כמו כל אישה מערבית ממוצעת, גם פיבי בייקר הייד השקיעה המון זמן, אנרגיה וכסף על ההופעה החיצונית שלה. היא מילאה את הארון בבגדי מעצבים, דילגה מדי יום בנעלי עקב ממותגות, ואפילו כשהגיעה לחדר הלידה לא שכחה את תיק האיפור ומשחה מסקרה על הריסים לפני הלידה כדי להיראות ייצוגית בצילומים הראשונים עם התינוקת, רגע אחרי שהגיחה לאוויר העולם. בייקר הייד, 32, הייתה מהנשים האלה שלעולם לא מרשות לעצמן לצאת מהבית בטרנינג – אפילו לא לחמש דקות כדי להביא חלב מהסופר.
אלא שאז הכל הסתבך: כמה שבועות אחרי לידת בתה הבכורה בייקר הייד נקלעה למשבר נפשי עמוק. "בן זוגי ואני היינו אמורים להשתתף באירוע חגיגי, אחרי המון זמן שלא יצאנו לבלות", היא מספרת בראיון בלעדי ל-M. "וחשבתי שכדי שארגיש טוב, כדאי שאקנה לי שמלה חדשה. רכשתי שמלת קטיפה אדומה, התאפרתי, בחרתי גרביונים – אבל זה פשוט לא עבד. הרגשתי רע ונראיתי רע, למרות ההשקעה. זה גרם לי לדכדוך שנמשך כמה ימים, עד שפשוט חטפתי התקף זעם נוראי".
בייקר הייד החליטה למרוד. "החלטתי שאני לא הולכת לשחק יותר במשחק הזה של היופי, כי אני לא יכולה לנצח בו. הרגשתי שדורשים ממני להיות אמא מושלמת, אישה מושלמת, אישיות מושלמת, שנראית תמיד הכי נשית שיש – למרות שזה פשוט בלתי אפשרי. אני לא יכולה לשים לק מתוקתק כשאין לי אפילו זמן לצחצח שיניים".
בפברואר 2007 החליטה בייקר הייד לנטוש את כל מנהגי הטיפוח הנשיים: היא ויתרה לחלוטין על איפור, אביזרים או תכשיטים, הפסיקה להסיר שיער מהגוף, נמנעה מטיפולי יופי, ממניקור ומפדיקור ולא רכשה בגדים חדשים. את התהליך ליוותה גם בפרידה משיערה הבלונדיני הארוך לטובת תספורת גברית פשוטה. יותר היא גם לא הלכה למספרה.
המרד של בייקר הייד הפך לניסוי שנמשך 13 חודשים תמימים. במהלך התקופה הזו, המוצרים היחידים שהיא השתמשה בהם היו משחת שיניים, שמפו, סבון ודיאודורנט. את התקופה הזו היא עיבדה לספר ששמו "ניסוי היופי", שעורר הדים רבים בארצות הברית, ואף זכה לסיקור נדיב בכלי תקשורת רבים בעולם – בין השאר, באוסטרליה, שוודיה, אירלנד, ברזיל, הולנד, וייטנאם, יפן, הונג קונג ואיטליה.
מעבר לחשיפה התקשורתית, הספר בעיקר עורר תגובה רגשית חזקה אצל קוראות רבות. חלקן אף שאבו ממנו השראה ויצרו "ניסוי יופי" משלהן: "היו קוראות שסיפרו לי שהחליטו להימנע מאיפור ומרכישת בגדים לתקופות ארוכות לאחר שקראו את הספר", היא מספרת, "סטודנטיות סיפרו לי שהן הסתובבו נטולות איפור במשך שבוע, רק כדי להבין איך זה מרגיש, והיו גם נשים שסיפרו שהתחילו לשים לב לכל פריט שהן רוכשות ולסיבה האמיתית שהן עושות זאת".
נקודת השיא בתשומת הלב שעורר הספר התרחשה כשמגישת החדשות האמריקאית הוותיקה, קייטי קוריק, החליטה להקדיש את התוכנית שלה לספר של בייקר הייד, ועלתה לשידור שלם בלי טיפת איפור על פניה – צעד חסר תקדים עבור מנחת טלוויזיה בת 56.
"לבשתי מחטבים במשך 5 שעות כל יום"
זה ממש לא סיפור על פמיניסטית מתוחכמת שפרסמה ספר מהפכני כדי לעורר מודעות ולמשוך תשומת לב. הכי רחוק מזה. לא רק שבייקר הייד מעולם לא התעניינה בלימודי מגדר וגם לא הגדירה את עצמה כפמיניסטית – היא גם נראית יותר כמו דיילת יופי חביבה מאשר כמו לוחמת נשים מתריסה: דקיקה, בלונדינית, ובעלת לוק ייצוגי למשעי. "אני חושבת שעשיתי משהו הרבה יותר רדיקלי ממה שהתכוונתי", היא מודה, "אבל יש משהו כל כך משחרר בלהקדיש דקות ספורות בלבד לטיפוח, ואם את ישנה כמו שצריך ויש לך תספורת טובה – את לא צריכה שום דבר נוסף".
בייקר הייד היא בעלת תואר שני בכתיבה מאוניברסיטת קליפורניה, ולפני צאת ספרה גם הספיקה לפרסם מספר כתבות ב"ניו יורק טיימס" וב"וול סטריט ג'ורנל". אבל עיקר עיסוקה עד אז היה גידול שני ילדיה. את הניסוי המדובר יזמה בתקופה שהיא עזבה את בוסטון, עיר מגוריה, לטובת הונג קונג בעקבות המשרה של בעלה. למרבה ההפתעה, דווקא המעבר הזה הוא שדחף אותה לבצע את הניסוי. הונג קונג, כך התברר לה די מהר, היא בירת אופנה וטיפוח עולמית, השומרת על רף עדכנות גבוה במיוחד – וזה הכניס אותה ללחץ אטומי: "זו עיר שהיא כולה פאשניסטה", היא מסבירה, "גם הצעירים וגם המבוגרים מתלבשים בהידור ובשיא האופנתיות, כל הזמן".
בייקר הייד חשה שהיא חייבת ליישר קו עם הסביבה והשקיעה מאמצים רבים בניסיונות לשפר את המראה שלה. "כשהמשקל העודף מהלידה לא ירד, לבשתי מחטבים במשך חמש שעות כל יום", היא כותבת בספרה, "כדי להילחם בעייפות האימהית, קניתי מייקאפ סמיך יותר ואודם חזק יותר – ועדיין שנאתי את מה שראיתי במראה. איבדתי את הביטחון העצמי וניסיתי להשיג אותו בחזרה באמצעות קוסמטיקה יקרה ובגדים".
כשהחליטה לשבור את הכלים, בן זוגה דווקא תמך בה ואפילו עזר לה לנסח את חוקי הניסוי. רק לדבר אחד התנגד בתוקף: פיבי רצתה לגלח את שיער ראשה, והוא הטיל וטו. היום היא מודה לו על כך.
"הפריט הראשון שהתקשיתי להיפרד ממנו היה הקונסילר", היא נזכרת, "כי כמו כל אמא טרייה, לא ישנתי הרבה, והסתמכתי עליו כדי לכסות את העיגולים השחורים מסביב לעיניים. בלעדיו הרגשתי פתאום חשופה לגמרי. מצד שני, מהר מאוד הבנתי את הנקודה החשובה באמת: זה לא שאני צריכה קונסילר חזק יותר. אני צריכה לישון יותר, לשים לב יותר לבריאות שלי. הקושי הגדול השני שלי היה להיפרד מהקניות".
במסגרת הניסוי בייקר הייד נמנעה מכל קנייה של בגדים, נעליים, איפור ואקססוריז, כך שהיא חוותה 13 חודשים תמימים, שהם 395 ימים, 9,480 שעות ו - 568,800 דקות ללא שופינג – כנראה יותר מכל אדם חי בחברה המערבית היום. מדובר באתגר לא קטן בעידן שבו יותר ממחקר אחד כבר הוכיחו, ששופינג הוא תרפיה לכל דבר, וכלי יעיל במיוחד לשיפור מצב הרוח.
ההחלטה הזו גם חסכה לה לא מעט כסף: האמריקאית הממוצעת מבזבזת בשנה לא פחות מ-160 שעות ו-43,200 שקל על המראה שלה – סכום ששימוש מושכל בו יכול לקדם אותה בחיים הרבה יותר מברונזר חדש, במיוחד בימי מיתון כלכלי.
אז מה עושים כשאי אפשר להיפטר מהדכדוך ברכישת שמלה חדשה? “את פשוט נאלצת להתמודד עם הבעיה", מגלה בייקר הייד, "הדכדוך הוא סימפטום של בעיה עמוקה יותר, וקניות זה כמו לשים פלסטר על חתך מדמם. בלי קניות, ההתמודדות קשה יותר, כי את צריכה באמת לשאול את עצמך מהו הפצע הענק הזה שיש לך ואיך את יכולה לרפא אותו. אני, למשל, נאלצתי להבין שאני צריכה לעבוד על הנישואים שלי ולהבין לאן הקריירה שלי הולכת – שאלות שמאוד לא פשוט להתמודד איתן ולענות עליהן".
פתאום את נהיית מצחיקה
נערות מתבגרות, אימהות מחתלות או נשות קריירה בעמדות כוח – כולן שותפות לאותו מבט ביקורתי במראה, המלווה אותן עוד משחר ההיסטוריה. "מחקרים שונים הראו שנשים עסוקות במראה החיצוני שלהן עד אין קץ", אומרת ד"ר אביגיל מור, פסיכולוגית וראש התכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית תל-חי, "העיסוק הזה תקף לכל המעמדות, הגילאים והמגזרים".
קשה שלא, כשכבר בגיל צעיר לומדת כל ילדה שלפני הכל היא נשפטת על פי המראה החיצוני שלה. האופן שבו קרובי משפחתה וילדים בני גילה מגיבים אליה, מבהיר לה היטב היכן היא ממוקמת בסולם היופי ואיך זה משפיע על מעמדה החברתי. זה לא מסר מעודן או סמוי. בטח בעידן הרשתות החברתיות, כשכל נערה יכולה להעלות תמונה שלה לאתרי אינטרנט או קבוצות פייסבוק ולזכות בציונים על יופייה מחבריה לכיתה, כולל חלוקה ל"גוף" ו"פנים". הוסיפו לכך את אמצעי המדיה השונים, המציגים מאז ומתמיד דוגמניות יפהפיות ומושלמות; את הפוטושופ, המרטש למוות כל סלבריטאית, ולקינוח – את הפרסומים המלגלגים של עיתוני הבידור, המתענגים על כל קמט וצלוליט של כוכבת-על זוהרת – וקיבלתם רק מודל אחד לשאוף אליו.
"אישה שפותחת היום טלוויזיה, גולשת באינטרנט או קוראת מגזין, רואה המון סוגים של גברים, אבל שטנץ של אישה אחת – יפהפייה”, מבהירה ד"ר מור. "אותה אישה מבינה, שאם היא רוצה להגיע לאנשהו בחיים, היא חייבת לעמוד בסטנדרטים האלה של היופי, כי הנשים שזוכות לחשיפה ולהשפעה הן אלו שהפכו את עצמן לחפץ נוי מושלם, כמו דוגמניות העל".
נשים רבות טוענות בלהט שהן מטפחות את עצמן כדי "להרגיש טוב עם עצמי". אבל זו למעשה מלכודת מתוחכמת. תיאוריות פמיניסטיות רבות טוענות כי ההשקעה הכלכלית ביופי והעיסוק הנשי התמידי בו הם בעצם אמצעי שליטה אלימים, שכל תפקידם לנטרל את כוחן של נשים. כשאת מתעסקת באובססיביות בהסרת שיער ובניתוחי חזה, אין לך זמן לברר למה הגבר שעובד במשרה זהה לשלך מרוויח פי שתיים ממך, למשל.
בראש התיאוריות האלו עומדת הסופרת הפמיניסטית האמריקאית הנודעת נעמי וולף, שפרסמה ב-1991 את הספר המהפכני "מיתוס היופי", ובו טענה כי במקביל לשיפור במעמדן החברתי של נשים, עלתה גם הציפייה שהן ייצמדו לסטנדרטים נוקשים במיוחד של יופי גופני. "ככל שנשים פרצו יותר מחסומים חוקיים וחומריים, כך הפכו דימויי היופי הנשי הסובבים אותנו לקפדניים, תובעניים ואכזריים יותר", כתבה וולף בספרה, "מקרים של הפרעות אכילה עלו בקצב אקספוננציאלי, וניתוחים פלסטיים הפכו להתמחות המתפתחת ביותר... ליותר נשים יש יותר כסף, כוח, שליטה והכרה חוקית מאי פעם; אולם במונחים של כיצד אנו מרגישות בקשר לעצמנו, פיזית, ייתכן שמצבנו אף גרוע משל הסבתות שלנו, שלא היו משוחררות...לנשים מגיעה הבחירה לעשות ככל העולה על רוחנו עם פנינו וגופינו, מבלי שניענש על ידי אידיאולוגיה, אשר משתמשת בעמדות, בלחץ כלכלי, ואפילו בשיפוט חוקי, המתייחסים להופעתן של הנשים, על מנת לחתור תחתינו, פסיכולוגית ופוליטית".
"עד לפני מאה שנים היו חוקים ברורים שהרחיקו נשים מהזירה הציבורית וממוקדי כוח", מרחיבה ד"ר מור את התיאוריה של וולף, "הן לא יכלו להצביע, לרשת את הוריהן, ללמוד או להיות הבעלים של אדמה. אבל ברגע שהחוקים שהגבילו נשים נעלמו, נכנס לפעולה מנגנון אחר שמרחיק מהן כוח. המנגנון הזה הוא מיתוס היופי – אידיאל יופי לא מציאותי שמחבל בדימוי העצמי של נשים וגורר אותן לעיסוק במראה שלהן ולשיפוט עצמי מתמיד, במקום בפיתוח ובקידום של עצמן".
מה קורה לאישה שלא נחשבת ליפה? היא זוכה לעונש האכזרי מכולם והופכת לשקופה. החברה מתעלמת ממנה והיא אינה זוכה לכל תשומת לב. קייטי קוריק החליטה לבחון את הטענה הזו בתוכנית שלה, והציבה ברחובות ניו יורק בחורה יפה שהחזיקה בידה מפה ונראתה אבודה. לא עבר רגע ומיד עצר לידה בחור, הראשון מיני רבים, שהציע לקחת אותה בעצמו עד ליעדה. בחלק השני של הניסוי, אותה בחורה חזרה למקום, אלא שהפעם היא חבשה משקפיים ומעיל עם כובע שהסתיר את שיערה הבלונדיני. הפעם, אף אחד לא עצר כדי לעזור לה.
כדי "לפצות" על מראה חיצוני שאינו עומד בקריטריונים, נשים רבות מפתחות כישורים נוספים. הומור הוא אחד מהם. בייקר הייד עשתה זאת בעצמה. "איך שהתחיל הניסוי שמתי לב שהתחלתי לספר בדיחות ולהיות מצחיקה", היא מספרת, "כשאת יפה, את בכלל לא צריכה להתאמץ לעשות את זה, להסתמך על חוש הומור. אבל ברגע שאין לך את היופי, את חייבת להתחיל להסתמך על דברים אחרים".
בעוד שתושבי הונג קונג נשארו אדישים למדי לניסוי שלה, דווקא משפחתה וחבריה של בייקר הייד בארצות הברית קיבלו אותו בחשדנות רבה. "הם ראו אותי ואמרו: 'למה לעזאזל את עושה את זה לעצמך?", היא משחזרת, "הם בעיקר חשבו שאני מוציאה על עצמי את התסכול שחוויתי'”.
"עבור אישה, יופי הוא כלי"
מדוע יופי אנושי מפיל עלינו כזה קסם מהפנט? מה הופך אדם יפה, גבר או אישה, לכל כך אטרקטיבי בעיני אחרים? הרי בסך הכל מדובר בגנים מאוד מוצלחים. התשובה הפשוטה היא שכולנו מעדיפים אנשים יפים, וגנים היא בהחלט מילת המפתח כאן.
"מראה חיצוני יפה נתפש כמעיד על גנים בריאים יותר", מסביר פרופ' יריב צפתי, מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, "אנחנו בעצם נמשכים לאנשים הנחשבים יפים כדי להגדיל את הסיכויים לשמר את הגנים שלנו. אבל להסבר הביולוגי יש גם הסבר תרבותי משלים. יופי בתרבות מייצג תכונות חיוביות, והדוגמה המובהקת לכך מופיעה באגדות עם – הנסיכה היפה מול המכשפה המכוערת. אנחנו גם מצפים מאנשים יפים לשאת תכונות יותר טובות. בתמורה, אנשים יפים זוכים ליחס מועדף בתחומים רבים בחיים: יש להם יותר חברים, הם מקבלים ציונים יותר טובים בבית הספר, זוכים בפסקי קלים יותר במשפטים, בשכר יותר גבוה, ונתפשים כיותר ידידותיים ורהוטים".
אבל עם כל הכבוד להעדפה ביולוגית, היחס ליופיין של נשים והעיסוק החיצוני הנגזר מכך כבר מזמן לא קשורים ברצון לשמר גנים, אלא באגו גברי טהור. "בעבר נשים נחשבו לרכושו של הגבר", אומרת ד"ר מור, "הן נחשבו לקישוט יפה שמצביע על ערכו של מי שמחזיק בו. כך היה המצב משחר ימי ההיסטוריה הפטריארכלית. אחת ההוכחות הכי ברורות לתפיסה הזו היא הפתגם המפורסם של חז"ל: 'שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: אשה נאה, דירה נאה, וכלים נאים'".
במאה השנים האחרונות שינתה המהפיכה הפמיניסטית את החוקים. אבל לדברי מור, נשים עדיין מרוויחות פחות, לא מאיישות מספיק עמדות מפתח ומחזיקות רק בכ-5 אחוז מההון העולמי – והפערים האלה מתבטאים גם במראה החיצוני.
"כשמנהל בכיר הולך לפגישה, הוא לרוב לובש את החליפה הראשונה שמצא בארון, נועל נעליים נעליים שטוחות ויוצא מהבית. אישה באותו תפקיד, תקום שעתיים לפניו, תתחיל את טקס האיפור והשיער, ולא פעם גם תידחק לחליפת חצאית צרה שלא נותנת לה לזוז ותעלה על עקבים, שיקשו עליה את ההליכה. ואם חלילה אותה מנהלת בכירה לא מתאימה לאידיאל יופי מסוים, הסביבה מיד תסווג אותה בקטגוריה נחותה יותר והיא תשלם על זה מחיר".
גם בייקר הייד מודה שסביבת העבודה המשרדית מחדדת במיוחד את ההעדפה הבוטה והאכזרית כלפי נשים יפות. "אחת התובנות העצובות שהיו לי בעקבות הניסוי הוא שיופי הוא כלי עבור נשים בעולם המקצועי", היא אומרת. "יש יותר משמעות ליופי נשי מליופי גברי בעולם, ויופי היא תכונה שמוערכת אצל נשים יותר מכל התכונות האחרות שלהן – ולא משנה כמה הן מבריקות, כריזמטיות, מצחיקות וסוחפות. אין שום דבר שאעשה שיכול לשנות את זה – זה פשוט העולם".
"כיסיתי את כל המראות בבית"
הניסוי של בייקר הייד הסתיים במרץ 2008, כשהתברר שהיא זקוקה ללבנים חדשים באופן נואש. "לא רציתי להפסיק, אבל הסתובבתי עם חזיות הנקה שלא התאימו לי והייתי חייבת לקנות תחתונים", היא אומרת בחיוך. כדי להצטייד בהם, היא נכנסה לקניון ונקלעה לסחרור שהפתיע אותה. "נכנסתי לסיבוב בזארה והסתובב לי הראש. יש כל כך הרבה בחירות, הכל כל כך יפה ויש מוזיקה – יצאתי משם עם טי שירט שאני לא צריכה ואחר כך חשבתי לעצמי: 'מה זה היה?!'. מאז אני קונה רק מה שאני צריכה, עם רשימה, ולא שום דבר מעבר".
בייקר הייד מעידה בכנות שחייה לא הפכו מושלמים בעקבות הניסוי, וגם לא בעקבות פרסום הספר. "נהפוך הוא", היא אומרת, "הספר הוא הדרך שלי להתמודד באופן פרקטי עם העולם המבלבל שמסביב, שמאתגר כל אישה – עם קניות, עם השיער שלי, עם חוסר הביטחון העצמי".
מה שכן קרה בעקבות הספר, זה שבייקר הייד הפכה לאישיות פופולארית בקרב נשים בארצות הברית וברחבי העולם. היא השתתפה בעשרות תוכניות טלויזיה ורדיו ואף בראיונות אינטרנט עם עיתונאיות מרחבי הגלובוס, וכיום היא מרצה ומקיימת פגישות אונליין עם מועדוני קריאה של נשים. במקביל, היא כבר עובדת במרץ על הספר הבא שלה, שיעסוק בהורמונים ויחקור את הנושא מזוית אנתרופולוגית.
בינתיים מפרסמת בייקר הייד באתר האינטרנט שלה שאלון ובו היא מזמינה את הגולשות לגלות כמה כסף הן מוציאות על בגדים ומוצרי טיפוח (אזהרה: מדובר במספרים קשים). "תשאלי את עצמך מה את באמת רוצה", מציעה בייקר הייד, "יכול להיות שמה שאת באמת רוצה אולי עולה כמו עשר שמלות, אבל את בכלל מוציאה את הכסף שלך על הדבר הלא נכון: אולי את בעצם רוצה חופשה עם בן הזוג, או בית, ובמקום זה את קונה עגילים או צללית? ובעיקר – שאלי את עצמך שאלות כנות. כמו, למשל: מה את באמת עושה כשאת מכסה סימנים של עייפות ומכסה אותם במייקאפ? האם את מכסה אותם מאנשים אחרים או מעצמך?".
אם אתן מסתבכות עם שאלות מהסוג הזה, בייקר הייד מציעה פטנט פשוט אבל גאוני למתחילות – לכסות את כל המראות בבית. כן, בדיוק כך. היא עצמה בחרה לעשות זאת במהלך הניסוי וההשפעה, לדבריה, הייתה מיידית וחד משמעית: "הרגשתי נפלא!", היא מבשרת, "התחושה שלי השתפרה ברגע אחד. פתאום אין את האישה הזו שמסתכלת עלייך ושופטת אותך. את לא האובייקט שמסתכלים עליו, אלא הסובייקט שמסתכל על העולם – וזה היה נפלא". ההשפעה של ההתנזרות מהמראה הייתה כל כך גדולה, שגם היום, בדירתה בבוסטון, תמצאו מראה רק באמבטיה, ו"אני ממליצה על כך בחום לכל אישה באשר היא", היא מסכמת.