אחד הווירוסים הכי חזקים בפייסבוק כבר שנים הוא "גלה מי צפה לך בפרופיל". בשלב הזה הייתם מצפים שכולם כבר יפנימו שמדובר בהונאה, אבל זה לא המצב, ולא רק כי כולם מטומטמים. הווירוס הזה עובד כי "מי עושה לנו סטוקינג" היא השאלה הכי מעניינת ביקום. פייסבוק משום מה מתעקשת לשמור את המידע סודי, אבל אינסטגרם שבבעלותה – הפתעה-הפתעה – דווקא כן מגלה.
האפשרות לראות מי צופה בתכנים שלך קיימת בסטוריז, הפיצ'ר שבעזרתו אינסטגרם רוצה לשחוט את סנאפצ'ט. מעלים לשם תמונה או וידאו קצר, מוסיפים טקסט וכל מיני לבבות וקישוטים חמודים, ומשתפים עם כולם. אחרי 24 שעות התוכן נמחק, ורק מי שהספיק לעשות צילום מסך יישא עמו לנצח את סלפי המעלית שלכם. אגב, בקרוב אינסטגרם תתחיל להלשין שמישהו עשה צילום מסך, ואז החגיגה המקריפה הזאת תיגמר לצערנו.
"למה כל זה טוב?", ישאל בשלב הזה כל מי שלא מבין כלום. אז הרשו לי לענות: זאת הרשת החברתית הכי טובה בעולם, וכולכם צריכים לעזוב הכל ולהתחיל לפרסם סטוריז כמו הרוח.
הו שלום לך, חברת החשמל
השבוע שמעתי סיפור בגידה מודרני יפהפה. גבר ואישה הכירו בפרויקט משותף בעבודה, הם פלירטטו, עברו להתכתבויות ארוכות בווטסאפ, שהפכו לשיחות אינטימיות וחקרניות, שהפכו להתאהבות עמוקה. בגלל ששניהם נשואים ולא באמת רצו להרעיד את האדמה, הם החליטו שבתום הפרויקט ינתקו את הקשר ויילכו כל אחד לטפל בזוגיות שלו.
ואז, באחד הימים, כשהיא נכנסה לאינסטגרם כדי לרגל אחר הפרופיל שלו ושל אשתו, ראתה שהוא העלה את הסטורי הראשון שלו. שם הבחינה במה שכל השאר ודאי התעלמו ממנו: אימוג'י קטנטן, לא כל כך קשור, שהיה חלק מבדיחה פרטית שלהם. זה היה סוג של מסר, סוג של "היי", סוג של "לא שכחתי אותך". מאז, בכל פעם שהם רוצים לקרוץ אחד לשני, הם משלבים את האימוג'י הספציפי הזה ושוברים את נדר השתיקה.
הקשר-לא-קשר הזה יכול להתקיים רק במקום כמו סטוריז. בכל רשת חברתית אחרת, השניים האלה היו צריכים לעשות לייק או להשאיר תגובה, ולקוות שאף אחד לא יחשוד. בסטוריז אפשר לחטוא פסיבית ברומנטיקה אסורה: לצפות, ולדעת שהצפייה שלך חשופה.
והאפשרות הזאת, לראות מי עוקב אחריכם, לא משרתת רק בני זוג בוגדניים, היא כאן להנאת כולנו. הדבר שאני הכי אוהבת זה לראות שאנשים שאני מכירה, שבחיים לא עשו לי לייקים או הביעו שום סימן להתעניינות בי, נכנסים לכל פיסת שעמום שאני מעלה. שיא חיי היה כשהעליתי סטורי שלי שוכבת על השולחן במשרד, כשבין הצופים היה גם היוזר הרשמי של חברת החשמל.
רשת של אמת
אחת התלונות הקבועות נגד רשתות חברתיות היא שהן מכניסות אותנו לדיכאון. שההשוואה המתמדת של החיים האפורים שלנו לעומת "החיים-בוואו" של אחרים היא מקור לתסכול. סטוריז היא האנטידוט לכל זה. בתור האחות המכוערת של אינסטגרם. אין שם יותר מדי פילטרים ונטיות אמנותיות מעיקות, אלא מלא אופי ואותנטיות. יכול להיות שזה כי התמונות משמידות את עצמן, אולי כי לא כולם כבר נמצאים שם, אבל רוב הסטוריז שאני נחשפת אליהם מציגים את המציאות כפי שהיא. ערימת כביסה, נסיעה באוטובוס, מגש של אוזני המן - כל מה שלא מספיק מתוחכם (פייסבוק) או מושלם (אינסטוש) מוצא את דרכו לסטוריז. זה המקום היחיד שסובל רישול, קמטים, שגרה, חוסר משמעות ושעמום. זה המקום היחיד שבו לא אכפת לי להעלות תמונות ממש מכוערות שלי.
ובסטוריז, תודה לאל, אי אפשר להגיב לתמונות האלה. לא יתפתח דיון נוקב על מה שהעליתם, לא יבואו כל מיני יצורים אלימים שרוצים להשפיל אתכם או לגנוב לכם את הברק. אתם יכולים לרקוד כאילו אף אחד לא רואה, אבל בכל זאת לדעת מי רואה. פטנט.
כשפייסבוק חדרה לחיינו, חיי הנצח שהשגנו בזכותה נראו כמו סיבה לחגיגה קטנה: כולנו נמות בסוף, אבל לפחות נשאיר מורשת מפוארת של תיוגי חברים מביכים ותלונות צרכניות קטנוניות וצ'ק אינים בנתב"ג. יש הרבה מאוד מחשבה על העבר בפייסבוק, יש טיימליין, יש הצפה יומית של פוסטים ישנים. אבל המסע הזה בזמן גם מסריט ומעורר חרדות, כי הוא מזכיר לך שהזדקנת, ושזה חץ בכיוון אחד.
סטוריז, לעומת זאת, היא מה שקורה עכשיו. וזה מדהים ומנחם, כי העכשיו של כולנו הוא רסיס של שעמום, גם של אנשים עם חיים מלהיבים ומעוררי קנאה. אני עוקבת, למשל, אחרי מישהי שרק מטיילת בעולם ומצטלמת עם מותגים. באינסטגרם החיים שלה נראים כמו חלום, אבל בסטוריז אפשר לראות כמה רגעי המתנה בנאליים וקטנים כרוכים בכל הכיף הזה. פתאום החיים שלי, עם כל התסכולים, החולשות והרגשות, נראים כמו חיים שראוי לחיות.
לטור הקודם: "אז קניתי את המכנסיים שלכל הכוסיות כבר יש"