ביום בו סילבן שלום פרש מהפוליטיקה הנצה שמועה בטוויטר: ג'ודי ניר מוזס הורידה מהיוזר שלה את שם המשפחה "שלום". הנה, יכול להיות שמבעד למסך הסמיך של יועצי תקשורת ומקורבים ג'ודי מצאה דרך סודית להבהיר את הכוונות שלה. אבל כמה צילומי מסך של ציטוטים ישנים חיזל"שו את העניין: ג'ודי אולי אימפולסיבית מספיק כדי לבטא את הזעם או את הכוונות שלה ככה, אבל בטוויטר היא תמיד היתה רק "ג'ודי מוזס". הסקנדל לא פרץ. נכון לעכשיו, היא איתו.
מעניין למה מחקה ג׳ודי את שם שלום מחשבון הטוייטר שלה ..מי מנחש?
— F-16 (@AflaloDavid) December 24, 2015מול כל מתלוננת שפורצת את קשר השתיקה יש תמונת מראה: האישה שנשארת. היא תופיע בדרך כלל כמה שבועות או חודשים אחרי שפרצה הפרשה, בקארה מסותת, איפור מוקפד, כולה ממלכתיות ואצילות. "זה לא פשוט", היא תגיד. "יש גם ילדים". היא בוטחת בו. זה לא הזמן. העתיד יוכיח. אם פעם היתה האישה שנבגדת ונשארת, השנים האחרונות זימנו לנו רעיה מסוג חדש: זו שלא רק נבגדת, אלא שבעלה מואשם או מורשע בהתקפה מינית, הטרדה או אונס; שמבקש ממנה לא רק להישאר, אלא לעמוד לצדו מול כל הנשים בעולם. למה, לעזאזל, היא נשארת איתו?
"כמו כל אישה בישראל, זה משהו שחשבתי שיכול לקרות"
תת ניצב ורדה שחם היא הכי לא גילה קצב שאפשר לדמיין. בבית שלה ושל בעלה, ניסו שחם, לא היתה קריירה אחת ואישה תומכת, אלא שתי קריירות ארוכות במשטרה. הוא היה מפקד מחוז ירושלים, היא הקימה את המחלקה לחקירות שוטרים והיתה סגנית ראש אח"ם. קצת אחרי שהיא פרשה לגמלאות, ביולי 2012, שחם נחקר בחשד שקיים יחסי מין עם פקודות שלו. בהתחלה שלוש, אחר כך חמש, אחר כך שבע. בסופו של דבר כתב האישום כלל יחסי מין עם שמונה שוטרות צעירות וזוטרות שהיו כפופות לו, וגם עבירות של הטרדה מינית ומעשה מגונה. ורדה שחם הושפלה אולי יותר מכל אישה מקורננת שנזכיר בכתבה הזאת, כי כל הדברים האלה קרו במקום העבודה שלה, לאורך 32 שנות הקריירה שלה, ממש כמו קרניים קטנות מאחורי הראש שהלכו איתה לכל מקום.
לפני שנה, קצת לאחר שניסו שחם פוטר מהמשטרה, הוא והיא הופיעו, שניהם, בכתבה ששודרה ב"אולפן שישי". "כמו כל אישה בישראל", אמרה ורדה שחם, "זה משהו שחשבתי שהוא יכול לקרות". לשאלתו של משה נוסבאום, איך את נשארת איתו, ענתה, "זה בא ממקום של אמונה מאוד גדולה, אהבה". מאחוריה, ברקע, נראה מטבח גדול מלא סירים ומחבתות. קערת פירות עשירה היתה מונחת על הדלפק. הטוקבקיסטים מתחת לכתבה הצדיעו לוורדה, וקראו לה אשת חיל. מבקרת הטלוויזיה של "הארץ" שמה לב שבני הזוג, שהתראיינו בנפרד, לא הצטלמו זה לצד זה אפילו פעם אחת, ובמקום זה שודרו תמונות ארכיון משותפות שלהם.
בשנים האחרונות הלוחות הטקטוניים מתחת לרגלינו זזים. מה שהיה מותר הוא היום לא ראוי, מה שהיה לא ראוי הוא לא חוקי. קריירות ארוכות, של פוליטיקאים ואנשי בטחון, אמנים ושוטרים, נגמרות בת אחת. אנשים שהיכו שורש במערכת, ונדמה היה שידם בכל מקום, נעקרים ממנה כמו עץ גדול, מפנים מקום לצעירים שלמדו את החוקים החדשים. אבל השינוי האדיר הזה סוחב איתו יד ביד תופעה אחרת, נורמה רפובליקנית ישנה שהופכת לנוהל פעולה רשמי למצב חירום: הוא מואשם? היא, אשת חיל אצילה, קודם כל מתייצבת לצדו.
מי שהוכיחה כמה עמוק הוטבע בנו טקס הנימוסים האמריקאי הזה היתה ורד אלי. אלי אפילו לא היתה נשואה כשהחיים התהפכו עליה. היא אולי דמיינה כבר את חייה בתור רעייתו ואם ילדיו של ארז אפרתי. אבל כשאפרתי גרר צעירה ממכוניתה לתעלה ליד הירקון, היכה אותה מכות רצח ואנס אותה, זה היה ארבעה ימים לפני חתונתם; היא היתה בת 27, לא היו לה ילדים, לא היתה לה משכנתא, לא היתה לה קערת פירות. אלי צולמה הולכת לבקר את בן זוגה במעצר ואומרת לעיתונאים "הכל מצוין". היא התמידה בחיוך הזה גם כשהוגש נגדו כתב אישום, ובמהלך המשפט, וכשנגזרו עליו שמונה שנות מאסר, וכשביקש חנינה, וכשיצא מהכלא. קשה להפסיק לצפות בסרטונים שבהם רואים אותה, שנה אחרי שנה, באותה תספורת בדיוק ועם אותה הבעת פנים חלולה, אומרת שהיא מאמינה לו ושהיא סומכת עליו, ומספרת איזה אדם טוב הוא.
קשה לשים זה לצד זה רומן או פלרטוט במקום העבודה לצד אונס אלים. ובכל זאת, בכתבה הזאת נעסוק גם באלה וגם באלה, ובכל הטווח ביניהם. שינוי הנורמות העביר מצד אחד של החוק לצד השני פרשות כמו ביל קלינטון ומוניקה לווינסקי, הפרשה שהביאה לעולם את הדימוי האולטימטיבי של הרעיה התומכת, הילרי קלינטון. יכול להיות שהיום היו רואים את הפרשה הזאת אחרת לגמרי – לא סתם רומן, אלא יחסי מין תחת יחסי מרות, עבירה פלילית ומוסרית. ועדיין, ההבדל העצום בין סתם רומן לבין פושע מין לא פער תהום בין התגובות של בנות הזוג: הן, באופן כמעט גורף, נשארות איתו.
גיתית מגל, אשתו של ינון מגל, שלא נאשם וגם לא נחקר אבל התפטר לאחר תלונות על הטרדה מינית, נשארה איתו וטסה איתו לרומא כשפרצה הפרשה. היא טרם התראיינה, אבל מקורביו דאגו להדליף שהיא אישה נהדרת ושהיא עומדת מאחוריו. רויטל שמעוני, אשתו של ראש עיריית אשקלון, איתמר שמעוני, פרסמה לא מזמן פוסט אוהד כלפי בעלה בעמוד הפייסבוק הרשמי שלו, ונשארה איתו. סופין בר לב, אשתו של אורי בר לב שנגדו התלוננה אורלי אינס נשארה איתו. גם ורד רמון-ריבלין נשארה איתו, ועדי הדר, אשתו של עמנואל רוזן, נשארה איתו, ושתיהן לא רק נשארו, אלא גם התחתנו. וכמובן, גילה קצב, הצדפה שאיש לא הצליח לפתוח, המתמידה בשתיקתה ובנאמנות שלה עשר שנים, נשארה איתו. גם כוכי מרדכי, שדווקא עזבה, והיום היא אשת עסקים ונשואה בשלישית, עשתה זאת זמן רב לאחר שהסתימה הפרשה בה שר הבטחון לשעבר שהורשע במעשה מגונה.
בחו"ל נשארה ויקטוריה בקהאם, אחרי שארבע נשים סיפרו לתקשורת הבריטית ששכבו עם דיוויד בקהאם, עם אחת הוא ניהל רומן. זלדה וול-ספיצר עמדה לצדו של בעלה, מושל מדינת ניו יורק אליוט ספיצר, שהתפטר לאחר שהיה מעורב ברשת זנות. העיתונאית אן סינקלייר, אשתו השלישית של דומיניק שטראוס קאהן, עמדה לצדו חודשים ארוכים לפני שעזבה. קמיל קוסבי ביטלה את ההאשמות של יותר מ-50 נשים שסיפרו שנאנסו על ידי בעלה לאורך הקריירה שלו. "הוא אדם אדיב, נדיב, מצחיק, והוא אבא, בעל וחבר נפלא", כתבה בהצהרה שפרסמה. "אף אחד מאיתנו לא מעוניין להיות בעמדה של האשמת הקורבן, אבל על השאלה להישאל – מיהו הקורבן?"
אנחנו לא יודעים מה קורה בבתים של משפחות מגל, שמעוני ושלום. במצב כזה גם הבתים של הפוליטיקאים הכי זורמים ופתוחים נסגרים בתנועת כנף מהירה, והם מוקפים בטבעת מקורבים ויועצים. אבל אנחנו יכולים להסתכל על כל המקרים האלה ולבחון אותם ביחד, כתופעה. לשאול למה הן נשארות איתם. כדי לעשות את זה, נצטרך להבין את המדע של מי עוזב את מי, ומתי.
כשגבר נכנס לכלא, האשה מחכה. כשאשה נכנסת לכלא, הגבר עוזב
איך את מסבירה את זה?
"כשאישה חוטאת בפשע החברה הרבה פחות סלחנית כלפיה מאשר כלפי גבר. למה? כי היא עזבה את המשימה. את הבית והילדים. היא לא מילאה את תפקידה כלפי האנושות. אם המאסר הוא לכמה שנים, נדיר מאוד שהגבר יישאר. נשים הן סלחניות יותר ומוכנות לחכות לגבר בבית, אבל הגבר לא מוכן לחכות. הוא צריך אישה בבית, חד משמעית".
כשגבר נכנס לכלא, אומרת מצליח, האישה דואגת לשמר את התא המשפחתי ולדאוג שיהיה לו קשר עם הילדים. כשהאמא היא האסירה כל הבית מתפרק. "המקום היחיד בחברה שלנו שיש בו קצת העדפה לנשים הוא בנושא של שליחת נשים לבית הסוהר, כי השופטים יודעים שהבעל יעזוב, ואת הילדים יוציאו מהבית למסגרות".
הסלחנות של נשים כלפי חטאים של גברים כל כך גדולה, שמול רשימת הנשים שנעזבו בכלא יש רשימה ארוכה של אסירים שאפילו מצאו אהבה חדשה. יגאל עמיר התחתן בכלא, וכמוהו גם דרור אלפרון, יצחק אברג'יל, האופנובנק, רוצח עורכת הדין ענת פלינר ועוד ועוד. מחקרים, ספרים וסרטים רבים נעשו על נשים שמתאהבות ונישאות לרוצחים סדרתיים, נידונים למוות, אנסים ופדופילים. איאן האנטלי, שבשנת 2002 רצח שתי ילדות בנות עשר בעיירה סוהאם שבאנגליה והחביא את גופתן, מקבל לתאו בכלא ערימות של מכתבי מעריצות בכל שבוע. נדמה שתמיד תמצא האישה שתהיה מוכנה להקים משפחה עם רוצח או אנס מחליא ככל שיהיה.
האבחנה של מצליח שנשים הן סלחניות יותר נכונה גם בהקשרים אחרים, פחות דרמטיים. בלתי אפשרי כמובן לדעת מה אחוזי הבגידות בציבור הכללי, אבל הערכות זהירות מדברות על עשרה עד 25 אחוז ממערכות היחסים שהיתה בהן בגידה במובן הקלאסי, סטוץ או רומן; אם מרחיבים את ההגדרה לפלרטוט, סקסטינג או שימוש באפליקציות הכרויות המספר מרקיע עד 75 אחוז. בסך הכל הסיכוי של גבר או אישה לבגוד במהלך חייהם נע סביב 40 אחוז. מחקר אחר, שנעשה בבריטניה על ידי ארגון Relate לייעוץ זוגי, מצביע על כך ששישה מתוך עשרה גברים שהיו לא נאמנים באיזשהו שלב בנישואים שלהם. עם זאת, אחוזי הגירושים, בבריטניה וגם בישראל, עומדים על בערך שליש, והסיבה הראשונה לגירושים בבריטניה היא כבר לא בגידה. יועצים זוגיים מעריכים שב-50 אחוז מהמקרים, הזוג מתגבר על הבגידה וממשיך הלאה.
יש עוד מקום שבו נשים נשארות וגברים עוזבים: בית החולים. בשנת 2001 הבחינו הרופאים במחלקת נוירוכירורגיה במרכז הרפואי האנטסמן בקליפורניה שהרבה מהמטופלים שלהם מתגרשים או נפרדים בזמן ההתמודדות עם המחלה. הם ערכו מחקר בשיתוף עם אוניברסיטת סטנפורד, ובמשך חמש שנים עקבו אחרי מצבם הזוגי של 515 אנשים שחלו בסרטן המוח ובטרשת נפוצה. התוצאות פורסמו בשנת 2009 במגזין Cancer, והדהימו את עולם הרפואה והמגדר כאחד: ברוב המוחלט של מקרי הגירושים, 93 אחוז ממקרי הסרטן ו-78 אחוז ממקרי הטרשת הנפוצה, החולה היתה האישה. נשים חולות נעזבות פי שבע יותר מגברים חולים. הסיכוי של אישה חולה להתגרש הוא 21 אחוז; הסיכוי של גבר חולה להתגרש הוא שלושה אחוז. המשמעות, כמו שניסחו אותה עורכי המחקר, ברורה: מחלה של הגבר מגדילה את הסיכוי שהאישה להישאר; מחלה של האישה מגדילה את הסיכוי של הגבר לעזוב.
מחקר נוסף, שנערך באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, הראה שמחלה קשה, שיתוק או נכות של האישה הם מנבא טוב לגירושים. החוקרים הסבירו שככל שהאישה מבוגרת יותר, הסיכוי שתינטש גדול יותר; מצד שני, גם לאישה צעירה יש סיכוי טוב להינטש אם הנישואים קצרים יחסית. גבר מבוגר שהתחתן עם אישה צעירה מועד לעזוב אותה, אם תחלה פתאום.
אחת מהמשתתפות במחקר, אישה בשנות ה-50 לחייה שעבדה כמנהלת עמותה וחלתה בסרטן השד, סיפרה איך בעלה החזיק מעמד וטיפל בה במשך שישה חודשים, אבל בערב השנה החדשה, יומיים אחרי ניתוח, הוא השאיר אותה לבדה כשהיא מסוממת ממשככי כאבים ויצא למסיבה. אחר כך הוא התחיל להתחמק מלהסיע אותה לכימותרפיה, ולבסוף עזב לגמרי. "היה עדיף אם הייתי רווקה", היא אמרה, בראיון שפורסם באתר של אופרה וינפרי. "ככה לא היו לי בכלל ציפיות".
"כשהאישה חולה, הבעל צריך לעשות דברים שהוא לא רגיל ולא יודע – להיות זה שתומך, להיות רגיש ולספוג ולהכיל את הילדים", אומרת מירי נהרי, פסיכו-אונקולוגית קלינית. נהרי מעריכה שבישראל נשים חולות נעזבות פחות מבחו"ל. "בישראל המשפחה הישראלית המורחבת מתגייסת ואפילו הקהילה. כל יום יהיה מי שיכניס סיר עם אוכל, הסבתא תיכנס לבית לטפל בילדים. מחלה גם מטילה עומס גדול על האינטימיות – על איך בן הזוג רואה את האישה ואת הנשיות שלה. יש גברים שאמרו, 'אני אוהב את השדיים שלה, אני לא רוצה שישנו לי אותם', וצריך לכרות אותם. לפעמים הם לא מצליחים להרגיש קרובים רגשית למישהי שהם תופסים אותה כאילו היא מקולקלת. הם עושים את המטלות שצריך, אבל הם לא באמת מתמסרים".
היא נשארת כי נשים תמיד נשארות
וכאן אנחנו חוזרים לנושא שפתחנו איתו. התשובה לשאלה למה היא נשארת איתו היא – היא נשארת כי נשים תמיד נשארות. אנחנו רגילים לחשוב שנישואים הם פרויקט משותף של גבר ואישה, אבל מתוך סבך הנתונים, המחקרים והעדויות על נישואים שנקלעים למצבים קיצוניים מכל מיני סוגים, עולה תמונה אחרת לגמרי: היא נשארת כי הנישואים הם הפרויקט שלה. הבית זה מפעל החיים שלה. בשלב הזה גם יעלו לעתים קרובות הסברי הסוואנה: בטבע, מה לעשות, גברים הם לא מונוגמיים.
"פסיכולוגים אבולוציוניים קובעים קביעה שנראית יותר כספקולציה מאשר עובדה – שלגברים טבעי לפזר את הזרע שלהם ושלנשים טבעי להישאר עם התינוק ולהיות מונוגמיות", אומרת פרופ' אווה אילוז, סוציולוגית ידועה בעולם ונשיאת בצלאל בעבר, העוסקת בקפיטליזציה של רגשות ומערכות יחסים. "אנחנו מתייחסים לספקולציה הזאת כאמת מדעית, והאמת המדעית הזו מצדיקה בעצם תפיסה מודרנית של מיניות גברית ונשית. עד המאה ה-18 הכנסייה חשבה שדווקא לאישה יש דחף מיני חזק יותר מזה של הגבר, כי בסיפור הבריאה היא נענתה לפיתוי של הנחש. והגבר יותר קרוב לאלוהות, ולכן פחות מיני. אני חושבת שהרבה אנשים, כולל נשים, שכנעו את עצמם באמת של הנרטיב האבולוציוני. אולי בגלל זה הם משלימים עם בגידות סדרתיות של הגבר, ואפילו חושבים שתיאבון מיני הוא סימן לגבריות – תכונה שחלק מהנשים מחבבות אצל גבר".
בספרה האחרון, "מדוע האהבה כואבת" (הוצאת כתר), אילוז חוקרת למה נשים כואבות יותר פרידות ואובדן של מערכות יחסים. היא מסבירה שכל בני האדם זקוקים להכרה, אבל לגברים יש הרבה נתיבים להשיג הכרה: הצלחה מקצועית, כסף, ייחוס ומוניטין – בזמן שלנשים עדיין הרבה יותר קשה להשיג את הדברים האלה, וההכרה והערך העצמי שלהן נבנים עדיין לעתים קרובות דרך מערכות יחסים. כשמערכת היחסים נגמרת, כל הערך העצמי מתרסק יחד איתה. "כשמדובר באישה של איש ציבור, שהתרגלה לחלוק איתו את אור הזרקורים, חלק גדול מחייה הופך להיות הניהול של הדימוי של המשפחה בעיני העולם החיצון". היא מוסיפה. "המשפחה נותנת לה לא רק מסגרת כלכלית ורגשית, אלא גם עולם חברתי, זהות, רשת קשרים וייחוס. מאוד לא פשוט לאבד את כל זה, אפילו כדי להגן על הכבוד העצמי. אני לא שופטת את הנשים הללו".
"בתור אישה אין לך זהות אם את לא בזוגיות", קובעת נגה כהן, דוקטורנטית להיסטוריה מגדרית ופובליציסטית פמיניסטית שכותבת גם אצלנו במאקו. "המטרה שלך בחיים והדבר הכי חשוב הוא להיות בזוגיות. אם הוא בגד בה, זה באיזשהו מקום נתפס ככשלון שלה – היא נכשלה בתפקיד שלה כאשה להחזיק ולשמר את הזוגיות, והיא צריכה להיות מסוגלת לדבר ולהכיל ולפשר".
כדי שאישה שנבגדה תוכל לעזוב את הבית, מסבירה כהן, היא צריכה שתהיה לה בכלל אפשרות לדמיין את החיים החדשים שלה. אצל הרבה מהנשים האלה, השערורייה תפסה אותן בגיל מבוגר יחסית, שבו זה הרבה יותר קשה. "אישה בת 50 או 60 יכולה לדמיין את החיים שלה רק אם היא נראית צעירה. אנחנו נמצאות בחברה שבה אין לנו לגיטימציה בכלל להיות מבוגרות. גם נשים מבוגרות שמצליחות בזכות עצמן צריכות להיראות צעירות. נשים כמו איילה חסון למשל, או איילת שקד, נראות יותר צעירות ממה שהן באמת. אם הן לא נראות צעירות כל הזמן לועגים לאיך שהן נראות. כשעושים חיקויים של נשים מבוגרות, הרבה פעמים גברים מחקים אותן.אם את לא נתפסת כנשית, איך את יכולה לצאת לעולם הזה, ועוד אחרי שכביכול נכשלת כאישה? כל מה שיש לך זה איזשהו דימוי שלילי של גרושה אגרסיבית עם טייץ מנומר. בנוסף, קחי בחשבון שרוב הנשים בגיל הזה ויתרו על החיים שלהן למען הקריירה של בן הזוג. הן לא צברו בעצמן את הכסף. איזה אופציות שוק התעסוקה נותן להן? מה אישה כזאת תלך להיות, קופאית?"
אבל לא כל הנשים מוותרות על קריירה בשביל הנישואים. יש כאלה שהחלום שלהן הוא לממש את עצמן דרך גידול הילדים, הן אוהבות להיות רעיות של מישהו חשוב. זו הבחירה שלהן.
"אז על אחת כמה וכמה. זה אומר לוותר על חלום החיים שלה. זה כל מה שהיא בנתה. אלה כל החיים שלה".
לג'ודי יש קלפים טובים ביד
מבין כל המקרים האקטואליים האחרונים, המקרה הכי יוצא דופן הוא של ג'ודי ניר מוזס שלום. בניגוד לרוב הנשים שדיברנו עליהם, לג'ודי אין, ולא היתה, תלות כלכלית בסילבן שלום. יש לה כסף משלה, וגם קריירה משלה. המקרה שלה מזכיר מקרה של שתי נשים מקורננות אחרות: הילרי קלינטון ושרה נתניהו.
בספר "נתניהו: הדרך אל הכוח" מ-1997 גולל בן כספית את השתלשלות העניינים שהובילה לפרשת הקלטת הלוהטת. נתניהו בגד באשתו בשנת 1991, כפי שהודה אז. שרה נתניהו התכוונה להתגרש, אבל בסופו של דבר חתמה על הסכם שלום בית סודי: היא תישאר, אבל בתמורה תקבל סמכות וטו במינויים, לוח הזמנים של ביבי יהיה גלוי בפניה, והיא תלווה אותו לכל מקום בעולם. ביל והילרי קלינטון הפכו לאחר שוך פרשת לווינסקי לפאואר קאפל הכי גדול בעולם, שכל אחד מהם מכפיל את כוחו של האחר. בזכות האהדה הציבורית כלפי שניהם, הניסיון הנשיאותי העצום והקשרים חובקי העולם שהם צברו, היא נישאה אל הסנאט, למשרד מזכירת המדינה, ובסוף החודש הקרוב היא תתחיל לרוץ לתפקיד מועמדת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. משפחת מוזס-שלום היא לא משפחת קלינטון, אבל דווקא עכשיו, כשהוא על הרצפה, לג'ודי יש קלפים ממש טובים ביד. אם היא תשחק בהם נכון, זו יכולה להיות תחילתה של הפריצה הבאה שלה.
