הדבר הראשון שצד את העין הוא השיער. תלתלים זהובים, פרועים, מלאי נוכחות, מנוגדים כל כך לראשי החיג'אב הכהים מאחוריה. קווצות שיער סוררות נשלחות החוצה, כמו מנסות להינתק. רעמת אריה על ראש לביאה.
מתחת לשיער – עיניים. עיניים ירוקות, יוקדות. אוצרות בתוכן את כל הכעס שנערה בת 17 יכולה לדלות ורושפות אותו החוצה. אפילו בתצלומים אחרים שלה, נינוחים יותר, קשה למצוא בהן אושר. ולעולם אי אפשר למצוא בהן חת.
ולבסוף – היציבה. זקיפות הקומה. הגאווה. הידיים בצדי הגוף, קפוצות אך עוד לא מאוגרפות, מוכנות לקרב. העמידה בטוחה, איתנה. איור של כוכב על החולצה, כמו לוגו של גיבור-על המתנוסס על חזהו למען ידעו כולם מי הוא: תראו אותי. אני כוכבת.
אם מוציאים אותה מהקשרה, היא נדמית לרגעים כבת דמותה של מרידה, גיבורת הסרט "אמיצה", אייקון נשי של נון-קונפורמיזם ומרדנות. מרידה נלחמה בגורלה; גם היא רוצה לעשות זאת.
אבל לא צריך להוציא אותה מהקשרה. לא צריך ליפול בקסמה, לא צריך ללכת שבי אחר נוכחותה המרשימה. צריך להישיר אליה מבט כפי שהיא מישירה מבט אלינו, להבין מי עומדת מולנו, מי הנערה הזאת: עאהד באסם אל-תמימי היא נערת הפוסטר של המאבק הפלסטיני.
תשחק הנערה לפנינו
התקרית שאירעה ביום שישי האחרון בנבי סאלח - בה תועדה תמימי כשהיא מקללת, בועטת וסוטרת לחיילי צה"ל - קבעה את הפוסטר הזה במסמרות על לוחות המודעות הווירטואליים של העולם. תמימי הייתה לפנים של המאבק, לתמונת השער, להאשטאג. ח"כים ערבים ויהודים מתעמתים על מעשיה, השר נפתלי בנט דורש ש"תכלה את ימיה בכלא", הנסיך הירדני עלי בן חוסיין עוקץ את ראש הממשלה נתניהו ומצייץ בקריאה לשחרורה.
Is this what really scares Israel @Netanyahu ? A young 16 year old girl, who has the courage to stand up for her rights as a child in the face on an illegal occupation that is breaking all norms of international law? Free her!! @realDonaldTrump @nikkihaley #عهد_التميمى pic.twitter.com/CCoQjiBfch
— Ali Al Hussein (@AliBinAlHussein) December 20, 2017
אבל הפוסטר הזה לא עוצב השבוע. כבר שנים שתמימי משמשת כדיוקנו הוויראלי של המאבק הפלסטיני, עד כדי כך שישראלים רבים זיהו מיד את הנערה הבועטת בחיילים מבעיטות קודמות. יש בהם המכנים אותה "שירלי טמפר" – שיבוש שם המבטא הן את אופייה הסוער והן את מה שהם רואים ככישורי משחק. "ילדת פאליווד", אומרים אחרים, שחקנית בתעשיית הפרובוקציות שהגדיר פרופ' ריצ'רד לנדס. ב-2015, הרבה לפני בנט, כבר הזהירה אותה מירי רגב ש"דמה בראשה".
אבל עבור הפלסטינים, תמימי היא גיבורה. בימים האחרונים היא שוב מוצגת בקריקטורות (חלקן אנטישמיות), באיורים, בממים ובכרזות. היא כבר הייתה שם בעבר לא פעם – אבל לא כך. לא אחרי מעצר לילי מתוקשר, לא כגיבורה עממית הכלואה בידי האויב ויש לפעול למען שחרורה. לא כמרטיר.
היא לא תמימה, תמימי. משחק המילים הזה מתבקש, אבל המציאות מתקפת אותו. אלבום התמונות שלה לאורך השנים הוא מופע מתגלגל של עוינות כלפי חיילי צה"ל: מניפה אגרוף, זוקרת אצבע משולשת, מתכתשת, מקללת, צועקת, בועטת. רק גובה העיניים משתנה.
בגיל 11 היא כבר הפכה לכוכבת סרטון ויראלי, כשתועדה – קטנה, לובשת גופייה עם סמל השלום והכיתוב "אהבה", רוטטת מזעם ומדמעות – מנופפת אגרופים מול חיילים וצועקת "איפה אחי?"; בגיל 14 צולמה כשהיא ובני משפחתה נאבקים בחייל שעצר את אחיה בן ה-12 במהלך הפגנה; בגיל 15 תועדה בעוד הפגנה בנבי סאלח, מתעמתת פנים אל פנים עם לוחמי ולוחמות מג"ב; והשבוע רשמה עימות חד-צדדי עם חיילי צה"ל שהסתיים במעצרה. רק בת 17, אבל מאחוריה כבר יש היסטוריה של אלימות.
"השתתפות הילדים בפעילויות של התנועה הלאומית היא קריטית כדי לבנות את הביטחון העצמי שלהם וכדי לחזק אותם בהתמודדות עם כל בעיה שתיקרה בדרכם", אמר אביה באסם, מנהיג המאבק, בראיון – ואולי את האצבע המאשימה יש לשלוח אל הוריה, ששלחו ילדה ללא גלגלי עזר אל ליבו של קונפליקט מורכב שגם מבוגרים מתקשים להתמודד איתו. כך או כך, ברור שהיא גדלה לתוך המאבק. כמעט נולדה לתוכו.
משפחה אחת, שני מחבלים
כשתמימי הייתה בת שמונה החלו בני כפרה לצעוד מדי יום שישי, עם סיום התפילות, להפגנה נגד מתנחלי חלמיש המשתלטים לטענתם על אדמותיהם. זה החל בתהלוכות לא אלימות, אבל הידרדר עם הזמן להתנגשויות קבועות בין המפגינים לכוחות הביטחון. ב-2011 נהרג בן דודה של אמה, מוסטפא תמימי, מירי ישיר של רימון גז (תיק החקירה הצבאי נסגר בטענה שהירי בוצע בהתאם להנחיות). שנה מאוחר יותר זה קרה שוב: דודה, רושדי תמימי, נהרג מקליע גומי שפגע בבטנו (גם חקירה זו נסגרה באותה טענה).
השנה ראתה תמימי אנשים נוספים נפגעים סביבה במהלך ההפגנות. במאי נהרג אחד מהם, סבע נידאל עוביד, מירי רובה רוגר. בשבוע שעבר – זמן קצר לפני האירוע שבו תמימי קיללה והכתה את החיילים – נפצע באורח קשה קרוב משפחתה מוחמד תמימי בן ה-15 מכדור גומי שפגע בראשו. גם אמה של תמימי, נרימן, נפגעה בעבר באורח קשה מפגיעת כדור טוטו ברגלה. אביה אמנם לא נפגע בהפגנות, אבל הורשע בעבר בשידול ליידוי אבנים וישב בכלא הישראלי.
ההפגנות בנבי סאלח לא מספרות את הכל. עאהד תמימי מכירה מקרוב את המחאה בחילופי אבנים ורימוני גז, אבל לפחות שניים מבני משפחתה המורחבת עסקו בטרור: ניזאר תמימי, אחיינו של אביה, הורשע ברצח חיים מזרחי מבית אל ב-1993; אחלאם תמימי, לימים רעייתו, נטלה חלק בפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים ב-2001 ונידונה ל-16 מאסרי עולם (ב-2011 שוחררה במסגרת עסקת שליט וגורשה לירדן, שבמרץ האחרון סירבה להסגירה לארה"ב). לא ברור עד כמה מכירה תמימי את המחבלים שבמשפחתה, אם בכלל, אבל זו הסביבה שבה גדלה.
סרטון שפרסם בפברואר הארגון הנוצרי-פלסטיני-אמריקאי "Friends of Sabeel" חושף ממצא נדיר: חיוכה של תמימי. בסרטון היא מספרת שהמקצוע החביב עליה הוא חינוך גופני ושהייתה רוצה להיות כדורגלנית "אם לא היה כיבוש". אבל יש כיבוש – או שליטה צבאית של ישראל בשטחים, תקראו לזה איך שתרצו – והכדורגלנית בפוטנציה היא אקטיביסטית בפועל. כי היא הסיפור של הסכסוך מצדו הפלסטיני בזעיר אנפין, בגופה הצנום של נערה. היא גדלה בתוך המחאה, לצד הטרור, תחת השלטון הצבאי. הצעירה הזו היא תבנית נוף מולדתה: נערה טעונה איבה ואלימות באזור טעון איבה ואלימות.
יתרונות הבכי של הילדה הבלונדינית
הצילומים שלה מרתקים. בתמונה מ-2012 היא ניצבת מול שורת חיילים חבושי קסדות. כף ידה מאוגרפת, וזרועה הקטנה מונפת מול אחד מהחיילים בזווית ישרה כמעט מושלמת, כמו תנועה סמלית השאולה מכרזת תעמולה של מאבק (תנועה שעליה חזרה גם ברגעים אחרים באותו אירוע). החיילים מגחכים, הסגן שניצב מולה אפילו לא מביט בה, קנה הרוס"ר שלו כמעט מגרד את בטנה באגביות. זווית הצילום מעקמת את הסיטואציה, מדמה את הקצין כנרתע מפני הילדה. לא כך הוא; הוא מתעלם ממנה. זה לא הריסון העצמי שהפגינו החיילים ביום שישי האחרון כשסירבו לשחק לידיה, אלא זלזול במפגיע.
המצלמה מבטאת מציאות מורכבת לכאורה: מצד אחד, הם החיילים הגדולים במדי הצבא והיא הילדה הקטנה בגופיית השלום והאהבה. מצד שני, היא המנופפת באגרוף האלים והם העומדים בידיים שמוטות וחסרות מעש. החלש מדמה עצמו לחזק ואילו החזק לא חש אפילו צורך להפגין את עליונותו. יחסי הכוחות ברורים וא-סימטריים – אבל זו קריאת התגר שמטעינה את התמונה בעוצמה מהפנטת.
ובתמונה אחרת מאותו אירוע, תמימי נראית אחרת: שערה נפרע מצמתו, ידה כפופה לאחור על ידי חייל והיא זועקת בבכי. בתמונה הזו כבר אין אומץ ולא התרסה; רק ילדה בוכה. "למה התמונה הזאת מזעזעת יותר מאחרות? מפני שהילדה בלונדינית", כתבה צפי סער ב"הארץ". "כבר ראינו חייל מכה ילד פלסטיני. אבל הילד ההוא 'נראה ערבי'. ילדות בלונדיניות זה משהו אחר. אותן אנחנו רגילים לראות בפרסומות. מה שבכי של ילדה בלונדינית יכול לעשות".
באותה שנה הוזמנה תמימי לטורקיה, שם זכתה בפרס האומץ על שם אייקון אחר של המאבק הפלסטיני – חנדלה, גיבור הקריקטורות של נאג'י אל-עלי ומסמלי האינתיפאדה הראשונה. בתמונה משם נראית תמימי בפניה האקספרסיביות, הממוסגרות בשיער הבלונדיני האסוף ובכאפיה המשמשת לה כצעיף. נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, הזמין אותה לאירוע שבו חלקו לה כבוד והערכה, אבל פניה נראות עגמומיות. על שפתיה - כמעט כרגיל - אין בדל חיוך. עיניה מביטות הצידה, תוהות, מחפשות תשובה מחוץ למסגרת. כשחזרה סיפרה לאביה (שסיפר לגדעון לוי ב"הארץ") שארדואן הציע לה להתלוות אליו לביקור במחנה פליטים סורים אך היא סירבה באומרה שיש לה די כאב בליבה.
בתמונה המוכרת מ-2015 היא עדיין ילדה: חולצת טוויטי ורודה, שיער קלוע בצמה עבה ופנים על סף בכי – אבל גם עם מסכת גז הכרוכה סביב צווארה, כמו לוחמת נכונה לקרב. ביחד עם אימה ודודתה היא נאבקת בחייל שעצר את אחיה הקטן (המוטל תחת רגלי החייל, צועק ונאבק). בתמונה שנייה הופכת הלוחמת הפסיבית, המתגוננת עם מסכת גז, לאקטיבית – נושכת את כף ידו של החייל, לאחר שזה אחז בצווארה. רגע לאחר מכן היא שרועה על גבה, מנסה לחמוק מזרועו הארוכה של צה"ל, אביה נחלץ לעזרתה. ולא רק לעזרתה: אביה הזעיק קצין שעמד בקרבת מקום כדי להפריד בין המתכתשים (האם נרימן הסבירה שהחייל "הוא רק ילד, הוא קורבן של המדיניות"). יש שלל תמונות מהאירוע המתועד-היטב הזה (באחת מהן נראה החייל בתנועת האגרוף המוכרת של תמימי), ומכולן עולה אותו דימוי כפול-פנים: ילדה מכה ובוכה, נאבקת ומתייפחת. דם, יזע – ודמעות.
בתמונה מ-2016 היא כבר לא נראית כילדה קטנה. זו נערה: שערה, שהיה נתון קודם בקוקו, פזור כעת על גבה וכתפיה, מתריס בפראותו כנגד החיילת שזנב שערה משתלשל מבעד לקסדה. זרועה מונחת על מתניה בביטחון, כמו הילדה חסרת הפחד מוול סטריט. החיילת עדיין גבוהה ממנה, כמו קודמיה בשרשרת המאבק, אבל הפער הולך ומצטמצם. בתמונות אחרות מאותו אירוע נראית תמימי צועדת לפני החיילים וזוקפת לעברם אצבעות משולשות. אין בזה את הסמליות ההיסטורית מעוררת ההשראה של תנועת הווי הנראית ברקע התמונה שלה עם החיילת; אצבע משולשת היא תנועה המונית, עלובה, ילדותית. אולי היא בכל זאת עדיין ילדה.
בתמונה נוספת מאותה שנה – עם הדגל והשיער המתבדרים ברוח כמו ישות אחת, עם המבט חמור הסבר, ניצבת בגאון על האדמה שעליה היא נאבקת – בתמונה הזו היא הפוסטר.
ארץ פלסטין יפה
כפי שכל קמפיין צריך פרזנטור, כך גם כל מאבק צריך פנים. למחאה החברתית הייתה דפני ליף, מלאלה יוספזאל הייתה לסמל המאבק בטאליבן בפקיסטן. וסמלים לא נוצרים יש מאין. הם צריכים להתאים לרעיון, לגלם אותו באישיותם ולהיות מסוגלים לרתום אליו אחרים. זו הסיבה, למשל, שכולם מכירים את רוזה פארקס, אבל מעטים שמעו על קלודט קולווין.
ב-1955, תשעה חודשים לפני שפארקס סירבה לפנות את המושב באוטובוס באלבמה לגבר לבן וזכתה בתהילת עולם, עשתה זאת קולווין. אבל קולווין לא הייתה "טובה מספיק" עבור מנהיגי התנועה לזכויות האזרח: נערה בת 16, רווקה והרה לגבר נשוי, מרדנית, אימפולסיבית, לא מעוררת הזדהות. "זה היה אחרת אם לא הייתי בהריון", אמרה קולווין ל"גרדיאן" בשנת 2000, "אבל אם הייתי גרה במקום אחר או אם העור שלי היה בהיר יותר זה גם היה משנה. הם (מנהיגי התנועה – נ"ש) היו באים להורים שלי ומוצאים לי מישהו להינשא לו". אבל הם לא באו; הם העדיפו לחכות למישהי מכובדת כמו רוזה פארקס. היא התאימה למאבק.
ועאהד תמימי מתאימה למאבק הפלסטיני. היא כמעט היפוכו של חנדלה, גיבור האינתיפאדה הראשונה, הפליט היחפן וחסר האונים המסובב את גבו לנעשה. היא הנערה הגאה, האמיצה, הלוחמנית, המישירה מבטה למציאות ומסרבת להשלים עם גורלה. היא מה שהפלסטינים מבקשים לראות בעצמם.
כן, היא גם יפה. לא צריך להתכחש לזה (גם אם חלק מהטוקבקיסטים מתקשים לבלוע את זה ומגיבים ב"היא לא נראית ערבייה"); זה חלק מהסיפור, חלק ממה שהפך אותה לנערת פוסטר, עם כל אי הנוחות הכרוכה בזה. לא צריך להיות דון דרייפר כדי לדעת שלא כל אחד יכול להופיע על פוסטר.
אבל תמימי היא לא רק נערת פוסטר אלא סמל בהתהוות, ולשם כך לא די בהופעה חיצונית כובשת. צריך מראה, צריך סיפור, וצריך אישיות. ולתמימי יש את כל החבילה.
לאינתיפאדה הראשונה היה חנדלה. האינתיפאדה השנייה כבר גייסה לשורותיה ילד בשר ודם עם סיפור שנוי במחלוקת: מוחמד א-דורה, שנהרג בצומת נצרים ב-2000 ושהוויכוח על נסיבות מותו – מאש צה"ל או מאש פלסטינית – לא יושב עד היום. אם תהיה אינתיפאדה נוספת, יש יסוד סביר להניח שהגיבורה הסמלית שלה תהיה עאהד תמימי. היא הרי מגלמת את הסכסוך בגופה; באלבום התמונות שלה, שנפרש לנגד עינינו, הפרטים החיצוניים משתנים - אבל המהות עומדת מלכת.
כשאני צופה בה מקללת ובועטת מול החיילים המאופקים להפליא בנבי סאלח, אני לא רואה מקור לגאווה פלסטינית או לבושה ישראלית. אני רואה דיכאון דו-לאומי. אני רואה נערה שהטינה טבועה בה עמוק כל כך עד שהיא לא זקוקה לפידבק, שאפילו התעלמות לא משככת את זעמה. להפך; היא רק מתסיסה אותו.
ונדמה לי שהטינה עוטפת את תמימי כמו רעמת השיער הזו, סוערת ובוערת, שהיא לא תאפשר לה לעולם להיחלץ מאחיזתה. ככל שעולה מעמדה האיקוני, כך היא מתבצרת בתפקידה כסמל של התקוממות ושל מה שנלווה אליה – איבה. איבה עמוקה. אני חושב שבשבילנו היא אבודה.
עאהד תמימי מניפה אגרוף כל חייה. ואני חושב שהיא כבר לא תזכור לעולם שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות.