אז עכשיו קוראים לזה "דירה דיסקרטית", אבל מאחורי הדלת עדיין קונים נשים

בשדרות ההסתדרות בחיפה, לא רחוק מקניון לב המפרץ, ניצב בניין בן שתי שתי קומות ושתי כניסות. אחת מהן היא דלת פלדה חשופה, נעולה, ללא כל שילוט, עם מצלמת אבטחה מעליה. מי שלא יודע לא ינחש שמאחורי הדלת הסגורה יש גברים שבאו לקנות נשים לכמה דקות. "כן, יש פה בית זונות, אז מה", מאשר בעלים של בית מלאכה או חנות בהמשך הרחוב. "אני אמנם נשוי ולא בוגד באשתי, אבל לפני כן הלכתי והיה כיף".

"בהסתדרות אלה מכוני ליווי ותיקים", מפרשן נהג מונית תושב חיפה, נקרא לו ג'ורג'. "בזמן האחרון עובדות שם יותר ויותר נשים ערביות".

ג'ורג' צודק. המרפאה הניידת המשרתת נשים בזנות מציינת בדו"ח הפעילות שלה לשנת 2020 כי "שיעור האוכלוסייה הערבית (בקרב הנשים בזנות – ש.א, י.פ) ממשיך לעלות ובשנה זו עמד על 35% לעומת 30% בשנת 2019. עולות מחבר העמים היוו 27%. בין הנשים העובדות במכוני ליווי יש לא מעט נשים שהגיעו ממזרח אירופה, כשישראל היא לא התחנה היחידה שלהן".

אורלי (שם בדוי), פעילה למען נשים בזנות: "אלה דירות חדר עם מיטה, מגבות, מקלחת ושירותים, וחלק מהנשים גם חיות שם. זה אסון מבחינה נפשית, כי אין להן יכולת להתרחק מהטראומה"

"זה חלק מתהליך גדול של סחר בעבדות מודרנית", אומרת אורלי (שם בדוי), פעילת שטח ותיקה למען נשים בתעשיית המין. "הן מגיעות לישראל לכמה חודשים, אחר כך נוסעות לדובאי או לאיטליה ומפעם לפעם נוסעות לבקר בארץ מוצאן, שם יש להן משפחות לפרנס. הן נלכדות בזה בדרך כלל בגיל מאוד צעיר. היום כבר לא צריך להביא נשים בכפייה כמו שהיה בתחילת שנות האלפיים, כי יש כל כך הרבה עוני שהן מגיעות גם בלי שיכפו את זה עליהן. וגם לא צריך לאלץ אותן להישאר. תמיד יהיו אחרות".

באופן תיאורטי, הדיון הזה לא אמור להתקיים. לא בדצמבר 2021, בדיוק שנה לאחר שהשר לביטחון פנים דאז, אמיר אוחנה, חתם על צו האכיפה של חוק איסור צריכת זנות. אף אחד לא חשב שהחוק שעבר בכנסת בקיץ 2020 יחסל באחת את הזנות בישראל – בחוק עצמו מוגדרת מטרתו כ"צמצום הזנות" – אבל בתום של שנה של אכיפה צריך להיות אופטימי מאוד או נאיבי מאוד כדי לדבר גם על צמצום התופעה.

יש שיטענו שזה פשוט מוקדם מדי, בוודאי לאור ההדרגתיות המובנית בחוק: צרכן זנות שנתפס בפעם הראשונה נקנס ב-2,000 שקלים, ובפעם השנייה ב-4,000 שקלים. רק משם והלאה הוא עשוי למצוא את עצמו בהליך פלילי שבסיומו יכול בית משפט להטיל עליו קנס של עד 74 אלף שקלים. גם מספר הדוחות שנרשמו לצרכני זנות מאז דצמבר 2020 – בסך הכל 1,126 בכל רחבי הארץ – אינו מעיד על אכיפה אינטנסיבית מדי. אבל מה שבאמת צריך להדאיג את המחוקק ואת המשטרה הוא ההתאמות המהירות שעשתה תעשיית הזנות למצב החדש. ביקוש עדיין יש, אף אחד לא חשב שזה ישתנה, אבל נראה שגם ההיצע לא נפגע. רק המיקום השתנה.

שתי דירות, 70 עצורים      

לפני כחודש התקשרה תושבת חיפה למוקד 100 של המשטרה כדי לדווח על התרחשות תמוהה בבניין שלה, באזור הצ'ק פוסט בחיפה. מספר דקות לפני חצות הבחינה האישה כי עשרות גברים ממתינים בתור ארוך בכניסה לשתי דירות בבניין. לפי התרשמותה, חלקם הכירו זה את זה ממפגשים קודמים. האישה לא הבינה מה הם מחפשים שם, אבל כשראתה על הדלת פתקיות עם מספרים, ממש כמו בתור לקופת חולים, היא הבינה שקורה כאן משהו מוזר.

גלי (שם בדוי): "אני עובדת בדירה בבניין שקט בקרית מוצקין, יש לי שני מאבטחים כדי שלקוחות לא יפגעו בי או ינסו לשדוד אותי. אני לא צריכה סרסורים שיעסיקו אותי כמו עבד"

בלשים מתחנת משטרת זבולון, שהבינו מיד במה מדובר, הגיעו לבניין בתוך דקות. הם סגרו את הכניסות כדי שהלקוחות או בעלי בית הבושת לא יימלטו ועיכבו לחקירה כ-70 גברים בחשד לצריכת זנות. חלקם קיבלו קנס על עברה ראשונה, אחרים על שנייה ושלישית. רובם הגיעו ממרכז הארץ וחלקם מאזור הצפון.

"קצת אחרי שהתחיל משבר הקורונה, שפרץ בדיוק חודש אחרי שנסגרו מועדוני החשפנות בתל אביב, שמנו לב לפריחה גדולה של תחום הזנות באזור חיפה והקריות", אומר קצין משטרה בכיר. "זה אזור שתמיד שירת את תושבי הצפון, ועכשיו מגיעים לשם גברים ממרכז הארץ, חלקם עובדי מדינה, הייטק, בעלי חברות גדולות ואנשי עסקים. רואים אותם בחיפה ובקריות עם תושבי הצפון, המשולש והשרון".

קרוב ל-600 דוחות לצרכני זנות – בערת מחצית מהמספר הכלל-ארצי – נרשמו בשנה האחרונה על ידי שוטרי מרחב הכרמל  (לשם השוואה, במקום השני ניצבת תחנת שרת בתל אביב עם כ-400 דו"חות). בשבוע שעבר עצרו בלשי היחידה המרכזית במשטרת מחוז ירושלים 13 גברים, רובם תושבי חיפה, בחשד שסרסרו בנשים; מידע מודיעני הראה שסרסורים מחיפה הקימו שלוחות בירושלים והעבירו אליהן נשים צעירות. "הם פתחו מקומות בירושלים כדי לחסוך לירושלמים ותושבי הסביבה את הנסיעה לחיפה, ואת הבנות הם היו מסיעים במכוניות שלהם מחיפה לירושלים", אומר גורם במשטרה. 

כ-30 בתי בושת ומכוני ליווי באזור חיפה - כמחצית מהמקומות שפעלו שם, לפי חלק מההערכות - נסגרו בחודשים האחרונים, אלא שהאפקטיביות של צעדים כאלה מוטלת בספק גדול. "השיטה פה באזור פועלת כמו דלתות מסתובבות", אומר ג', בעלים של בית בושת בקרית מוצקין. "המשטרה סוגרת מכון ליווי אחד ואנחנו כבר למחרת פותחים שלושה, חמישה, בדירות פרטיות שאנחנו שוכרים".

ענת (שם בדוי), שחיה מתחת לדירה דיסקרטית: "יש מעליי רכבת של אנשים, אבל תמיד הייתה כאן זנות. בגיל 17 ירדתי עם אמא שלי לרחוב ומישהו ניגש ושאל כמה היא לוקחת"

בדירות שעליהן מדבר ג' מתרחשת פעילות מהסוג שראתה השכנה מהצ'ק פוסט. מתנדבות שעובדות עם נשים בזנות מדווחות כי "הדירות הדיסקרטיות", כפי שהן מכונות בלשון מכובסת בפרסומים ברשת, מקשות על המשטרה לאתר את צרכני הזנות. "במקום לשים כמה נשים בדירה אחת, במכון גדול, הסרסורים התחילו לשכור דירות חדר והם שמים בכל דירה כזאת אישה אחת", הן מספרות.

"הדירות ממוקמות בדרך כלל בשיכונים", אומרת אורלי. "אלה דירות חדר עם מיטה, מגבות, מקלחת ושירותים, וחלק מהנשים לא רק עובדות בהן אלא גם חיות שם. זה אסון מבחינה נפשית, כי אין להן שום יכולת להתרחק מהטראומה. אבל זה לא שאישה שגרה בדירה ורק 'באה לעבודה' נהנית מתנאים טובים יותר. אני מכירה מישהי שקונסים אותה באחד המקומות אם היא מאחרת או לא מגיעה".

ענת (שם בדוי), תושבת ותיקה בשכונת הדר הכרמל, חיה מתחת לדירה דיסקרטית. "יש מעליי רכבת של אנשים", היא אומרת. "התקשרנו למשטרה, אבל לא עשו כלום. ככה זה בשכונה שלנו, היא כמו דרום תל אביב, הכי מוזנחת. תמיד הייתה כאן זנות, אני זוכרת שפעם הנשים היו יושבות בטכניון הישן. אני לא אשכח איך בגיל 17 ירדתי עם אמא שלי לרחוב וניגש אליה מישהו ששאל כמה היא לוקחת לשעה. עד לפני כמה זמן היו כאן לא מעט נשים שעבדו על הכביש, ברחוב העצמאות, אחר כך זה עבר לעיר התחתית ואחר כך לכיוון הים. בתקופת יונה יהב זה נגמר, ועכשיו כל השכונה מלאה במודעות של דירות לפי שעה".

לא נוגעים בבנות

דנית (שם בדוי) עובדת בדירה דיסקרטית באזור חיפה. "אתם חושבים שהחוק עזר להקטין את התופעה? ההפך, באים לפה עוד ועוד לקוחות חדשים. אני מרוויחה 20 אלף שקל בחודש, לפעמים יותר. שחור, בלי מס הכנסה, בלי ביטוח לאומי".

איך הגעת לתחום הזה?
"יש לי שלושה ילדים קטנים, בעלי ברח לחו"ל. בלי הכסף הזה הייתי נזרקת לרחוב בלי בית, בלי כלום. הילדים הם כל עולמי ואני לא מחסירה מהם כלום, אז אני משתדלת לעבוד מתי שאני יכולה. מה עדיף, להיות שודדת בנקים?".

מיכל (שם בדוי), שעבדה בשכונה ברמת גן: "גם כאן יש נדידה לדירות דיסקרטיות, קל מאוד לעשות את זה. את מפרסמת מודעה ב-2,500 שקל לחודש והטלפון לא מפסיק לצלצל"

מה לגבי המשטרה? משהו השתנה בשנה האחרונה בנוכחות של השוטרים, בגישה?
"יש הרבה פשיטות, אז לפעמים אנחנו מחליפות דירות כמה פעמים בחודש. יש לנו כל מיני שיטות שלא יעלו עלינו, לפעמים אנחנו עובדות למשל בבוקר ולא בערב, או לא בסופי שבוע כי הפשיטות הן בעיקר בסופ"שים. אנחנו מנסות למזער נזקים, ולזכות השוטרים צריך לומר שהם רק מטפלים בלקוחות ורושמים להם קנסות. הם כבר לא עוצרים אותנו כמו פעם".

"אנחנו לא נוגעים בבנות, לא עוצרים ולא מעכבים לחקירה", אומר סנ"צ ניר יונה, מפקד תחנת משטרת זבולון. לדבריו, אנשיו זיהו כבר לפני כשנה וחצי את העלייה במספר צרכני הזנות המגיעים לאזור חיפה והקריות והחליטו לפעול ברוח החוק: נגד הצרכנים, לא נגד הנשים. "המטרה שלנו לטפל בלקוחות ובבעלי בתי הבושת. אנחנו מבצעים הרבה פעילות מודיעינית סמויה ורואים את התוצאות בשטח".

אלא שהמסרים המרגיעים לאו דווקא מחלחלים אל הנשים. "האכיפה לא מכוונת כלפיהן, היא באה לפגוע במי שמניע את כל הדבר הזה, אבל אחד השינויים בעקבות החוק הוא שהן מתחבאות ומפחדות", אומרת הדס (שם בדוי), שעובדת זה שנים עם נשים בזנות. "אם בעבר ידענו למצוא אותן בבתי הבושת והייתה לנו גישה אליהן - אם זה לבדיקות רפואיות או לשיחות, דברים הכרחיים כדי לאפשר להן לצאת מהזנות ולהתחיל שיקום - אז היום הכל סמוי יותר. גם לנו נעשה מאוד קשה לרכוש את האמון שלהן, לגרום להן להבין שאנחנו באות למטרה טובה ולא כדי לפגוע בהן". 

על פי הערכות המשטרה, כ-25% מהדירות הדיסקרטיות בחיפה נשכרות על ידי נשים שעובדות לבדן, ללא סרסור. אחת מהן היא גלי (שם בדוי), בת 35, גרושה ואם לשני ילדים. "אני עובדת לבד בדירה בבניין שקט וישן בקרית מוצקין, יש לי שני מאבטחים שמלווים אותי כדי שלקוחות לא יפגעו בי או ינסו לשדוד אותי. אני לא צריכה סרסורים שינהלו לי את החיים ויעסיקו אותי כמו עבד", היא אומרת. "אני עובדת מתי שאני רוצה ויש לי עשרות לקוחות בשבוע, אבל אין תורים בחוץ, אין בלגן, הכל ברגוע. הלקוחות מתקשרים אליי ואני קובעת להם מתי להגיע".

מה לגבי המשטרה?
"טפו טפו, לא פשטו לי על המקום. המשטרה פושטת כשלקוחות מתבלטים, עושים בלגנים".

מאיפה מגיעים לכאן גברים?
"תל אביב, בת ים, פתח תקווה. השאר מהצפון והקריות. בדיוק יש לי לקוחות חדשים, עובדי מדינה שמגיעים במיוחד מתל אביב. אצלי הלקוחות מתורבתים, מנומסים, לא כמו במכוני הליווי שעבריינים שולטים בהם. שם זה ג'ונגל אחד גדול. לקוחות שיכורים, מתעללים בנשים. הם הופכים את הבחורות לסמרטוטים, מנצלים אותן. זו מציאות שלא הייתי מוכנה להיות בה, אז אני עובדת לבד".

מה פתאום הגנה 

ג'ורג', נהג המונית, מאמין שהנשים בדירות הדיסקרטיות נהנות מביטחון יחסי. "אין אבטחה בדירות האלה, אבל יש להן כל מיני שיטות לבדוק את מי הן מכניסות. שיטה אחת שאני מכיר, לא באופן אישי, זה שאתה מתקשר למספר ושם אומרים לך לגשת לכתובת מסוימת. שם יש טלפון ציבורי שאתה צריך להתקשר ממנו אליהן, בזמן שהן רואות מהחלון שאתה לא איזה שיכור או משהו כזה".

קרן (שם בדוי), פעילה ותיקה למען נשים בזנות, מדגישה שבדירות הדיסקרטיות קיימת רק מראית עין של ביטחון. "נשים מתחבאות לבד בדירות האלה, וזה מסוכן מאוד. בזנות יש ניסיון לקחת שליטה - אני אקבע איך אני ארוויח ומה אני עושה עם הגוף שלי - אבל זאת אשליה גמורה, כי בזנות הכל מתהפך עלייך ברגע אחד. קבעת עם לקוח מחיר, מה מותר ומה אסור, אבל אז הוא מופיע עם עוד שני חברים ומחליט שתעשי דברים שלא הסכמתם עליהם. הנשים האלו מגיעות למצבים מאוד קשים, מוצאות את עצמן באירועים נוראיים". 

מיכל (שם בדוי), 30, נמצאת כבר שנה מחוץ למעגל הזנות. היא נכנסה אליו כשהייתה בת 22, לאחר שגילתה שבעלה בוגד בה והיא ביקשה להתגרש. הוא הסכים, אבל הותיר אותה עם חוב של עשרות אלפי שקלים. "הבנקים, העיקולים של המשכורת - נכנסתי לדיכאון, הייתי לבד לגמרי, היו לי מחשבות אובדניות", היא מספרת. "פניתי לבית חולים פסיכיאטרי וניסו לעזור לי שם, אבל החובות חנקו אותי. הרגשתי שאין לי אופציה אחרת, עשיתי גוגל וראיתי מודעה שמציעה להרוויח 30 אלף שקל בחודש. כך הגעתי למכון הליווי הראשון שלי".

מיכל עבדה במספר מכונים ותיקים בתל אביב ובראשון לציון. בשנה האחרונה עבדה בדירה בבניין מגורים בשכונה במרכז רמת גן. "גם כאן יש נדידה לדירות דיסקרטיות, בין השאר של חשפניות שסגרו להן את המועדונים. קל מאוד לעשות את זה היום, את מפרסמת מודעה באינטרנט תמורת 2,500 שקל בחודש והטלפון שלך לא מפסיק לצלצל מהבוקר עד אמצע הלילה. את לוקחת מגוגל תמונה של איזו בחורה ומטשטשת אותה, שולחת להם כאילו שזאת את ואומרת מה המחיר. גם היום יש מודעות שמציעות 30 אלף שקל בחודש, אבל זה לא 30 אלף. מתוך 350 שהלקוח משלם, 150 הולכים לסרסור".

הנשים מוגנות בדירות?
"איפה, אין שום הגנה. בדירות שיש בהן יותר מבחורה אחת קורה שיש אלימות אפילו בין הבנות, ריבים קטנים שיוצאים מפרופורציות, כי כולן שם ברמת מתח גבוהה מאוד והגברים שמגיעים הם עבריינים, סוחרי סמים. גם מי שנקראים נורמטיביים באים מפוצצים בקוק. את במצב הכי חסר הגנה, כי עצם המעשה הזה הוא פגיעה. אי אפשר לטשטש את זה".

המשטרה מדווחת שחילקה יותר מ-1,000 דוחות מאז שהחלה האכיפה. נראה שנעשה מאמץ לשנות את המציאות בשטח.
"קראתי על זה, זה מצחיק אותי. מה זה המספרים האלה? כנסי למודעות הזנות באינטרנט, תראי כמה יש שם. זה לא רק באתרים, זה בטלגרם, באינסטגרם, בכל מקום ובכל עיר. אם המשטרה הייתה רוצה למגר את הזנות באמת, היא הייתה פועלת ברשתות החברתיות".

View this post on Instagram

A post shared by Dalia Liya (@tell1414)

יהב ארז, דוברת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, מאמינה שאכיפת החוק עוד תעשה את שלה – עם הזמן. "מטרת החוק היא לא לנקות את הרחובות, כי זה אומר להעביר את הבעיה ממקום אחד לאחר", אומרת ארז. "המטרה היא להגיע למצב שהתעשייה הזאת תפסיק לגלגל מיליארדים על גבם של האנשים הכי חלשים. בשבדיה, שם חוקק חוק דומה ב-1999, המחקרים מראים שנוצר שינוי עמוק בתפיסה הציבורית של צריכת הזנות. הרעיון הוא לכרסם בלגיטימיות של הזנות, לשנות את הנירמול שהחברה עושה לתעשיית המין".

מה לגבי צרכני הזנות עצמם? את מאמינה באפקטיביות של החוק גם כשזה מגיע אליהם?
"בן אדם שמשכיב את הילד שלו לישון, נותן נשיקה לאשתו ויוצא לזירות זנות - זה בן אדם שיש לו דחף לשלוט, משהו שלא בא ממקום בריא. בנאדם שעושה דבר כזה הוא מישהו שכתבות בתקשורת או תכנים ברשתות החברתיות על נזקי הזנות לא יגרמו לו לנהוג אחרת. אבל אולי הוא ישתכנע אם זה יפגע לו בכיס. אולי הוא יחשוב 'מה, אני צריך לעבור על החוק בשביל זה עכשיו?'".

אין לך מה להתבייש בזה שאונסים אותך

חלק מהמרואיינים והמרואיינות לכתבה זו, ביניהם גורמים לא רשמיים במשטרת ישראל, מסמנים את חיפה כבירת הזנות החדשה של ישראל. אחרים טוענים שגם אם בעיר הצפונית מתקיימת פעילות רבה, הרי שזו אינה חריגה או מצביעה על ירידה מקבילה באזורים אחרים בארץ ("חיפה תמיד הייתה זירת זנות גדולה", אומרת אורלי. "בחודשים האחרונים חולקו שם מאות דוחות וזה יוצר אשליה של גידול, כי כשהזרקור מופנה כלפי הבעיה, פתאום רואים אותה"). אבל כל הגורמים מסכימים שכדי לשנות את מצבן של הנשים במעגל הזנות, יהיו היכן שיהיו, אין די בחוק הקיים ובמאמצי המשטרה לאכיפתו.

בסוף אוקטובר קיימה הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, בראשותה של ח"כ עאידה תומא סלימאן, דיון מיוחד במצבם של הנמצאים במעגל הזנות. בין הדוברות הייתה נעמה ריבלין, מנהלת "סלעית", פרויקט שהוקם כדי לסייע לנשים בזנות בתל אביב. "הקורונה יצרה אצל הנשים הללו מצב כלכלי קשה ברמת הקיום היומיומי", אמרה אז ריבלין. "קיבלנו עלייה חדה בפניות לקו הסיוע שלנו מנשים שזקוקות למיצוי זכויות כדי לשרוד את החודש. החוק יצר מצב שהנשים לא מוכרות בביטוח לאומי כנפגעות והן לא זכאיות לסל שיקום".

ח"כ עאידה תומא סלימאן (בתמונה), יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי: "בביטוח לאומי לא מבינים למה נפגע כושר ההשתכרות של נשים בזנות. הייתי בהלם כשסיפרו לי"

"76% מהנשים מעוניינות לצאת מהמעגל הזה", אמרה חברת הכנסת יסמין פרידמן. "לא ייתכן שלא ניתן להן סל שיקום ונציל חיים".

השבוע אמרה ח"כ סלימאן למגזין mako: "התהליך מול ביטוח לאומי הוא מאוד מסובך. בדרך כלל בודקים שם אם יש נכויות מסוימות או אם כושר ההשתכרות נפגע, וזה בדיוק העניין: שלא הבינו בביטוח לאומי למה נפגע כושר ההשתכרות של נשים בזנות".

וזה *אחרי* חוק איסור צריכת זנות?
"זה מה שסיפרו לי, וגם אני הייתי בהלם".

באותה ישיבה באוקטובר דובר גם על זה שתקציבי רווחה לא מגיעים לאן שצריך. זה השתנה מאז?
"ההערכות היו שיש צורך ב-40 מיליון שקלים לשיקום, חינוך, סיוע כלכלי, כל מה שנשים זקוקות לו כדי לצאת ממעגל הזנות - אבל מתברר שמשרד האוצר מקצה לזה רק 10 מיליון. כעסנו על האוצר, אבל שם אמרו לנו שנתנו תוספת תקציבית למשרד הרווחה, והוא זה שמחליט על סדר העדיפויות שלו. זה מה שקבעו ברווחה: 10 מיליון שקל".

מיכל מספרת שיצאה ממעגל הזנות בזכות תהליך שיקום שעברה בהדרכת נשות סלעית. "אני חייבת להן את החיים", היא אומרת. "אלף דוחות שיחלקו לזנאים הם לא משמעותיים כמו השיקום עבורנו. כשאת בפנים, את לא מאמינה שיכול להיות לך אחרת ואת חיה בבועה מנותקת מהעולם החיצון. כשהתחלתי להיות בקשר עם סלעית, הם טיפלו בי בכל מה שקשור לביטוח לאומי והוציאו אותי לחיים. הרגשתי שאוהבים אותי, ומאז לא הייתי מסוגלת יותר לחזור לזנות. ככה זה, להיות בזנות זה להיות בחלל. את מנותקת מהחברה, מנודה, מפחדת כל הזמן שיזהו אותך ברחוב, מלאת בושה. אבל אין לך מה להתבייש בזה שאונסים אותך. מי שאונס אותך צריך לקבל על הראש".

בחיפה פועלת עמותה מקבילה לסלעית, "אופק נשי". אלא שבניגוד למצופה מעיר שתמיד הייתה זירת זנות, גורמים המכירים את הנושא טוענים שהעירייה מייבשת את העמותה והביאה לכך שזו בקושי מתפקדת. "מנהלת העמותה פרשה לגמלאות והעירייה לא דאגה למנות מישהי במקומה", מספרת אישה המצויה בנעשה ב"אופק נשי". "אחר כך פרשו מנהלות מחלקה, עובדות סוציאליות, והעירייה לא ממנה אף אחד במקומן. זה הגיע למצב שנשארה שם רק מנהלת מרכז יום, וכבר מעל חודש אין קליטה של נשים במקום. אז מי שרוצה לקבל טיפול לא יכולה, ומי שמטופלת שם - הטיפול בה נפגע כי אין אנשי מקצוע".

במלאות שנה ליציאתה ממעגל הזנות, מיכל אומרת ששירה של נעמי שמר, "ולס להגנת הצומח", כל הזמן קופץ לה לראש. "יש שם שורה, 'רק עליי אין החוק משגיח', וזה נשמע לי כאילו הבנות אומרות את זה, כאילו אני אומרת את זה, כי זה מי שאנחנו. אף אחד לא רואה אותנו".