אני עומדת בבית המשפט. שלושת השופטים שמולי משועשעים, ואפילו מחליפים עם עורך הדין שלי איזו בדיחה. לידו עומדת אני, רועדת ומזיעה. אני לובשת קרדיגן ורוד וג'ינס, כפי שעורך הדין ציווה. "ורוד מדגיש תמימות וילדותיות", הוא הסביר באיטלקית, שפה שלא ידעתי עד לפני חצי שנה. רוצים לדעת מנין האיטלקית שלי? מישיבה בתא מעצר בכלא ליד מילאנו. תתפלאו לגלות כמה עקומת הלמידה האנושית גמישה כשאין ברירה.
שבעה חודשים קודם הניידת הובילה אותי לבית המעצר. הסוהרת סוגרת עלי את התא, מתעלמת מהצרחות הלא ברורות שלי. בחיים לא צרחתי ככה קודם: מכל הלב, כמו בשחיטה, בלי מטרה. החלק הרציונלי במוח שלי תוהה אם אני הולכת לאבד את השפיות לגמרי, ובדיוק אז סוהרת אחרת אומרת לי משהו באיטלקית תוך חזרה על המילה אבוקדו. עם כל הכבוד לבישול האיטלקי, הדבר האחרון שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו הוא אוכל, ואני לא מבינה באיזה קטע הסוהרת פיתחה חוש הומור מעוות כל כך. רק בהמשך אגלה שאבוקטו זה עורך דין, ושאני אצטרך אחד טוב.
כשאני מגלה שהצרחות לא עוזרות ושאף סוהרת לא יודעת אנגלית, אני פונה להסתכל סביבי. החדר דווקא מרווח, 15 מ"ר בערך, יותר מכמה דירות תל אביביות שראיתי. כל השאר מעודד פחות: המזרון ספוג מים, וכלואות בו שערות ארוכות של נשים שישנו שם קודם. על הקירות כתמי דם ובכל אחד מהם יתוש. הגעתי ביולי, שיא עונת היתושים, והתא נראה כאילו צופה בטפט צהבהב עם נקודות אדומות. הבחילה לא מרפה ממני. המקום הזה מגעיל ואין סיכוי שאני שוכבת על המיטה הזו והולכת לישון, חשבתי לעצמי כמה דקות לפני שהתמוטטתי ונרדמתי. אחר כך אני מעדיפה לא להתעורר.
זה לא היה חייב להיות ככה. יכולתי לסרב להעביר את המזוודה הזאת, על שמונת קילוגרמי הג'ראס שבה. זאת לגמרי אשמתי, אין לי דרך לתרץ. אבל אם בכל זאת לתרץ, בדיוק עברתי אז פרידה קשה ומורכבת. הוא רצה לחזור, ואז להיפרד, ואז שוב לחזור, ואז - אלוהים יודע למה - תיאר לי בפרטי פרטים איך הוא בגד בי. בכל פעם אני זוחלת אליו בחזרה, לא מצליחה לשחרר. ואז, יום אחד, מישהו הציע לי כרטיס לחו"ל ולא מעט כסף אם אעשה בשבילו טובה קטנה. לקחתי את ההצעה בשתי ידיים. כל מה שבא לי זה להיעלם, להתנתק, ולמי אכפת מהסיכון.
לא סיפרתי לאף אחד שאני נוסעת להודו, ולא ידעתי עליה כלום. הרושם הראשוני לא היה מעודד: ריח פלסטיק שרוף בשדה התעופה בדלהי, נהגי מוניות שסחטו אותי, חדר במלון שלימים יזכיר לי את התא בכלא. מספרים שסידהרתא, הבודהא, היה בן מלך שראה את העוני סביב הארמון, הבין שמטרת הקיום היא שחרור מהסבל, עזב את בית המלוכה ועבר מסע שבסופו זכה להארה. כל הכבוד, סידהרתא. אני לא הצלחתי להכיל את המחלות, העוני והאומללות שנתקלתי בהם. ההארה היחידה שזכיתי בה היא לא להתקרב שוב להודו, או להבריח שוב סמים.
בקושי הצלחתי ליהנות משלושת שבועות הטיול בדלהי ובצפון הודו, וכבר נסעתי למילאנו עם מזוודה עודפת אחת. משום מה לא פחדתי: הייתי בטוחה אז שאני כל כך שבורת לב, שלא באמת אכפת לי אם משהו ישתבש. אבל אז משהו באמת השתבש.
בדרך החוצה משדה התעופה, אחרי שכבר עברתי את כל הבדיקות, קוראים לי פתאום לבוא הצידה. השוטר מחטט במזוודה וניגש לדפנות. באדישות ראויה להערצה הוא שולף פלטות שטוחות, אומר לי לחכות והולך לקרוא לתגבורת. חשבתי לרגע לברוח, אבל אז הבנתי שהוא לקח איתו את הדרכון שלי. זהו, אני כלואה פה. בחדר החקירה שואלים אותי שאלות באנגלית שבורה, והחוקר מבטיח שאם אודה שהברחתי סמים אשתחרר הביתה בעוד חודש. אני אומרת כן על כל מה שהוא שואל אותי, ואז מוליכים אותי לבית המעצר ואני צורחת כל הדרך. לפנטז על הרס עצמי זה נחמד, עד שאת באמת מצליחה להרוס לעצמך.
הבעל שנפל על סכין, הילדים שנעלמו
לאחר הליך הארכת מעצר סטנדרטי אני נשלחת לתא קטן יותר, של 7 מ"ר (ספרתי, מה כבר היה לי לעשות?). זה המקום שבו אעביר את חצי השנה הבאה. יש בו שלוש מיטות, העליונה שלי. כמו בסרטים, אף אחד לא אוהב לישון במיטה העליונה, ולכן היא של האסירות החדשות. הוותיקות יותר מקודמות למיטה התחתונה, והוותיקה ביותר - מלכת התא - תזכה למיטה נפרדת משלה, ולא תדפוק את הראש במיטה מעליה או בתקרה. יש 14 תאים כאלה ו-52 בנות באגף שאני נמצאת בו. חלקן נמצאות פה שנים. חלקן, כמוני, עוד לא ממש הבינו לאן הן הגיעו.
חודשיים או שלושה אני מעבירה במצב קטטוני. ישנה, אוכלת וחוזרת לישון. לימים אגלה ששאר האסירות והעצירות חשבו שאני מכורה להרואין, והן אומרות לי שבחיים לא ראו אדם ישן כל כך הרבה. האמת היא שפשוט ניסיתי להיות נוכחת כמה שפחות: אמצעי הבידור היחיד הוא הטלוויזיה הקטנה, שבה כל הסדרות מדובבות לאיטלקית. בשעות הערות המעטות שלי אני לומדת בכל יום לתקשר קצת יותר, ולהכיר את הבנות סביבי.
מלכת התא שלי מצפה שכולם יקראו לה מאמא ויעשו לה כבוד, ולאסירה השנייה קוראים פשוט דניאל. שתיהן פה על סמים, כמו רוב האסירות. השכנה בתא לידי, למשל, הבריחה קוקאין מאפריקה, ואנחנו משוות חוויות. יש גם אחת שהחביאה הרואין בתוך בובה, ובלדרית מנוסה שבלעה בחייה עשרות שקיות קוק. בפרו, אומרת לי המנוסה, אין הרבה אופציות תעסוקה, ויש לה ילדים לפרנס. היא מראה את הצלקת בבטן, ומספרת על הפעם שבה שקית התפוצצה לה בטיסה והיא היתה צריכה לעבור ניתוח. זאת לא הפעם הראשונה שהיא פה, ואני מרגישה לידה כמו חובבנית.
לצד עברייניות הסמים יש כמה יוצאות דופן, שהואשמו בפשעים חמורים יותר. באסירה החביבה עלי, זאת שקולעת לי צמות בשיער ומעבירה את שעותיה בתא במקרמה, נתקלתי פתאום בכתבה בחדשות. מתברר שהיא חשודה ברצח שני ילדים, שגופותיהם מעולם לא נמצאו. אני מתה לשאול אותה מיליון שאלות, אבל יודעת מה אומרים על חתול וסקרנות.
לאט לאט אני לומדת את השמות. נדין, כמו במחזמר שיקאגו, טוענת שבעלה נפל על סכין. סאבין האוסטרית הבריחה כמה קילוגרמים של הרואין בשביל בן זוגה, וגילתה בכלא שבתמורה הוא הדביק אותה באיידס. מריאנה היא בולגריה, מאמינה אדוקה בישו ומריה וגם בהברחות הרואין. ויש אחת שאת שמה אני לא יודעת עד היום, ששהתה במעצר רק חודש. אחרי שהיא עזבה סיפרה לי שמצאו בתא שלה בובת וודו עשויה משיער ראש שהיתה תולשת לעצמה. אני לא יודעת אם זה נכון, ולא היתה לי שום כוונה לבדוק.
ויש גם את אורנלה, שנכנסת ויוצאת מבתי כלא מאז שהיתה בת 14. היא היתה בת 25 כשפגשתי אותה, יש לה ארבעה ילדים ואפס שיניים, ואין לה מושג איך לתפקד בעולם האמיתי. היא גדלה במשפחה צוענית, מעולם לא הלכה לבית הספר ושודכה בנעוריה לקרוב משפחה. כדי להתחמק ממנו היא נוהגת לגנוב חפצים או מוצאת תירוץ אחר להסגיר את עצמה, וחוזרת בכל פעם לאותו תא מעצר מנחם. בשבעת החודשים שלי שם היא חזרה ונכנסה שלוש פעמים, בכל פעם עם אותו חיוך מבהיל.
אקסטזה דתית? אני בוכה מגעגועים
אני אחת מבנות המזל הבודדות שהמשפחה שומרת איתן על קשר. קשר כועס, אמנם, אבל הדוק ומודאג. מהבחינה הזאת אני מה שנקרא באנגלית Outlier, חריגה סטטיסטית. לרוב האסירות אין מי שיעזור להן, פרט אולי לבן זוג שבמקרים רבים רק מסבך אותן יותר. זה החלק שבו אני משתלבת בסטטיסטיקה.
את ירון, האקס, פגשתי כשהוא היה במסע הידרדרות מתמשך. עד אז שום דבר ברקע שלי לא היה בעייתי: גדלתי בשכונה טובה בחיפה, סיימתי תיכון בהצטיינות, ואפילו לא עברתי מרד נעורים סמלי. אם היו תופסים אותי עם ג'וינט בכיס, כמו חלק מהחברים שלי, או שהייתי מקבלת עונש מההורים כי חזרתי שיכורה ממסיבה, זה כנראה היה עושה לי רק טוב. אבל הייתי ילדה למופת, רק קצת חולמנית, קצת לא אפויה ולא יודעת להתמודד. הכל היה מלא ומכאיב עם ירון, ריק ונורא בלעדיו, ולא ראיתי דרך שבה המעגל הזה יסתיים. ואז הגיע האיש שהציע לי את עסקת חיי: טיול פלוס 50 אלף שקל, סכום יפה לבת 20. לפחות אף אחד משניהם לא הדביק אותי באיידס.
הרקע המהוגן הזה לא עוזר לי להתמודד עם הדבר הכי קשה בכלא: חוסר הידיעה. בחודשי המעצר שלי, עד המשפט, לא היתה סוהרת או אסירה שלא ניסיתי לגשש אצלה מה יקרה לי. ידעתי שלאף אחד אין תשובה, כולל לעורך הדין שההורים סידרו לי, אבל לא ידעתי איך מסתובבים עם סימן השאלה הענק הזה מעל הראש. כמה זמן אני אשאר שם? שנה? שנתיים? שלוש? במשך חודשים אף אחד אפילו לא קובע לי תאריך לדיון משפטי. העינוי הזה נראה אינסופי.
כשמבינים את התחושה הזאת, מבינים למה כל כך הרבה אנשים פונים לדת בכלא. במקום רבנים וספרי תהילים קיבלנו אסירה הולנדית בשם אוליביה, שלא מפסיקה לשיר "הללו אותו, הללו אותו, שמו הוא ישו הקדוש". כשהיא מגלה שאני יהודיה מישראל, היא עפה עלי לגמרי. מיד היא גוררת אותי לפגישות התפילה בכלא, ומציגה אותי לשאר הבנות כבת העם הנבחר. המחלוקות התיאולוגיות בין היהודים לנוצרים לא מפריעות לאף אחת מאיתנו: מאותו יום אני מעבירה את ימיי ראשון עם קבוצת המתפללות. בסוף כל מפגש אוליביה נותנת לי לשטוח תפילה בעברית, שפה שאף אחת חוץ ממני לא דוברת או מבינה.
דת אף פעם לא היתה הצד החזק שלי, אבל פתאום אני כל כך רוצה לדבר בעברית. אני מתגעגעת הביתה, כל כך מתגעגעת, וחשוב לי לומר את זה גם אם אף אחד לא שומע. בכל פעם, בשלב מסוים בתפילה הפרטית הזאת, אני מתחילה לבכות. הנשים סביבי בטוחות שזה בכי של התרגשות ואקסטזה דתית, מתרגשות בעצמן ומוחאות כפיים. אני חוזרת לתא ומרגישה קצת יותר טוב. אבל לצערי, ואני לגמרי מתכוונת לזה, אני נשארת אתאיסטית לגמרי, ומחפשת משהו אחר להתעסק בו.
אני מתחילה להתאבסס, למשל, על אוכל. בניגוד לבתי כלא אחרים באיטליה, ששמם נודע לשמצה בגלל האוכל הנורא והתנאים המחרידים, אנחנו עוד במצב טוב. מספקים לנו שתי ארוחות ביום, ואפילו מגישים אותן עם עגלה לתאים. זה דיאטטי ובריא, רק אף פעם לא משביע. למזלי יש קנטינה בכלא, שבה אני קונה באופן קבוע ביסקוויטים. בכל בוקר אני אוכלת עשרה מהם, לאט לאט, מתענגת עליהם במשך שעתיים. הביסקוויטים המטופשים מחזיקים אותי שפויה, ובשבוע שבו הם אזלו מהמלאי שמעו את הבכי שלי בכל האגף. לכי תסבירי את זה למישהו מבחוץ.
האובססיה הזאת מגיעה לשיא ערב אחד, כשדניאל ואני מוצאות ביצה קשה בתא ונקלעות לריב נורא בשאלה מי תאכל אותה. לא דיברנו במשך כמה שבועות, אבל לפחות בכך זה נגמר. ריב אחד שראיתי, סביב משחק מטופש בחצר, הוביל לאלימות שלא ידעתי שנשים בכלל מסוגלות לה. השמועות שהסתובבו על אסירה אחרת, וסליחה על הקלישאה, אמרו שהיא הולכת עם סכין גילוח מתחת ללשון. לשמחתי גם את זה לא יצא לי לבדוק.
פנטזיות שקיימות רק במכתבים
מעבר לביסקוויטים, יש דבר אחד שמשמש נחמה עבור כל האסירות: שעת הדואר. דואר אמיתי, עם מעטפה. על אינטרנט אין מה לדבר, ובטלפון מותר להשתמש אחת לשלושה ימים, וגם זה אחרי ביורוקרטיה מייגעת. הדואר מגיע בכל יום מלבד בסופי השבוע, ובכל יום בשלוש בדיוק כל אחת מאזינה בתאה בדריכות לצעדי הסוהרת. היא ניגשת לתא, מוציאה מעטפה אחת או כמה וקוראת בשם משפחה. אין אושר גדול יותר מלקבל דואר, אין הרגשה חמוצה יותר מלראות אחרת מקבלת דואר כשאת לא.
התמזל מזלי ואני מקבלת לא מעט דואר, גם מחברים. אני כותבת לכל אחד דפים על גבי דפים, עשרה לפחות, ממציאה תיאוריות על החיים שהיום נראות לי מטופשות, משתדלת לא להתבכיין יותר מדי מחשש שאמאיס את עצמי. אני כותבת כל כך הרבה שכף יד ימין לי נעשית מיובלת לגמרי, ותחזור לעצמה רק חצי שנה אחרי השחרור. סבין, שעוברת יום אחד לתא שלי במקום מאמא ודניאל, מתחילה לנטור לי טינה. היא בקושי מקבלת מכתבים, וכשאני מקבלת דואר מאבא שלי היא אומרת בכאב: "זה לא הוגן, לאמא שלי אין כסף למעטפות ובולים". כשהיא כן מקבלת דואר היא חוגגת. לפעמים שבוע שלם.
גם ירון כותב לי. הוא נשמע אחרת פתאום. הוא כותב לי דברים מתוקים ויפים יותר עם כל מכתב, טווה איתי עתיד, מספר שהבין שהוא אוהב אותי, שאני האחת שלו, ושולח לי תמונות. יום אחד הוא מגזים ושולח תמונת עירום שלו. אני כמעט נשלחת לבידוד כשהסוהרת פותחת את הדואר. "תכתבי לחבר שלך שאסור להבריח פורנוגרפיה לתאים", היא נוזפת. זו אחת הנזיפות היחידות שאני מקבלת שם. רוב הזמן היחס של הסוהרות נע בין אדישות לניסיון אמיתי לעזור, להדריך, לשבור את הסטטיסטיקה שלפיה רוב הנשים שהן פוגשות יחזרו לכלא. החריגות והבהלה שלי עוררה אצלן במיוחד איזשהו אינסטינקט אימהי, והן לא הפסיקו לאחל לי לצאת משם מהר.
אני בעננים למרות הנזיפה, אבל אני גם לא מטומטמת. ברור לי, עמוק בלב, שאם אי פעם אצא מפה ירון לא יעמוד בשום דבר שכתב, בשום הבטחה להשתנות ולהגן עלי. שהוא ניזון מהפנטזיה הרומנטית של קשר שלא יכול להתממש. והוא לא היחיד שחולם: יום אחד אני נתקלת באסיר מאגף הגברים של הכלא. הוא מזומן לאגף הנשים לתקן משהו, ובדרכו חזרה מגניב לי מכתב עם מספר התא שלו. הוא רוצה שנהפוך לחברים לעט.
באגף הגברים, מספרים לי, רוב האסירים יושבים על עבירות כבדות יותר, כמו אלימות ורצח. האסיר שלי הרג אדם בקטטה בבר, ונגזרו עליו חמש שנים. בהתחלה זה לא מרתיע אותי: אני מנצלת אותו כדי להתאמן על האיטלקית ולהעביר את הזמן, והוא מנצל אותי כדי לפנטז על חיים יחד בחוץ, להשקות את הצימאון לתקשורת באופן כללי ועם אישה בפרט. אבל ממכתב למכתב, מציור מאוהב אחד למשנהו, אני מתחילה לפחד ולהרגיש שאני משלה אותו. אני דוחה את חיזוריו בכל הזהירות האפשרית במכתב אחד. התשובה מלאה בקללות ואיומים, וזאת היתה הפעם היחידה שבה לא שמחתי לקבל דואר. שברתי לו את הפנטזיה.
אגב פנטזיה, אני לא רואה או שומעת על שום קשר לסבי. מעבר לעובדה שרוב האסירות בו קתוליות ושמרניות שנזהרות אפילו לא להתחבק כדי שלא יחשדו בהן, אני מגלה שלהיות כלואה זה רוצח ליבידו שקט ויעיל. איך אפשר לחשוב על סקס כשאת מתה מבפנים? לא אני, ולא אף אחת מהאסירות סביבי, בכלל מראות סימנים של מיניות. לפעמים אני כורה אוזן ומנסה להקשיב לאנקות הנאה מהתאים ליד, מושפעת ממיתוסים על בתי כלא שגדלתי עליהם. במקום זה אני שומעת בעיקר בכי שקט, או את צרחותיה של אורנלה שמתעוררת כל כמה לילות מסיוט ומתרגמת אותו לצרחה בת חצי דקה. כמו תרנגול שמסמן את עלות השחר, רק באמצע הלילה ובבן אדם עצוב ומבוהל.
צאי מהכלא, אין לנו מקום בשבילך
אחרי כמה חודשים אני מתחילה להזדהות עם אורנלה, ומגלה לחרדתי שאני מתחילה לרצות להישאר בכלא. כאן אני מוגנת, לכאן הבעיות והכאב שמאיימים עלי בחוץ לא יכולים להגיע. אבל שבעה חודשים אחרי יום המעצר אני עומדת מול שלושת השופטים. חוץ מהם, ממני ומעורך הדין, יש באולם עוד כמה אנשים. שניים מהם היו ההורים שלי, הכועסים והמודאגים, שבאו להעיד עדות אופי ולא הבינו מילה ממה שנאמר ברקע. לידם עומד מתרגם שמנסה להסביר להם בקול מרגיע מה קורה, אבל אני רואה שהמתח הורג אותם. אני לא יודעת איך לכפר על זה.
השופטים שומעים את טיעוני התביעה. היא רוצה כמעט חמש שנים בכלא, עורך הדין שלי דורש אפס. הטיעון שלו מפתיע בפשטותו וחוצפתו: לא ידעתי כלום, לא היה לי מושג מה יש במזוודה, כל העניין היה טעות. הטקס הזה נמשך שעה, כולם מתחילים להזיע, הסנגור יוצא לעשן בכל הזדמנות אפשרית, ואני כבר מתחילה לאבד תקווה.
אבל אז השופטים מפתיעים. הם מחליטים שלמדתי את הלקח שלי, שהם מאמינים שלא אחזור לכלא, ושהגיע הזמן לגרש אותי לישראל. אני די בטוחה שהם יודעים טוב מאוד שהג'ראס לא הגיע למזוודה שלי במקרה, אבל העולם, לשמחתי באותו רגע, לא לגמרי הוגן. בתי הכלא באיטליה עמוסים, עמוסים מאוד, ברמה של משבר לאומי. להשאיר בהם זרה בת טובים על חשבון המדינה, במקום לתת לה להיות הבעיה של מישהו אחר, לא יועיל לאף אחד. אני לא מאמינה שזה קורה, אבל אני נוסעת הביתה.
15 שנים עברו מאז רגע השחרור ההוא. במקום להרוויח 50 אלף שקל, המשפחה ואני הוצאנו 100 אלף. יש לי חותמת שחורה בדרכון שמונעת ממני לחזור למדינות האיחוד האירופי. במשך שבעה חודשים רק ניסיתי להשתקם, לא יכולתי לעבוד, לקחתי תרופות והוצמדתי לפסיכולוג. למרות הטיפול הזה, עד היום יש לי סיוטים חוזרים שבהם שוטרים עושים עלי חיפוש, מגלים סמים, שולחים אותי לכלא והפעם זורקים את המפתח. כשאני מתעוררת, אני יודעת שאני אעשה הכל כדי לא לחזור למקום הזה שוב.