להופעות של ההרכב הקומי החדש "שלושתרבעי" נכנסות רק נשים. באקלים הציבורי הנוכחי, מופעים לנשים בלבד הם טריגר לדיון – שלא לומר ריב – על דת, פמיניזם, הפרדה מגדרית וכפייה דתית. אבל מבחינת חברות "שלושתרבעי" - שׂרי תורג'מן, רותם רייף וחני ריץ' – זו קודם כול בחירה אישית שמתאימה לאורח חייהן. אחד הקטעים, שבמהלכו הן רוקדות על הבמה, נאסר לצפייה אפילו על הבעלים שלהן שנכחו באופן חריג בהופעת הבכורה. "זה לא בגלל שזה לא צנוע", מסבירה תורג'מן, "זה מתוך המקום שזה לא מתאים לי. לא בא לי שיסתכלו ככה על הגוף שלי".
אבל זה לא שגברים לא צופים בכן. אתן מעלות סרטונים לרשת.
"יש משהו על במה שהוא יותר חשוף, שהוא עד הסוף. בסרטונים את לא מתאבדת כמו על הבמה".
"יש נושאים שאנחנו שומרות רק לבמה", מוסיפה רייף. "למשל, יש לנו מערכון על המקווה שאמרנו שאנחנו לא רוצות לעלות אותו בסרטון, רק מול קהל של נשים, כי זה נושא רגיש, לא רוצות לצחוק על המקווה מול גברים. מקווה הוא עניין מאוד אישי פרטי ואינטימי כזה, שמאגד סביבו עולם נשי שלם ומגוון, בבחינת 'נשים מדברות נשים'. עולם שעליו להתקיים בצניעות, בהסתר. מול קהל נשים אנחנו מרגישות שאפשר ונכון לעלות את זה. הייתה מחשבה ליצור סרטון לרשת, אבל לדעתנו זה פחות נכון ושייך".
מה עוד לא תעשו על במה?
"התפשטות, קללות, עולם המיניות המוחצנת, גסויות".
ועם ההופעות במערכונים ברשת אין בעיה?
רייף: "בעיקרון, בעולם הדתי, גם להופיע בסרטונים זה לא צנוע".
ריץ': "למה, הרבנית ימימה עושה סרטונים".
רייף: "כן, אבל היא מדברת תורה. לשחק בסרטונים, ושאת יודעת שמלא גברים יראו את זה, יש בזה בעיה. אבל זה כן הרגיש מתאים לנו".
ריץ': "אני חונכתי תמיד להופיע מול בנות, אבל אני לא באמת חושבת שיש בעיה הלכתית עם זה".
רייף: "לי בעיקרון אין בעיה לשחק מול גברים, אבל אני מכבדת את ההרכב".
תורג'מן: "אני התבשלתי עם זה עד שהסכמתי לעצמי לעשות את זה. זו התמודדות חיינו. אבל חשוב לומר שאנחנו גם שמחות. אני לא סובלת סבל גדול וחשה שכל חיי כופים עליי. אני עושה את מה שאני עושה מבחירה. אני חוזרת בתשובה, אני בחרתי בחיים האלו. האסור והמותר זה סיפור חיינו".
אבל זה לא רק עניין דתי, אומרת ריץ', אלא גם ההתאמה בין התוכן לקהל: "אני חושבת שבנים לא יבינו את הנושאים שאנחנו צוחקות עליהן. לדבר על בלניות – גברים לא יבינו. ההרכב מראש נועד לנשים, לצחוק על דברים שנשים מכירות. יש במגזר המון ביקוש לזה. יש המון כנסים לנשים, למשל, יש תיאטרון נשי דתי. אבל אין הרכב נשי קומי".
אבל בדיוק בגלל זה ההופעה יכולה לעניין גברים. שיראו את הפרספקטיבה הנשית עם זווית קומית.
תורג'מן: "אני תוהה על זה. זה מעניין מה שאתה אומר, אבל מצד שני, לא הייתי רוצה לחתוך חלקים מהמופע רק בשביל שנוכל להביא קהל מעורב. לא רוצה לסרס את היצירה, אני רוצה את האפשרות לעשות עד הסוף".
ריץ': "היה על זה דיון, ואמרנו שכרגע זה מופע לנשים, אבל זה לא חד-משמעי. נראה מה בהמשך".
בעזרת השם
אם אינכם חובשי כיפה או כיסוי ראש, רוב הסיכויים שלא שמעתם עדיין על "שלושתרבעי", וחבל – הן מצחיקות. הרוב המוחלט של הסרטונים הקומיים מצחיקים גם אנשים שהקשר בינם לדת נגמר בשיעורי תורה ביסודי. סרטון על שודד שנכנס הביתה ומתבקש על ידי הנשדדת לטפל בג'וק עובד על תגובה שמוכרת גם לנשים חילוניות (ולגברים חילונים). כך גם לגבי האמא שלא רוצה שירמו אותה במוסך או האישה שמתחמקת בערמומיות מהזמנת אורחים לשבת. זה קורה משום שחברות "שלושתרבעי" הן פשוט קומיקאיות מצחיקות, ומשום שמאחוריהן עומדים "אנדרדוס" – רביעיית קומיקאים דתיים שכבר זוכה להצלחה גדולה במגזר.
"שלושתרבעי" היא למעשה מיזם של "אנדרדוס" שהחליטו להקים מקבילה נשית. האנדרדוסים הכריזו על אודישנים, אליהן ניגשו בין השאר רותם רייף, בת 33 מקרני שומרון, מורה לתיאטרון במכללת בנות, נשואה ואמא לארבעה בנים; שרי תורג'מן ("כמו שרית, רק שנתקעים לפני הסוף"), בת 38 מעכו, מורה לתיאטרון בישיבה, נשואה ואמא לחמישה; וחני ריץ', בת 25 מלוד, אחראית חוויית לקוח בחברה גדולה, נשואה ואמא לשניים ("ילדתי לפני שבעה חודשים אז כרגע אני בזה").
לפני "שלושתרבעי" הן הכירו זו את זו רק באופן שטחי: רייף ותורג'מן הכירו ממפגשים של מורות לתיאטרון, וריץ' למדה תיאטרון אצל רייף. "אבל בוא, כל הדתיים בסוף מכירים אחד את השני", מסבירה רייף. "תמיד ההוא למד איתו, הוא היה בסניף בני עקיבא איתו. זה חוק הדתיים השלובים".
רייף היא המנוסה שבשלישייה: לפני "שלושתרבעי" היא עבדה בתיאטרון בובות, העלתה מדי פעם סרטונים לרשת והופיעה בתוכנית הילדים "שלומי וסתם" בערוץ 20 (היום ערוץ 14). "כיבדו שם את הבקשות שלי: לא לגעת בגברים, לא לשיר ולא לרקוד מול גברים, ולהיות עם פאה. כשהיו אודישנים ל'שלושתרבעי' הייתי שבוע אחרי לידה, אמרתי להם שלא אגיע. כשהם עשו סבב שני, הם הזמינו אותי שוב, אז בעלי החמוד והמתוק בא איתי ושמר על הילד בחדר אחר, והתקבלתי. זה הכול הקדוש ברוך הוא".
תורג'מן שיחקה קודם לכן בתיאטרון נשים בעכו, אבל הפסיקה בגלל שזה "התנגש עם גידול הילדים. הסביבה תמיד אמרה לי 'את חייבת לעשות משהו, את מבוזבזת'. בשבילי האודישן הגיע מהקדוש ברוך הוא, באמת הרגשתי שהוא שולח לי מתנה".
ריץ' ויתרה בעבר על קריירה דומה לחברותיה בהוראת תיאטרון. "כשהייתי צריכה לבחור מה ללמוד במכללת אמונה היה לי ברור שאלמד תיאטרון, כולם אמרו לי ללמוד תיאטרון. אבל הבנתי שלאישה דתייה אין מה לעשות בתיאטרון חוץ מללמד – שאני כלל לא מזלזלת בזה, אבל רציתי להיות ממש על במה. אז במקום זה הלכתי ללמוד חינוך מיוחד, ושיחקתי בתיאטרון קהילתי בהר חברון, בהצגה שיש בה רק בנות. זה כל התיאטרון שעשיתי. אני מעלה סרטונים לרשת, שזה לא בדיוק משחק, אבל זה כן מקום להביע את עצמי".
גם ריץ' פירשה את האודישן כאות אלוהי: "אמרתי לבעלי 'תקשיב, זה משמיים וזה שלי. הקדוש ברוך הוא מסמן לי שאני צריכה להיות שם'. ואז... לא התקבלתי. לא ידעתי איך לאכול את זה, היה לי קשה. הן העלו סרטונים וראיתי ואמרתי, שיט, הן טובות ממש. אין מישהי שאני יכולה לומר 'היא גרועה, אני יותר טובה ממנה'. מזל שהבחורה החמודה שקיבלו במקומי טסה לחו"ל, ורותם סיפרה לי שמחפשים מחליפה והצבעתי על עצמי".
נשמע קשה, לרצות להיות קומיקאיות ולא למצוא איפה לממש את עצמכן.
ריץ': "לנשים דתיות הרבה יותר קשה להיכנס לעולם של החשיפה, של הקומדיה. זה לא רק המשחק, זה גם הבינו לבינה, לשחק על הבמה עם גבר".
רייף: "בשבילי זה היה קשה מאוד. ממש רציתי ללמוד בסמינר הקיבוצים או בבית צבי, והלכתי ללמוד במכללת אמונה כי אני לא יכולה לשחק עם בנים. זה מקצוע שאת לא יכולה להרגיש בו מוגבלת".
אז כשאתן מלמדות תיאטרון, מה העתיד שאתן מציירות לבנות האלה? למה להן ללמוד תיאטרון?
רייף: "בשביל הנפש, קודם כול".
תורג'מן: "המטרה שלנו כאנשי חינוך בתיכון זה לפרוש כלים, להפגיש את התלמידות והתלמידים שלנו עם העולם והאפשרויות שהוא צופן. בת שבוחרת לבוא למגמת תיאטרון יכולה לעשות עם זה מה שהיא רוצה. היא קודם כול צריכה להיפגש עם זה ולראות אם זה מה שהיא רוצה. יש לי תלמידה שלומדת עכשיו עבודה סוציאלית שאומרת שהמגמה הזו שינתה לה את החיים באיך שהיא תופסת את עצמה, מציגה את עצמה, עומדת מול אנשים. ומצד שני, יש לי תלמידה שעשתה הצגת יחיד שהוצגה בפסטיבל עכו ומנחה חוגי משחק לילדים. יש לנו הלכה, אבל יש בחירה אישית וחופשית לכל אחד ואחת לעשות מה שהוא חושב ורוצה. אפשר גם ואפשר גם. עולם התיאטרון הדתי מתפתח, יש מגמות, יש תיאטרונים, וגם אנחנו, הקבוצה שלנו, זו התפתחות שנוצרה בזכות מגמות התיאטרון".
רייף: "זה שאנחנו עושות משהו חדש מתוך עולם התיאטרון, זה כשלעצמו מהווה דוגמה ולימוד, ונותן להרבה אנשים את האפשרות לחלום ולהאמין שהשמיים הם הגבול".
בת, צחוק
בניגוד ל"אנדרדוס", שהתחילו עם סרטונים ורק בהמשך יצאו עם מופע, "שלושתרבעי" הוקמה מלכתחילה כדי לעלות על הבמה. כמו הרבה דברים שקרו לפני שלוש שנים, הקורונה עצרה את זה, ורק לאחרונה החל לרוץ המופע של ההרכב. הוא נכתב על ידי האנדרדוסים, "אבל בגלל שזה בנים כותבים לבנות, אנחנו משפצרות", אומרת רייף.
"זה מדהים לראות כמה הם מבינים את העולם הנשי למרות שהם בנים", מוסיפה תורג'מן. "יש קטע על המקווה, שבו חני שרה על הבמה כבלנית – בנות המומות שבנים כתבו את זה".
אתן לא מרגישות שזה עלול להקטין אתכן?
"לא, להיפך. בחוויה שלנו היה מאוד מעניין לעמוד רגע מנגד ולבחין איך הגברים רואים את זה. נוצר משהו מעניין ומפתיע, בבחינת 'דברים שרואים משם', סוף של שיקוף שיצר קומיות. יש פעמים שלא נצחק על עצמנו, על התנהגות מסוימת שנראית לנו נורמטיבית. כשהגברים שמו זרקור, פתאום הצלחנו לראות את זה מבחוץ. בסוף אנחנו מבצעות, וחומר שלא נתחבר אליו - לא נבצע".
מגרד לכן לכתוב בעצמכן?
רייף: "מגרד".
תורג'מן: "אנחנו עדיין מבררות את הדרך שלנו, לגלות מי מובל ומוביל, ובינתיים זה עובד".
ריץ': "נראה מה יוליד יום".
ואיך התגובות למופע?
רייף: "מדהימות. אתה רואה נשים מגיעות למופע אחרי לידה, בדיכאון, לפעמים משאירות הילדים בבית, עם כל הכלים בכיור, והן מגיעות והן פתאום שמחות, ומשתחררות, ויש צחוק בעיניים. אני רואה בזה שליחות".
תורג'מן: "יש נשים מצחיקות משובחות בישראל, אבל הצופות שלנו רואות את הקהילה שלהן. זה לצחוק על הקשיים, לתת פרספקטיבה לעולם שמוכר להן. עוזר להבין שכולן מתמודדות עם אותן דברים".
רייף: "זה תענוג להצליח בתוך העולם שלקחנו על עצמנו. אנחנו לא רוצות לתת למוגבלות לחסום אותנו, אנחנו רוצות לעשות את זה בתוך המגבלות. מתוך הבחירה שלנו בבורא עולם, ליצור תוכן איכותי וטוב ולהיות באומנות ולתת שפע לעולם".
תורג'מן: "ולשמח!".
אתן כבר מפורסמות?
תורג'מן: "אתמול מישהי זיהתה אותי ברחוב. הרבה פעמים אני רואה אנשים מסתכלים עליי ולא בטוחים אם זו אני. זה מביך. אני לא בנויה לדברים האלה"
רייף: "אני הייתי בכותל ועצרו אותי כמה ילדות וביקשו סלפי".
ריץ': "במקומות מגזריים, למשל בקניון הגדול בפתח תקווה, תמיד מכירים אותי".
תורג'מן: "יש את העיתון המגזרי, 'שביעי' – פתאום אני רואה שם את התמונה שלנו, ואני לא מבינה, מה אנחנו עושות שם? מה פתאום התמונה שלי בעיתון? זה קשוח הסיפור הזה, שאתה כתוב".
יש גם תגובות לא טובות?
רייף: "הייתה פעם אחת שמישהי אמרה 'מה, נהיית מפורסמת אז את מורידה את כיסוי הראש?'. הייתי צריכה להסביר לה שאני עם פאה".
תורג'מן: "היו כמה תגובות של 'איך אתן צוחקות על זה', על נושא כזה או אחר, אבל לרוב זה 'תמשיכו, איזה כיף'".
הייתן רוצות לעבוד בזה פול-טיים?
ריץ': "אם יהיו שלוש הופעות בשבוע, הלוואי".
תורג'מן: "אני לא רואה כל כך הפרדה. זה לא שאני מלמדת היסטוריה ותנ"ך ובערב אני מצחיקה".
רייף: "אני לא יודעת. אני מאוד אוהבת את החיבור עם התלמידים ועם הנוער. חשוב לי הקשר האישי, העבודה החינוכית".
ומהן השאיפות? טלוויזיה?
רייף: "למה לא? תוכנית טלוויזיה, פרסומות. אם זה בגבולות שלנו".
ריץ': "בטח, להיות פרזנטוריות, למה לא".
תורג'מן: "אני אגיד משהו פלצני קצת. אני לא יודעת להגיד לך שאני מחפשת פרסומת. אני רוצה לשחק. להמשיך בהרכב. יש לנו דינמיקה טובה על הבמה, אנחנו משמחות נשים שהיו צמאות לזה. בינתיים זה כל מה שאני צריכה".
איך אתן עם המצב במדינה? במופע אין לזה התייחסות.
"זה רגיש ומורכב לכולנו. אנחנו לא מרגישות צורך מיוחד לבצע קטעים דווקא בנושא הזה. אנחנו מאמינות שבהמשך, אם נרגיש צורך, נשלב גם דברים פוליטיים ואקטואליים. הקו המנחה שלנו זה בעיקר לתת לנשים ערב מלא תוכן וצחוק. שחרור וכיף".