זה ללא ספק היה שבוע השיא בשנה הטובה בחייה של ג'סינדה ארדרן. לאחר חופשת לידה בת שישה שבועות שבה ראשת הממשלה הצעירה של ניו זילנד לבירה וולינגטון ביחד עם בן זוגה, מנחה הטלוויזיה קלארק גייפורד, ובתם הטרייה ניב, והחלה בהתאמת מעון ראש הממשלה הרשמי למגורי תינוקת באמצעות רהיטים יד שנייה. "אני מניחה שזו הפעם הראשונה שיש שם תינוקת קטנה. אנחנו נעביר את כל הרהיטים שחברינו העבירו לנו בשביל ניב", הסבירה בנונשלנטיות, כאילו שראשת ממשלה שמרהטת את ביתה ברהיטים יד שנייה זה הדבר הכי טריוויאלי בעולם.
רק לפני כמה שבועות העלתה ארדרן סלפי שלה ושל בן הזוג מחובקים עם התינוקת החדשה בבית החולים לעמוד האינסטגרם שלה; משיטוט בו לא הייתם מנחשים שמדובר בחשבון של מנהיגת מדינה. גם בווידאו הרשמי ששחררה לתקשורת מבית החולים נראית ראשת ממשלת ניו זילנד כשהיא מציגה את התינוקת החדשה שלה בהתרגשות אמיתית – פניה מלאות אהבה ועליהן פרוש חיוך קורן מקצה לקצה. היא מנצלת את מעט המילים שהיא מעניקה לאומה כדי להודות למיילדת ולצוות בית החולים על המקצועיות והאדיבות ולעם הניו זילנדי על התמיכה. במונחים של תקשורת פוליטית, הווידאו הזה הוא מעבר לאמירת תודה בסיסית: הוא הצהרת עמדות.
בהמשך סיפרה ארדרן כי בחרה לגדל את בתה לא רק באנגלית, אלא גם בשפה המאורית – שפת הילידים הניו זילנדים. שמה האמצעי של התינוקת, אגב, הוא טה אהרוה. זאת המילה המאורית לאהבה.
ההתנהלות הצנועה והעממית הזו לא צריך להפתיע את מי שעוקבים אחרי מעלליה של מי שמכונה "הגרסה הנשית של ג'סטין טרודו". גם כמעט שנה לאחר שנבחרה לתפקיד נדמה שאין תחרות אמיתית לקסם ולכריזמה של ראשת הממשלה הניו זילנדית. אמנם הלידה של ניב וכל האירועים שסביבה הם בראש ובראשונה אושר גדול עבור ארדרן ובן זוגה, אבל גם לציבור בניו זילנד ובעולם כולו, במיוחד עבור נשים, מדובר באירוע בעל חשיבות רבה.
ואז הגיעה ג'סינדה
מתוך כמעט 200 מדינות ברחבי הגלובוס, רק 11 מדינות מובלות על ידי נשים. תנו לזה לשקוע לרגע – 11 בלבד. לכן המשמעות והחשיבות של כל אחת ואחת מהן היא אסטרונומית. וכשמדובר באישה צעירה וסוציאליסטית שעוד בטרם מלאה שנה לכהונתה כבר יצאה לחופשת לידה – היא חשובה כפליים. וארדרן היא מנפצת תקרות זכוכית מקצועית. היא כמובן יודעת שכל זה מצטלם נהדר, אבל זה לא משנה, כי המסר הוא העיקר.
הניצחון של ארדרן היה לא צפוי. היא נכנסה למערכת הבחירות באיחור והפכה למנהיגה של מפלגת הלייבור הניו זילנדית ושל האופוזיציה רק שבעה שבועות לפני הבחירות הכלליות של ספטמבר אשתקד. המצב של המפלגה היה אז בקרשים והסקרים העידו שהיא נמצאת על ערש דווי. דווקא אז שטף את ניו זילנד גל של "ג'סינדה-מאניה" (שגעון ג'סינדה): התקשורת והעם התאהבו בה, וקשה להאשים אותם.
היא נחשבת נינוחה מאוד כפוליטיקאית, אותנטית וקוצרת שפע מחמאות על האנרגיות שלה לצד העובדה שהיא לא מתחמקת מעיסוק בנושאים החשובים. אחת כזו שתנהל ראיון ממלכתי עם עיתונאי בבית קפה ותדבר איתו על התוויית מדיניות בכובד ראש בעודה מנשנשת כריך חביתה. תוסיפו לזה את העובדה שהיא צעירה, יפה ונעימת הליכות, מדברת יחסית בקלות על חייה האישיים ומצליחה לייצר תדמית שקל להתחבר אליה – וקיבלתם את המאמי הלאומית המושלמת. כך לדוגמה, בראיון שנשאלה בו מה הכי הפתיע אותה באימהות, תשובתה הייתה: "שתינוקות יכולים להחזיק כל כך הרבה זמן בלי לעשות קקי. זה הדבר הראשון שעלה לי לראש. את פתאום מרוכזת כל כך באוכל, חיתולים ובשינה יום אחרי יום". ומי לא מזדהה עם החלפת חיתולים?
מעבר למדיניות החברתית ולייצוג העממי שלה, מה שמייחד את ארדרן הוא החיבוק הפעיל שהיא מעניקה לציבור והעובדה שהיא מייצגת זהות מגוונת שלא מצתמצמת לגזע או מגדר מיושנים (במקרה הזה – גבר לבן ממעמד גבוה). בתקופה שבה פוליטיקאים שמרנים ושבלוניים עולים באירופה ובארה"ב, היא מתקדמת בגאווה עם מטען ענקי של תכניות חברתיות.
המדיניות שלה ממוקדת באנשים. היא מובילה אג'נדות של השקעה בתחומי הבריאות, החינוך, האקלים, הדיור הציבורי, זכויות נשים והצדק החברתי. הבטחת הבחירות שלה הייתה "לבנות מדינה נחמדה ושוויונית שבה הילדים משגשגים וההצלחה נמדדת לא רק על ידי התוצר הלאומי אלא גם על ידי חיים טובים יותר של בני עמנו".
"כולם יודעים שקיבלתי זה עתה, בהתראה קצרה, את העבודה הכי גרועה בפוליטיקה", אמרה עם כניסתה לתפקיד ראשת האופוזיציה. אבל אז הפרשנות התקשורתית סביב הבחירות החלה להתמקד בחסרי הבית באוקלנד, שנאלצו לישון במכוניותיהם, חלקם עם ילדיהם – וארדרן הבינה שהבחירות בכיס שלה. בתוך שבועות בודדים היא הצליחה להציל את מפלגת הלייבור הגוססת, להזניק אותה מערש דווי לתוצאת בחירות מרשימה, ומיד לאחר מכן - באמצעות מו"מ קואליציוני מוצלח - הפכה באוקטובר להיות ראשת הממשלה בגיל 37 בלבד והעבירה תקציב חברתי-דמוקרטי. היא האישה השלישית שמכהנת בתפקיד במדינת האי הדרומית והשנייה בעולם שיולדת במהלך כהונתה.
המחויבות של ארדרן לפוליטיקה השתרשה בגיל צעיר. היא גדלה בעיירה קטנה באזור כפרי של ניו זילנד. אביה היה שוטר ואמה עבדה במזנון בית הספר. לדבריה, כבר אז הייתה עדה למאבק של משפחות רבות לגמור את החודש. בבית הספר הקימה סניף של ארגון זכויות האדם "אמנסטי אינטרנשיונל" שעדיין קיים היום. משפחתה הייתה מורמונית, אבל היא עצמה עזבה את הכנסייה בשנות ה-20 לחייה בגלל ההשקפות השמרניות של הכנסייה על הומוסקסואליות.
למרות שנאמר עליה בעבר שהיא "נחמדה מכדי ללכת לפוליטיקה", ארדראן הצטרפה למפלגת הלייבור ומהר מאוד הפכה לדמות בכירה בתנועת הצעירים של המפלגה. בין היתר שהתה זמן מה בלונדון ועבדה כיועצת בכירה למדיניות לטוני בלייר ואף עבדה במשרד הפנים הבריטי. היא נחשבה לילדת הפלא של עולם הפוליטיקה כבר לפני עשור - בשנת 2008, עוד בטרם מלאו לה 30 - כשנבחרה לחברת הפרלמנט הצעירה ביותר בניו זילנד. בתוך עשר שנים היא הפכה גם לראשת הממשלה הצעירה ביותר בעולם.
והיא נכנסה לתפקיד בכל הכוח: כבר בחודשים הראשונים אסרה קידוחי נפט וגז מול חופי ניו זילנד, העלתה את שכר המינימום והחלה לשלם דמי חינוך. היא חוקקה חוקים נגד זרים שרכשו נכס למגורים כדי לפתור את משבר הדיור במדינה, העבירה חוק של חופשה לנשים נפגעות אלימות והאריכה את חופשת הלידה מ-18 שבועות ל-22.
בשיאה של הקדנציה הראשונה שלה קרה מה שנשים בעולם הכי מוזהרות ומפחדות מפניו, מה שעדיין נחשב מאיזושהי סיבה לסכנה ממשית לקריירה של רבות מאיתנו: ארדרן הודיעה שהיא בהיריון. את ההודעה שחררה לציבור כמו נציגת דור המילניאלס שהיא, דרך חשבון האינסטגרם שלה.
"אנחנו מאוד מתרגשים להודיע שבחודש יוני הקרוב הצוות שלנו יתרחב משניים לשלושה", כתבה, "נצטרף להורים רבים שם בחוץ שחובשים שני כובעים - אני אהיה ראשת ממשלה ואמא, וקלארק ימשיך בעבודתו העיתונאית במקביל להיותו אבא שנשאר בבית לטפל בתינוקת".
ההיריון של ארדרן הגיע בהפתעה גמורה לה ולבן זוגה. למעשה, נראה שנכנסה להיריון רק כמה ימים לפני כניסתה לתפקיד. אבל היא לא התרגשה והמשיכה לנהל את המדינה ביד רמה ממש עד הרגע האחרון, ולאחר מכן לקחה חופשת לידה של שישה שבועות בלבד – שבמהלכם המשיכה לשלוט על העניינים מרחוק, כי בכל זאת, אף אחד לא האמין שארדרן תהיה רחוקה מהטלפון שלה. לאחר שחזרה לעבודתה נכנס בן זוגה לתפקיד המטפל העיקרי, לפחות לעתיד הנראה לעין.
העניין התקשורתי הבינלאומי בשיאו. כמו כל אישה מצליחה, גם ארדרן לא מצליחה להתחמק מהשאלה המעייפת והיותר מדי נפוצה איך תשלב בין קריירה לגידול הילדה, כשבמקרה שלה מדובר בלא פחות מניהול מדינה שמצבה לא פשוט. האמון העסקי בשפל של עשר שנים, האחיות שובתות והיחסים עם אוסטרליה מתוחים סביב סוגיית גירוש מהגרים. ניו זילנד סובלת גם ממשבר דיור, מעוני קשה ומאבטלה גואה.
אבל ג'סינדה לא מתבלבלת. "זה לגיטימי לשאול אותי את זה, אבל בנוגע לנשים אחרות, זה לא מתקבל על הדעת בשום אופן שעדיין ידרשו מנשים לענות על השאלה הזו בעבודה", אמרה בראיון והזכירה שהיא לא לבד בתמונה: "בן זוגי נהדר, הוא כנראה החליף עד עכשיו יותר חיתולים ממני. אני מאכילה אותה והוא מחליף חיתולים".
על פניו מדובר בסוגייה קלאסית של יחסי נשים ושוק העבודה שנידונה כבר מאות פעמים, בטח ובטח כשמדובר בנשים בעמדות מפתח – אבל החידוש הגדול פה הוא שזה מגיע מראשת ממשלה מכהנת שעושה את זה בצורה הכי נונשלנטית שיש. "אני לא האישה הראשונה שעובדת ושיש לה תינוק. אני יודעת שבמקרה שלי אלו נסיבות מיוחדות, אבל יש נשים רבות שעשו זאת היטב לפני", אמרה.
תהיו הבחורה הזאת
ג'סינדה ארדרן מעבירה מסר: אלו החיים במאה ה-21. תתמודדו עם זה. נשים יכולות לא רק להגיע לעמדות בכירות, אלא גם לשלב בין משפחה וקריירה ממש כמו שהיא עושה. עבור נשים צעירות, דוגמה כמו ארדרן היא האישור שגם הן יכולות לבחור את נטיב חייהן ולהתפתח. עבור גברים צעירים, בן זוגה שהפך למטפל במשרה מלאה בתינוקת, שולח מסר חזק שגם הם יכולים לממש את הבחירה שלהם במשפחה.
לא מפתיע שהבשורה הזו מגיעה דווקא מניו זילנד – מדינה שידועה כמתקדמת מבחינה חברתית, שבה נשים ממלאות תפקידים משמעותיים במרחב הציבורי והפרטי כבר שנים, ושהייתה המדינה הראשונה שהעניקה זכות הצבעה לנשים (כבר לפני 125 שנים). לכן זה רק היה מתבקש שהשלב הבא יהיה שאת המדינה תוביל ראשת ממשלה יולדת, ושבן זוגה - שהיא מעולם לא נישאה לו, אגב - יהיה ההורה שנשאר בבית עם התינוק. בהקשר הניו זילנדי לא מדובר במהפכה, אלא יותר באבולוציה.
מאז היבחרה הפכה ארדרן לדוגמה ומופת לנשים בכל העולם. ביחד עם בן זוגה התומך היא מציגה מודל מרענן להורות בעידן החדש, שיוויון בין המינים לצד פוליטיקה מכוונת-עם שמסתכלת לציבור בגובה העיניים. היא מראה שאין דלתות סגורות בפני נשים.
בעולם מלא תקרות זכוכית שצריך לרסק, שבו מדינות רבות ממשיכות להחזיק בחוקים שמפלים נשים, המסר שעולה מניו זילנד הוא של תקווה. ג'סינדה ארדרן מוכיחה עד כמה הרעיונות הלא-נשיים של נשים הם מיושנים. היא לא רק מובילה מדינה: היא משנה את כללי המשחק עבור נשים ונערות ברחבי העולם.