ההתחלה של הסרט על ענבל אור מבלבלת. אנחנו רואים את אור עושה קריוקי בביתה, לבד, צווחת את "תפילה" של עפרה חזה אל מול המצלמה במה שנדמה כמו עוד אחד מהלייבים המטורללים שלה הזכורים בעבר מהפייסבוק. האינטימיות מבהילה כמעט, הכל נראה כמו צף מעל ומתחת לקו הבריאות הנפשית.
"ענבל משכה כוכבים בעלייתה ואש בנפילתה, זה סקרן אותי", מספרת נילי טל, במאית הדוקו "עלייתה ונפילתה של ענבל אור" שישודר ביום ראשון הקרוב בקשת 12. "הכל עבד לטובתה, היא הייתה מרואיינת נהדרת, אבל ככל שהיא המריאה ונסקה לגבהים, ככה הנפילה הייתה הרבה יותר קשה. רציתי להבין מה קרה שם".
"ככל שהיא המריאה ונסקה לגבהים, ככה הנפילה הייתה הרבה יותר קשה"
הדוקו על אור מפתיע בגלל שהוא בוחר צד, ולא באופן הסמוי והמעודן שאנחנו רגילים אליו. הבימאית, נילי טל, סבורה שנעשה לענבל אור עוול מצד מערכת המשפט ומצד התקשורת, והיא יוצאת למלחמה על שמה. סביר להניח שרובנו צפינו, קראנו וצרכנו לא מעט מידע על ענבל אור, אבל רוב המידע הזה היה מאותה נקודת המבט – אשת הנדל"ן המפוקפקת והמעט אקסצנטרית, שמכרה דירות פעמיים ורוכשים איבדו את כספם בגללה, שהתקשורת עסקה בה כמה שנים ללא הפסקה. הסרט הזה מציג נקודת מבט אחרת, וכזאת שאי אפשר להתעלם ממנה: ענבל אור כקרבן.
טל היא יוצרת דוקו רצינית, רבת סרטים ושנים, שאחראית על סרטים כמו "חרות בגופי" שעסק בנשות גואל רצון, "כלות מאוקראינה", "עזה כמוות" על רצח נשים ועוד. רוב סרטיה מתמקדים בנשים במצוקה, בשולי החברה, שהמערכת מפקירה שוב ושוב. סרטים חברתיים, עם אג'נדה. האם ענבל אור עונה להגדרות האלו? האם היא מצדיקה טיפול דוקו חומל? לכאורה לא. הרי אנחנו מכירים את אור כמקרבן, כאישה שהונתה רוכשי דירות וגרמה להם להפסיד את כספם. אבל הסרט משנה את פני הדברים באופן די משכנע. ואמנם אנחנו לא בעלי הסמכות לקבוע האם ענבל אור אשמה או חפה מפשע, אבל סביר להניח שלאחר הצפייה בו כולם יסכימו שהתמונה מורכבת יותר, שאופן הטיפול התקשורתי בעייתי, ושעצמת הנפילה של אור נמצאת בחוסר הלימה לעוולות שנעשו בפועל.
חלקו הראשון של הסרט מתאר את עלייתה של אור, והשני את נפילתה, את האישומים נגדה ואת ההתמוטטות הנפשית שחוותה. אור נכנסה בתחילת שנות האלפיים לעולם קבוצות הרכישה שאותן ארגנה על מנת להקים בנייני מגורים, ואנחנו שומעים על ההצלחות הראשונות שלה בתחום. על כל האנשים שקנו "דירה רעיונית" - מושג מופרך שיכול לצמוח רק בחברה הישראלית שאובססיבית לנדל"ן - שהפכה לדירה ממשית מאוד בבניין חדש ובעלות אפשרית יותר מאשר רכישת דירה מקבלן. קבוצות הרכישה הראשונות שיזמה היו הצלחה גדולה, אנשים חזרו אליה על מנת להשקיע את הונם בעוד דירה או שתיים, שיהיה. אחרי זה, כשהיא כבר נכנסה למגרש של הגדולים - מגדלים ולא בניינים, הכל התחיל להסתבך.
ב-2016 הוציאה רשות המיסים צו הקפאה על נכסיה האישיים. לאחר המעצר המתוקשר החלו חלק מלקוחותיה של אור לטעון כי רומו על ידה באמצעות הצגת מצג שווא ומסירת מידע מוטעה כשחתמו על החוזים. "ענבל היא נדל"ניסטית מופלאה שקרסה", מגנה עליה נילי טל, "הפכתי את כל רשימות הרוכשים, האם יש שם זוג צעיר אחד? לא. האם יש שם ניצול שואה אחד? לא. אין ניצולי שואה ואין זוגות צעירים, יש אנשים עם הרבה מאוד כסף שקנו אצלה ונכנסו לקבוצות רכישה. המחיר הכי גבוה שהיא לקחה, דמי רצינות כדי להצטרף לקבוצה, היה מאה אלף שקל, והיו כאלה ששמו רק שלושים אלף, חמישים אלף ונכנסו לקבוצה".
אבל רגע, זה שאנשים לא פשטו רגל או לא היו ניצולי שואה לא הופך את ההתנהלות הנדל"נית של ענבל אור לתקינה, זה לא טיעון סביר או מקובל. גם לאנשים עם כסף, אפילו למיליונרים, יש זכות לביצוע עסקאות הוגנות והגונות. "מדובר בקבוצת רכישה", טל מתעקשת לחדד, "מאותו רגע שהמגרש נרכש, אתה צריך לשלם עליו. אתה הבעלים, לא ענבל. הקבוצה הייתה הבעלים של המגרש, והקבוצה בנתה את הבניין והרימו 10 או 80 קומות. את זה לדעתי עד היום איש לא הבין, חשבו שענבל היא קבלן שגונב מאנשים את הכספים שלהם ולא מוסר דירות. זה לא נכון. היא ארגנה קבוצות רכישה".
"לא מעט אנשים שרכשו ממנה עשו את עסקת חייהם", ממשיכה נילי טל, "רואים את זה בסרט שלי, הם אומרים: 'אנחנו קמים כל בוקר ואומרים תודה שהכרנו את ענבל אור. היא סידרה לנו את הפנסיה'. הם קנו שלוש וארבע וחמש דירות אצלה בתוך קבוצת הרכישה והדירות האלה מושכרות. תשעים אחוז מאלה שנכנסו לקבוצת הרכישה קנו את זה להשכרה, אף אחד לא חי בדירה שהוא רכש עם הקבוצה. מעט מאוד קנו את זה בשביל עצמם והם אומרים את זה בסרט. יש רוכשים מאושרים, אבל אף אחד לא הביא רוכש מאושר אחד למסך לפניי".
"אני באה אליך עם סרט ואת בוגדת בי?"
האינסטינקטים של טל אמרו לה, מהרגע הראשון, שיש כאן סיפור מורכב יותר מהדמות שהתקשורת אהבה לעקוב אחריה ואפילו קצת להלעיג, והיא החלה לנסות להשיג את שיתוף הפעולה שלה. "ברגע שהיה לי את מספר הטלפון שלה התחלתי להציק לה", מספרת טל, "אחרי הרבה מאוד ניג'וסים מצדי היא הסכימה לפגוש אותי. אמרתי שאני אביא לה משהו, אם אני באה לבאה לבית של חברים אני מביאה שוקולד או יין – אז אני אביא גם לה. יש לי עץ לימון נפלא, קטפתי עשרה לימונים, לקחתי בקבוק יין אדום ונסעתי אליה עם האופניים החשמליים שלי".
למרות מאמציה של טל, אור לא התמסרה לה בקלות. "עוד באותו לילה ענבל פרסמה שהיא מחפשת תסריטאי ובמאי לסרט. אמרתי לעצמי, איזה מגעילה, מנוולת. אני באה אלייך עם הצעה לעשות עלייך סרט ואת כבר בוגדת בי? אבל לא נורא, האישה עם הלימונים והיין ישבה בשקט בפינה וחיכתה בסבלנות, והיא הסכימה בסופו של דבר שאני אעשה עליה סרט. כדי לעשות סרט כזה שני הצדדים צריכים להתמסר, גם אני וגם היא כדי שתהיה כאן כנות במה שאני עושה. זה דורש הרבה רצון טוב, הרבה משאבים והבנה שזה לטובת הסרט. מאותו הרגע זו הייתה אהבה ממבט שני, שלישי, חמישי".
עושה רושם שממש התאהבת.
"כל דמות שאני באה אליה, אני צריכה לאהוב אותה. אני מתאהבת בה ואני חושבת שכך גם בענבל. צריכה להיווצר סוג של כימיה בין הבמאי לדמות שהוא מתעד. זה לא ענבל שראו עד הסרט. אף אחד לא הביא אותה כמו שאני הבאתי אותה, עם הכנות והאמינות. ישבתי איתה עשרות שעות כדי להביא את ענבל למסך".
"היא סקסית ומביאה רייטינג"
טענה נוספת של נילי טל שמוצגת בסרט היא שענבל אור, למרות הרעש הגדול סביבה, כלל לא הייתה שחקנית גדולה בעולם הנדל"ן וחטפה הרבה יותר משהייתה צריכה. שאם היו מאפשרים לחברה שלה להבריא, אם היו נותנים לה את הפריבילגיות הכלכליות שמקבלים אנשים עשירים הרבה יותר ממנה שחייבים הרבה יותר כסף ממנה - היא הייתה מתאוששת ומחזירה את הכסף לכל הלקוחות. פישמן קרס בארבעה מיליארד דולר, טוענים בסרט, ושמענו עליו הרבה פחות מעל ענבל אור, שקרסה בכמה עשרות מליונים.
"ענבל אור היא לא הייתה לווה משמעותית בבנקים", אומר בסרט סמי פרץ, עורך דה מרקר, "יש אלפי לווים הרבה יותר גדולים מנה במערכת הבנקאות עם סכומים הרבה יותר גדולים", הוא גם מסביר איך ענבל אור השתמשה בתקשורת בעצמה - "התקשורת אוהבת לספר סיפור, תקשורת נהנית באותה מידה מעלייתו של אדם וגם מנפילתו של אדם. השם שמופיע בעיתונים בדרך כלל גם פתח להם דלתות במחלקות האשראי הגדולות של הבנקים".
אור לא ירדה מהכותרות לרגע. התקשורת פמפמה את הסיפור שלה, ואור עצמה השתמשה בתקשורת כדי להתפרסם וכדי לקדם את העסק שלה. "הביאו אותה כי היא סקסית ומביאה רייטינג, כולל לך ולי עדיין, וגם לכל עיתון שכתב עליה", מסבירה נילי טל, "העיתונאים אומרים את זה בסרט: זה הביא לנו רייטינג, כשהיא הייתה נכנסת למערכת, כל המערכת הייתה עומדת. זה לא שיש לה גוף מפואר או רגליים יפות, הדברים האלה לא נראים אצלה כמו מרילין מונרו או סקרלט ג'והנסון. יש לה כריזמה, יש בה משהו. היא נכנסת, היא נוכחת. זאת ההתרשמות שלי".
"קשה לא לחזור על המילה קרקס כשמדברים על ענבל אור", אומרת בסרט יעל דראל עיתונאית דה מרקר, "כי כשאתה עיתונאי שקם כל בוקר וכותב כתבות כלכליות, אפרוריות במירכאות על דברים שקורים בשוק, מסקר תוכניות של הממשלה, מסקר עסקאות, מסקר כל מיני מהלכים נדל"ניים ופתאום יש לך דבר כזה כמו ענבל אור שהוא מושך אש, וכל אינפורמציה הכי קטנה זוכה לרייטינג מטורף, לא משנה מה פרסמת לפני כן. קשה לא להתייחס לזה כסוג של קרקס".
והקרקס הזה הלך והקצין. התקשורת לא הניחה לענבל אור גם כשאיבדה את מקום מגוריה וישבה עם כל רכושה על ספסל ברמת החיל, וגם לא כשהחלה להראות סימני מצוקה נפשית ברשת. ב-2017 התחושה הייתה שאור כבר לא איתנו. היא העלתה רצפי תמונות, רובן סלפי, עשרות מהם, אבל גם סרטונים משונים שבהן היא מדברת למצלמה. תיעודים שעוררו אי נוחות, ולמרות זאת עדיין סוקרו בתקשורת, באופן שראוי לתהות לגבי מידת האתיקה שבו.
יעל דראל מדה מרקר סיכמה את זה בסרט עצמו - "בזמנו אני חושבת שלא מעט אנשים אמרו שהיא כמו תאונת דרכים שמתרחשת מול העיניים שלך. אתה יודע שעומדת לקרות קטסטרופה ואתה לא יכול להפסיק להסתכל. היה פה משהו פראי כמעט בהתנהלות, היה ברור כבר לאורך כל הדרך שהעסק עומד להתרסק אבל באיזשהו שלב זה הלך והידרדר וזה הגיע למצב שלדעתי היא כבר לא הבחינה בין פנטזיה למציאות".
כשאדם עובר גלישה נפשית כלשהי – דבר שקורה ללא מעט אנשים כתוצאה מדיכאון ומצוקות שמתפרצות מדי פעם בחיים - הדבר המוסרי הוא להביט הצידה. כלומר, אם מדובר באדם שאתה מכיר, הדבר המוסרי הוא להגיש לו עזרה, בין אם העזרה הזאת היא לערב את משפחתו או לסייע לו ישירות לקבל טיפול. אבל כשלא מדובר באדם שאתם מכירים, אלא בדמות תקשורתית, לעתים החסד והחמלה הם פשוט לא להביט ברגע הפגיע והשבור הזה של מישהו אחר.
לרוב, התקשורת מתייחסת להתמוטטויות נפשיות של אדם כמו אל רומן מחוץ לנישואים, ילדים סודיים או מצב רפואי – כולם יודעים ולא מדווחים. כי אלו רגעים שבהם אדם, כל אדם, זכאי לפרטיותו. אבל במקרה של ענבל אור, כולם המשיכו לדווח וכולנו המשכנו להסתכל. היו כאלו שטענו שהיא מזייפת הכל לצרכים משפטיים, כנראה כי אנחנו מתקשים להתמודד עם הרעיון שעלינו לחמול או לחוש אמפתיה כלפי מישהו שלפני שנייה כעסנו עליו או שהסתבך באיזו שחיתות. עוד בזמן אמת היה משהו לא נוח וקצת מקמט נשמה בסיקור התקשורתי האובססיבי הזה, של אדם שללא ספק חווה מצוקה נפשית. גם אם לא מסכימים על מידת השחיתות והעוול שנעשו לענבל אור ושהיא עשתה בעצמה לאחרים, אפשר לסכם שיש רגעים מסוימים שבהם הדבר האנושי הוא פשוט להסב את המבט, ואם לא עשינו זאת בזמן אמת אז לנסות, בדיעבד, לשלב בו טיפה יותר חמלה.