמנו במושב האחורי בדרך חזרה. קופסה ריקה הייתה מונחת בינינו.