ב-16 בינואר השנה, ב-11:25 בבוקר, ח' נכנסה לבית ברחוב אפרים צור באשקלון כשבידה סלסלה עם פירות וחפיסות שוקולד. שתי האחיות התאומות שעובדות איתה, רות ויהודית פפר, לא התייצבו לעבודתן כמנקות במשך מספר ימים לאחר שהודיעו כי אינן חשות בטוב. ח' החליטה לערוך אצלן ביקור חולים. היא נכנסה לבניין האפרורי במהירות ועלתה לקומה הרביעית. דפיקה בדלת ביתן של האחיות נותרה ללא מענה. ח' דפקה שוב, מניחה שאולי האחיות לא שמעו אותה.
השקט התחיל להטריד את ח', שהתקשרה למשטרה. שוטרים וכבאים הגיעו למקום, פרצו את דלת הפלדה, נכנסו פנימה ונתקלו במראות קשים. בתקשורת דובר מיד על התאבדות כפולה, אבל לגמרי לא בטוח שזה אכן מה שקרה שם. "זו הייתה לגמרי זירת רצח", מתאר חובש שנכח בזירה. "הדירה הייתה מבולגנת לגמרי וכל אחת מהאחיות הייתה בחדר אחר. הן היו מחוסרות הכרה ועל פניה של אחת מהן היו סימני חבלה אדומים וכחולים. פלג הגוף התחתון של שתיהן היה עירום, שזה מוזר מאוד. הטלפונים הסלולריים שלהן היו כבויים. זו ממש לא נראתה כמו זירת התאבדות. כאחד ששנים רבות נכח בזירות כאלה וטיפל בגופות, אין לי ספק בכלל שהיה פה מקרה של רצח".
ללא מכתבים, ללא הסברים
יותר מחודשיים חלפו מאז שנמצאו גופותיהן המעורטלות למחצה של התאומות פפר, והמשטרה עדיין חוקרת מה התרחש בדירתן באמצע ינואר. יפה, שכנתן של האחיות, עדיין לא מעכלת את מותן הפתאומי: "אני היחידה ברחוב שתקשרה איתן, ואני עדיין בהלם. שבוע לפני המקרה ראיתי את אחת מהן יוצאת מהבית וזה נראה לי מוזר כי הן תמיד היו ביחד, דבוקות אחת לשנייה מהבית לעבודה, מהעבודה לבית". אבל יפה נזהרת שלא לצייר תמונה אידילית מדי: "היו מקרים שהיו ביניהן מלחמות גוג ומגוג וצעקות בספרדית".
האחיות פפר, 50, לא נפרדנו בחייהן ובמותן, אבל קשה לשער כמה מזה היה עניין של בחירה וכמה תוצאה של נסיבות חייהן. רות (סינתיה) ויהודית (בטינה) עלו לישראל מארגנטינה ב-1990 עם הוריהן המבוגרים ועם אחיהן ואחותן, שמתגוררים כיום בקיבוץ סמוך לאשקלון. ההורים התגוררו תחילה בבית "קנדה" לעולים חדשים קשישים, בעוד שהתאומות שוכנו בדירה של "עמיגור" ברח' אפרים צור. לפני כעשר שנים נפטר אב המשפחה, והאם עברה לגור עם התאומות. לפני כחמש שנים נפטרה והאחיות נשארו ביחד, אבל לגמרי לבד. עם אחיה לא היה להן קשר בשנים האחרונות. עם גבריאלה, אחותן, הן שוחחו פעם בשבועיים.
"עד עכשיו אנחנו לא יודעים מה קרה להן", אומרת השבוע גבריאלה. "מבחינתנו זו תעלומה אחת גדולה. מצאנו בדירה המון חפיסות סיגריות, ממתקים ואוכל שקנו בסופר. מי שרוצה להתאבד לא קונה כמות כזו גדולה של אוכל. התיקים שלהן היו מסודרים עם כסף וכרטיסי אשראי. נכון שהיו להן קשיים, אבל הן לא סבלו ממצוקה כלכלית או משהו כזה. היו ביניהן מריבות כמו שיש בין אחיות, דבר נורמלי לחלוטין. לא הייתה להן שום סיבה להתאבד וקשה לי להאמין שהן התאבדו. גם במשטרה עדיין לא יודעים מה בדיוק קרה. אני יודעת שהן היו חולות בסוכרת, אבל זו לא מחלה קשה שמתים ממנה מעכשיו לעכשיו. אולי קרה לאחת האחיות משהו והיא מתה והאחות השנייה התאבדה? לא יודעת. יש כל כך הרבה תרחישים".
"מה שהכי כואב לי זה שהן היו בודדות מאוד במשך שנים רבות. עצובות, מופנמות וסגורות. מעולם לא חגגו חגים או ימי הולדת עם חברים ומשפחות. ייתכן מאוד שהן סבלו מדיכאון ממושך", אומרת אידה פפר, קרובת משפחה. "הן היו לבד בעולם. זה הזוי לחיות ככה, אבל הן התרגלו ולא שיתפו אף אחד במה שעבר עליהן".
מה קרה בימים האחרונים לחייהן של רות ויהודית? מדוע המשטרה טרם סיימה את החקירה? זירת האירוע מספרת לפעמים את הסיפור כולו, אבל כאן זה לא המקרה: כשכוחות המשטרה הוזעקו לרחוב אפרים צור, התאומות לא היו מוכרות להם או לרשויות הרווחה באשקלון. המשטרה מסרה כי היא בודקת חשד להתאבדות כפולה, אולם הדגישה כי החקירה עוד בראשיתה. לא נמצאו בדירה מכתבי התאבדות, אבל אותרו רשומות ומכתבים רבים בספרדית שלדברי המשטרה עשויים לשפוך אור על נסיבות המוות. כרגע העובדות מתעתעות: לא רק שכל אחת מהאחיות נמצאה בחדר אחר, אלא שהיה הבדל בין מצבן של שתי הגופות. "אחת הייתה במצב של ריקבון מתקדם והשנייה פחות", אומר החובש שנכח בזירה. "זה מעיד כנראה שאחת מהאחיות מתה כמה ימים לפני השנייה".
לכוחות המשטרה, החובשים והפרמדיקים שפרצו לדירה לא נותר אלא לקבוע את מותן של רות ויהודית. אנשי המעבדה לזיהוי פלילי שאספו ממצאים מהדירה לא מצאו כל סימנים של דקירות סכין או חנק, אבל שלחו את הגופות לנתיחה במכון לרפואה משפטית כדי לברר את סיבת המוות.
האם הייתה כאן התאבדות כפולה, רצח כפול או תרחיש של המתה והתאבדות? "אני לא מאמינה שהן התאבדו", אומרת אידה פפר. "בטוח שקרה משהו בדירה. נכון שהן היו בודדות מאוד והתנתקו מהסביבה אבל מפה ועד התאבדות הדרך ארוכה. אולי הן רבו ביניהן, אולי מישהי אחת רצחה את השנייה או בכלל מישהו סייע להן למות. יש לנו יותר סימני שאלה מאשר תשובות ברורות. הכל מעורפל, אבל לא הגיע להן למות ככה. הן סבלו כל כך בחיים שלא הגיע להן למות בצורה כזו אכזרית".
בשקט בשקט מדברים על המתת חסד
במשך רוב חייהן בישראל, כ-20 שנה, הועסקו התאומות פפר כעובדות ניקיון בחברת כוח אדם. הן עבדו במחסום ארז, בבית החולים 'ברזילי', במעבר הגבול "הל"ה" ליד בית שמש. מעולם לא התלוננו על עבודה קשה והגיעו למשמרות הניקיון גם כשחלו.
"הן עבדו קשה מאוד. הייתי רואה אותן לפעמים יוצאות מהבית בשעה שתיים לפנות בוקר וחוזרות בשעות הצהריים. הן לא החליפו מילה עם השכנים, אפילו שלום לא אמרו לי. הן היו סגורות כמו בונקר, אי אפשר היה לפרוץ פנימה. הן לא נתנו לאף אחד להיכנס", אומרת אחת משכנותיהן. "לא ראינו שבני משפחה מבקרים אותן ואף פעם לא היו לי שיחות איתן. הן לא סיפרו על מצוקה כלשהי, אבל אף אחד לא באמת ידע מה קורה איתן בבית. מדי פעם שמעתי רעשים וצעקות שבקעו מהבית, גם שבוע לפני שמצאו את גופותיהן".
שכנה אחרת מוסיפה שהיא מעולם לא ידעה את שמותיהן של האחיות: "ידעתי שהן תאומות, אבל לא הצלחתי לדעת מי זאת רות ומי יהודית, כולם ברחוב התבלבלו. מבחינתי הן היו אישיות אחת. אני זוכרת שהיה לאחת מהן חבר, אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן".
אידה פפר מספרת שהעבודה הייתה העוגן של חיי האחיות. "אני סידרתי להן את העבודה דרך קשרים שלי בחברת כוח אדם", היא אומרת. "עד לפני כשש שנים הן עוד היו מגיעות לאירועים משפחתיים, אבל בשנים האחרונות הן ניתקו את הקשר. ניסיתי לעזור להן ככל יכולתי, אבל הבדידות והעצב לדעתי הרגו אותן. הן היו מסכנות ואומללות".
אם הדברים של אידה מתיישבים עם תרחיש של התאבדות כפולה על רקע נפשי, הרי שלפחות חלק מהשכנים בבניין חושבים אחרת: לדבריהם, אחת האחיות חלתה בשנים האחרונות במחלה קשה אבל המשיכה לעבוד כרגיל ולא טרחה לקבל טיפול רפואי.
"ראינו שאחת מהן ממש חולה ובקושי הולכת", מספרת השכנה יפה, "אבל הן אף פעם לא פנו לבקש עזרה כלכלית, נפשית או רפואית. אני הייתי גובה מהם דמי חשמל ומסי ועד והשיחות איתם נגמרו ב'שלום שלום' ולא יותר מזה. אי אפשר היה לנהל איתן שיחות נפש".
בשבוע שקדמו למציאת גופותיהן של האחיות הבחינו השכנים בתופעה חריגה: "במשך שבוע שלם לפני הרצח ראיתי רק אחות אחת שיוצאת מהבית בבוקר וחוזרת אליו בערב. זה היה קצת חשוד כי הן תמיד היו ביחד כל הזמן", משחזרת יפה. "כמה ימים לפני הרצח דפקתי על הדלת שלהן כמה פעמים כדי לגבות כסף לחשבון החשמל של הבניין אבל אף אחד לא ענה לי. בדרך כלל לי הן היו פותחות לי מיד את הדלת וזה נראה לי קצת מוזר".
שלא לייחוס, יש בין השכנים מי שמעריך כי האחות הבריאה הרגה את אחותה החולה כמהלך של המתת חסד, ומאוחר יותר התאבדה בעצמה - כנראה בשתיית רעל או כדורים. "במהלך השבוע שקדם לגילוי של הגופות היה ריח מוזר שנדף מהבית שלהן", נזכרת אחת השכנות. "זה לא היה חריג במיוחד, אבל הפעם היה ריח חזק מאוד. לא העליתי בדעתי שמדובר בגופות רקובות או ברצח".
השכונה של מנגיסטו, של השקופים
אי אפשר לנתק את סיפורן של התאומות פפר מסיפורה של שכונת עתיקות, שנחשבה במשך שנים לבעייתית ביותר באשקלון. באופן רשמי קוראים לשכונה הזאת "שמשון", אלא שתושבי אשקלון הוותיקים עדיין מכירים אותה בשמה המקורי, "שכונת עתיקות". השם אולי השתנה, אבל זאת עדיין סביבה מוזנחת. גרים בה אנשים מוזנחים. אפילו המוות כאן מוזנח.
היא הוקמה בשנות ה-50 של המאה ה-20 ובתחילה היו רוב תושביה עולים מצפון אפריקה. בשנות ה-90 התיישבו בה עולים מגל העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות לשעבר וכיום מתגוררים בה כ-40 אלף תושבים, ביניהם עולים ותיקים וחדשים ומבקשי מקלט. האדם המפורסם ביותר שיצא מהשכונה הוא שלום דומרני, שנולד בה וממנה פילס את דרכו למעמד שהמשטרה הגדירה כראש ארגון פשיעה ארצי. השכנים מספרים על מצוקה כלכלית שכבר גבתה את חייהם של כמה מתושבי השכונה, רובם פליטים שהתאבדו או מתו בבתיהם. רוב הדיירים מובטלים, פנסיונרים או נרקומנים לשעבר. חלק מהדירות שימשו בעבר הלא רחוק כתחנות סמים.
רבים מהשכנים של יהודית ורות פפר חיים מקצבת ביטוח לאומי. לפני כשנתיים החליט יוסף אטל, מובטל בן 53 שהתגורר ברחוב אפרים צור, להתאבד בקפיצה מגג לשכת העבודה בעיר לאחר שהתקשה להחזיר חובות שצבר. "יוסף הוא ממש לא היחיד שהתאבד ברחוב", אומרת יפה. "היו עוד שישה או שבעה אנשים שהתאבדו בשנתיים האחרונות בגלל מצוקה כלכלית או בדידות. כל האנשים ברחוב חיים בתוך עצמם, אין להם זמן להרים את הראש ולהתעניין באחרים, אני גרה בשכונה 40 שנה והמצב רק הולך ומחמיר. לאף אחד לא אכפת מאיתנו, אם אנחנו חיים או מתים. מבחינת הרשויות אנחנו שקופים. כל יום מת מישהו או ממחלה או מהתאבדות וזה לא מזיז לאף אחד".
לא צריך אפילו לצאת לסיבוב בשכונה כדי לעמוד על רמת ההזנחה. הבניינים מוקפים קוצים בגובה של עצים, חלקם מוצפים מי ביוב. הקירות מתפוררים וחושפים צינורות מים וכבלי חשמל. ספסלי העץ שבורים, תיבות הדואר נעקרו ממקומן, ערימות האשפה נערמות בחצרות והעוני ניבט מכל פינה. גם המרכז המסחרי שומם לחלוטין למעט כמה שיכורים.
"זו שכונה קשה שמתגוררים בה אזרחים ותיקים קשי יום לצד מסתננים ופליטים. יש הרבה מתיחות בין הוותיקים לבין העולים החדשים והמסתננים", מסביר דודי לוי, עורך המקומון 'כאן דרום'. "זה לא מקום סימפטי. גרים כאן אנשים שהרשויות שכחו מהם".
אחד מהאנשים האלה הוא הצעיר אברה (אברהם) מנגיסטו, תושב השכונה שלפני כשלוש וחצי שנים צעד לזיקים ומשם חצה את הגבול לרצועה עזה. מאז ההערכות הן שהוא מוחזק בשבי חמאס. ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, סיפר בתכנית "עובדה" שעסקה במנגיסטו כי היה בהלם ממה שראה ושמע בשכונת עתיקות. "הגעתי לשכונה ותוך כדי מספרים לי שברדיוס של 50 מטר מהדירה היו איזה ארבעה מקרי התאבדות בשנים האחרונות. אני עולה לדירה, ופשוט תופס את הראש. ממש הרגשתי שאני מתבייש. מתבייש, כן. אתה מבין איפה הוא גדל, באיזה נסיבות, באיזה קשיים כלכליים, באיזו אומללות כל השכונה וכל האזור הזה. יש כאלה שמתאבדים ויש כאלה שהולכים לעזה".
"הילדים שלי מזמן ברחו מכאן, הנכדים גדלים בשכונות החדשות. הם לא חשופים לכל מה שקורה", אומרת השכנה סופיה. "מי שנשאר לגור פה זה השוליים של החברה באשקלון, החלשים שאין מי שישמיע את כולם. אנשים חיים מפה מהיד לפה, מיואשים מרשויות הרווחה. זה רחוב עצוב. אתה רוצה אנשים שמחים? חפש במקום אחר".
עד המוות הבא
יום לאחר מציאת גופותיהן נקברו האחיות פפר בבית העלמין באשקלון. כ-30 בני משפחה ונציגי חברת כוח האדם שבה עבדו נכחו בהלוויה ויו"ר המועצה הדתית, אלי יפרח, דאג לסידורי הקבורה. על פי אחד הנוכחים, הטקס היה טעון ולווה בסימני שאלה לגבי נסיבות מותן. המשטרה אמנם הוציאה הודעה לכלי התקשורת שלפיה אין חשד לפלילים, אלא שתיק החקירה עדיין לא נסגר. "מצב שבו המשטרה מודיעה שאין חשד לפלילים, וממשיכה לחקור גם כשמדובר בחשד להתאבדות, זה חריג אבל קורה", טוען רב נגד בדימוס חיים דידי, שפענח במהלך שירותו במשטרה מאות תיקי רצח ופשיעה חמורה. "לפעמים זה חלק מתרגיל חקירתי או ניסיון להגיע לחקר האמת. ייתכן שמדובר ברצח או בראיות שהחוקרים מצאו בזירה וגרמו להם להסיק מסקנות אחרות, ולכן החקירה נמשכת".
אחד הדברים שממשיכים להטריד את השכנים בבית ברחוב אפרים צור הוא דלת דירתן של התאומות: שכנים שהיו בדירה לאחר שנמצאו הגופות משוכנעים שלא היה מפתח בחור המנעול של האחיות. לעומת זאת, החובש שנכח בזירה טוען שלמיטב זכרונו, המפתח היה בתוך הדלת. "לדבר הזה יש משמעות רבה בחקירת תיק כזה", מסביר רב פקד דידי. "אם ולא היה מפתח בדלת, זה אומר שמישהו כנראה נכנס לבית ויצא ממנו. אם היה מפתח במנעול - זה אומר שקרה משהו בדירה שנוגע לשתי התאומות בלבד".
חודשיים לאחר שהדירה של האחיות ננעלה בהוראת חוקרי המשטרה, נכנס השבוע אחיהן כדי לעשות סדר בבלגן ששרר ברחבי הדירה. לדברי השכנים, לאחר מספר שעות בדירה הוא יצא עם שקיות זבל. התעלומה נותרה בעינה. "כל הסיפור הזה מוזר מאוד", אומרת יפה. "אני לא מבינה למה המשטרה לא סיימה את החקירה. הרי אם לא הייתה התאבדות, אז היה פה רצח. עד עכשיו הריח של הגופות לא יוצא לי מהגוף".
"אנחנו כל הזמן מחכים לראות מי הבא בתור ברחוב שיתאבד או ימות בודד בבית", אומרת השכנה סופיה. "היו אנשים שמתו ואף אחד לא ידע, גילינו את זה רק אחרי שראינו מודעות אבל".