יש מילה אחת שלא מופיעה בלקסיקון של דינה בר-אל, המעצבת הישראלית הכי מצליחה שאתם לא מכירים: "לא". בגיל 11, כשהמורה לתפירה הודיעה לאמה שהיא תהיה מעצבת גדולה וכדאי לרשום אותה לבית ספר מקצועי, האם סירבה: "איך את מעזה להגיד לי שהבת שלי צריכה להיות תופרת?", היא נעלבה, "הבת שלי תהיה עורכת דין!". דינה לא חשבה פעמיים: היא גייסה מהדוד הלוואה של 500 לירות, שהיו סכום עתק בסוף שנות ה-50, ונרשמה על דעת עצמה לבית ספר לעיצוב שיער, אז ספרות, ברמת גן. קמה כל יום בחמש בבוקר, נסעה בשלושה אוטובוסים מרמלה לרמת גן ובחזרה, סיימה בהצטיינות (''אף אחד מהמשפחה שלי לא הגיע כשקיבלתי את התעודה. עמדתי לבד"), המשיכה לעבוד בבית הספר כמורה ובגיל 15 כבר החזירה את ההלוואה לדוד.
"אמא שלי בכלל לא קלטה מי אני", אומרת בר-אל מביתה המפואר בבוורלי הילס. "ביום שסירבה לרשום אותי ל'אורט' היא שברה את היחסים שלי איתה. לא הסכמתי לסלוח". אבל גם האם האופטימית בעולם לא הייתה מעלה בדעתה שעשור ומשהו אחר כך, בלי השכלה פורמלית ועם שק צרות על הגב, תהפוך בתה למיליונרית שכוכבות הוליווד משחרות לפתחה.
התופרת הקטנה היא כיום מותג בינלאומי: הדגמים שלה מתנוססים על שערי מגזינים נחשבים כמו טיים, ווג ומארי קלייר, נמכרים בחנויות יוקרה כמו בלומינגדיילס ("כולם שפוטים של דינה בר-אל. היינו חוזרים משואו אחד עם 750 אלף דולר ביד"), וב-400 בוטיקים ברחבי העולם – מכיכר המדינה ועד מדינות ערב ונסיכויות המפרץ ("בערב הסעודית אני מלכה – שטיח אדום, רולס רויס, מתים עליי שם"). היא מעצבת את התלבושות לסדרת הטלוויזיה "עקרות בית נואשות", ועל לקוחותיה נמנות שרון סטון, ג'ניפר לופז, נטלי פורטמן, פריס הילטון, קייט הדסון, ויקטוריה בקהאם ופנלופה קרוז ("יו ניים איט, אין אחת בהוליווד שלא הלבשתי").
איך היא עשתה את זה? אם תשאלו את בר-אל, לסיפור שלה יש מוסר השכל: "את יכולה לבוא משום מקום, אבל אם את מאמינה בעצמך ומוכנה לשלם את המחיר, אין מצב שלא תגשימי את החלום שלך". כשהיא מדברת על מחיר היא מתכוונת לדברים שכסף לא יכול להחזיר, כמו נישואים ולידה בצל מכות ואיומים, או את חיי בתה היחידה שמתה בנסיבות טרגיות. אבל אם היא צריכה להצביע על טיפ שעזר לה לסובב את הגורל לטובתה, זה יהיה האחד שקיבלה מאביה: להחליף את שמה.
בעזרת השם החדש
דינה בר-אל גדלה ברמלה כאתי קאופמן, בבית קודר של הורים ניצולי שואה. ''הרגשתי לא שייכת. לא יכולתי לסבול את אווירת הדיכאון, לשמוע את הסיפורים האלה. לא היה חסר לנו כסף, אבל גדלתי בלי חום, חיבוק, מילה טובה. בגיל עשר כבר רציתי לעזוב את הבית".
עוד בגיל שש היא ידעה שתהפוך למעצבת אופנה מצליחה. היא הייתה אוספת מהשכנים שאריות צמר ובדים ומעצבת מהם חגורות, צעיפים ומפות. המרד בהורים לא נגמר ברישום לבית ספר. "אמא לא אהבה את החבר ה'פרענק' שלי? היא קיבלה אותו בתור בעל. בגיל 15 נכנסתי להיריון. סתם השתעשענו קצת, ואופס. זאת הייתה הדרך היחידה לעזוב את הבית – או שאני זונה, או שאני נשואה. לא היה דבר כזה אז, אישה לבד".
כשחברותיה עוד הכינו שיעורי בית וחלמו על נשיקה ראשונה, בר-אל כבר הייתה נשואה ואם לבתה היחידה, אורנה. "היה לי רע. בעלי היה מכה אותי על כל שטות, הייתי צריכה לצאת מהחלון כדי שלא יהרוג אותי. הוא לא רצה לשחרר אותי. גם הוא היה ילד בסך הכל. בגיל 19 כבר היה אבא לילדה".
הוריה של בר-אל בינתיים היגרו ללוס אנג'לס ופתחו שם מסעדה ישראלית בשם 'קפה תל אביב'. "הם לקחו את כל הפיצויים מגרמניה ונסעו, השאירו אותי לבד עם תינוקת ובעל מכה. לא סיפרתי להם מה קורה. לא רציתי להודות שטעיתי. ספגתי בשקט, הפסקתי לאכול, היו לי התקפי דיכאון קשים ושלושה ניסיונות התאבדות. גרנו אז במרתף בשכונת התקווה, והרופא אמר לבעלי שאני במצב נוראי, ושהוא חייב לתת לי לנסוע להורים'. הוא הסכים שאסע לאמריקה לשלושה חודשים".
בגיל 19 נחתה באל.איי, והמקום החדש האיר לה פנים. היא עבדה כחופפת ומעצבת שיער בבתי הלקוחות, נסעה מבית לבית והרוויחה טוב. "תוך כמה חודשים גרתי פה בווילות ונהגתי ברולס רויס", היא מספרת. "הייתי בעולם אחר, הרגשתי עצמאית ושייכת. ואז, אחרי שנה, בארבע לפנות בוקר, פתאום דפיקה בדלת. האינטרפול מחפשים אותי".
דינה הואשמה בחטיפת קטין – בתה הקטנה. עמדו בפניה שתי ברירות: או לשלוח את הילדה בחזרה לארץ לבעלה, או לחזור אליו לארץ יחד איתה. "נחתתי בארץ ביום שבו פרצה מלחמת ששת הימים, ישר לתוך האזעקות. גרנו בדירה שכורה בחולון, פתחתי מספרה במרפסת ומהר מאוד הרווחתי פי שלוש מבעלי, שהיה רס"ר בקבע".
היא הצליחה לשכנע את בעלה לנסוע איתה לאמריקה, להצטרף להוריה המסודרים כלכלית שיכלו לעזור. ב-1970 נחתו השניים באל.איי בעזרת ההורים שכבר היו מודעים למצב הקשה בבית. "הם ידעו שהם מצילים אותי", היא אומרת, "נתנו לי הכל: דירה, מכונית, להריץ את המסעדה. בעלי לא הצליח להתחבר, לא לשפה ולא למסעדה, ואחרי ריב קשה שהיה לנו וכמעט היכיתי אותו הוא חזר לארץ. החתמתי אותו על ניירת שהוא לא צריך לתת לי כלום. השאיר את הילדה והלך".
כל אותו זמן היא עדיין נשאה את השם אתי קאופמן. עד שבאחת הפעמים שביקרה את אביה חולה הסרטן, שהיה כבר על ערש דווי, פקח האב עיניים לרגע. "שאלתי אותו: 'אבא, אתה יודע מי אני?' והוא אמר: 'את דינה'לה שלי'. עד אז לא ידעתי שיש לי עוד שם בתעודת זהות, כולם קראו לי אתי. אבא אמר: 'את נולדת דינה, על שם אמא שלי שהייתה תופרת מוכשרת באירופה. אני רוצה שתחזרי לשם דינה. כל המזל שלך הולך להשתנות'. ובאמת כך היה. כל החיים שלי השתנו. יצאתי מבית החולים, התיישבתי על המדרגות ואמרתי:' די-נה, די-נה'. מאותו הרגע לא עניתי יותר לשם אתי".
ארבע חתונות ולוויה אחת
אתי קאופמן הפכה לדינה בר-אל, עזבה את בעלה השני ועברה לגור בשכונת ברנטווד הסמוכה לסנטה מוניקה. בבקרים היא עבדה כפקידת בנק ובערבים כדוגמנית. האמריקאים אהבו את הלוק שלה, והיא הייתה מוקפת מחזרים. אחד מהם היה בן עשירים בשם קרייג, שבר-אל פסלה על הסף: ''הוא היה בן 22 ואני בת 27 ואמא לילדה קטנה". הבחור לא הרפה, ובסוף הצליח. "כל הזמן היה שואל אותי: 'דינה, מה החלום שלך שאוכל להגשים לך אותו?'. בשביל זה הוא בא לחיים שלי, להגשים את חלומי".
קרייג הבטיח וקיים, ופתח עבורה את המפעל הראשון. "בבוקר עבדתי בבנק, לוקחת את הילדה לבית ספר, מחזירה, מכינה אוכל. בלילות ישבתי, עיצבתי ותפרתי לבד את ה'טופ' הראשון שלי: עליונית צמודה מעור, משובצת בנוצות וחרוזים בסגנון היפי בצבע ג'ינס, כדי שאוכל ללבוש אותו עם הג'ינס שלי. הייתי מה זה פצצה אז. זה היה שלוש לפנות בוקר, שמתי את זה עליי, הסתכלתי בראי ונתתי כזאת צעקה. בבוקר צלצלתי למכר שלי, יצרן בגדי גברים בדאונטאון. אמרתי לו: 'יש לי שעה הפסקה ללאנץ', אני יכולה להראות לך משהו שעשיתי?'. באתי לבושה בטופ והוא אמר: זה לא סתם טוב. זה פיצוץ".
המכר הציע לה ללכת עם הפריט לבוטיקים בבוורלי הילס, ואם היא תחזור עם הזמנות של 2,500 דולר, זה אומר שיש לה שלאגר ביד. "למחרת התרוצצתי בין הבוטיקים ואספתי הזמנות. כשחזרתי הביתה חישבתי את הסכום: 8,600 דולר! הכל מהבוטיקים הכי יוקרתיים בבוורלי הילס, והם רוצים את זה עכשיו! הודעתי למכר והוא אמר שהוא מגיע מיד. ואז קרייג אמר: 'תגידי לו לא לבוא, אנחנו לא צריכים אותו'. למחרת הוא שכר עבורי מקום שהחזיק 10 עובדים".
תוך חודשיים העסק גדל ועבר למפעל של 500 מ"ר. "היו לי 40 עובדים, עבדנו מסביב לשעון", היא מספרת. "עשיתי תצוגה בניו יורק ויצאתי עם חצי מיליון דולר הזמנות. בשנה הראשונה מכרתי במיליון דולר בסך הכל – רק מאותו פריט בודד, טופ עשוי מעור דק-דק בכל הצבעים. עור היה אז מאוד באופנה, מאוד חדשני ונועז. אנג'י דיקינסון כיכבה על השער של טיים מגזין עם הטופ שלי".
בר-אל וקרייג היו בזוגיות ללא נישואים חמש שנים ("לא עם כל אחד צריך להתחתן"), וכשנגמר לה ממנו הם נפרדו. "הילד הזה הביא את הכסף, פתח לי חברה ורשם הכל על שמי. שם עליי רבע מיליון דולר של אז, שכר לי דירה ענקית בבוורלי הילס ולא לקח ממני לירה. הוא היה הצ'ופר שלי. כשאת באמת רוצה משהו, אלוהים שולח לך את השליחים שאת צריכה".
בחורה בת 28 מגלגלת מכירות של מיליון דולר. לא הסתובב לך הראש?
"הרגשתי כמו אלוהים. נופל עלייך כזה עסק ענק, עובדים סביב השעון, את לא קולטת בכלל מה קורה איתך. פתאום אני חיה כמו מלכה – בוורלי הילס, לימוזינות, מפעל בדאונטאון. לקח לי זמן להבין שהכל זה גלישות בחיים, את תופסת גל למעלה ואחר כך גל למטה. הייתי צריכה ללמוד שזה רק גל, שזה לא לתמיד. את לא יכולה להיות אלוהים".
איך הצלחת להתברג לשוק בלי ללמוד עיצוב אופנה?
"אני סטריט סמארט. יש לי חכמת רחוב וקומון סנס. ההצלחה שלי הייתה שוק גם בשבילי. עם הזמן למדתי הכל, הבנתי כמה אני לא יודעת. פתאום אני ביזנס וומן, עובדת עם רואה חשבון, עורכי דין. עברתי הרבה התמודדויות. את בונה ובונה ולוקחים לך כי את נאיבית. היום אני אלופת העולם, שועלה ממולחת. לא להאמין שהילדה הקטנה הזאת מרמלה, שלא למדה בכלל, כמה היא יודעת. אני יודעת על אופנה יותר מאלה שלמדו באוניברסיטאות הכי גדולות. עבדתי עם כל החומרים, לקחתי כל פעם אתגר חדש".
דינה בר-אל הייתה על הסוס, כבשה פסגה אחר פסגה. תוך זמן קצר היא החלה לגלגל מחזור של למעלה מ-7 מיליון דולר בשנה. בגיל 32, אחרי נישואי בזק בני חודש אחד לבעל מספר שלוש, אילן לוי ז״ל, יצרן אופנה ישראלי-אמריקאי, היא פגשה בבליינד דייט את אילן סילבר, בעלה הנוכחי והאחרון.
"תכננתי לנסוע לקרנבל בריו דה ז'נרו. ידיד שלי אמר שלא רצוי לנסוע לשם לבד והציע לחבר אותי עם חבר שלו מניו יורק שנוסע גם. אחרי הרבה נדנודים הסכמתי לפגוש אותו במפעל בדאונטאון. הייתי בלי מייקאפ, עם קוקו, העמסתי ארגזים במחסן. ואז הוא נכנס וכמעט נפלתי מהכסא. ציפיתי לבליינד דייט מכוער ופתאום מופיע קלארק גייבל. הלכנו לאכול צהריים. אחרי חצי שעה הוא ירד לאוטו, הביא לי יומן לשנה החדשה וכתב: 'לבחורה לעניין'. אמרתי: 'אנחנו מכירים רק חצי שעה, איך אתה כבר מחליט?' והוא ענה: 'יש לי עין טובה'. אמרתי לו: 'אתה נראה טוב אבל זה לא מספיק. אם אין לך נשמה טובה, אין דיל'. הוא אמר: ''יש לך אודם? שימי אודם, יש לך שפתיים יפות'. אמרתי לו: 'אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות', ומאז לא נפרדנו. הוא בחר אותי. אף פעם לא בחרתי גברים, הם נמשכו לעוצמה שלי. גבר אוהב כוח, אישה עם אופי, לא תלותית וחלשה".
את לא טיפוס קל.
"גבר לא רוצה קל. גבר רוצה להיות צייד. אני תמיד אתגר. גם היום, אחרי 32 שנים, אני עדיין אתגר בשבילו. לא הכל פשוט ומובן מאליו. כשהם רואים שיש לך עקרונות הם מתחילים להעריץ אותך. אילן היה דבוק אליי. אם לא עניתי לטלפון כשהוא צלצל, בוויקאנד, ב-12 בלילה הוא היה מול הדלת שלי. כשהם לא יכולים לקבל משהו הם משתגעים. זה הקטע איתם וזאת החוכמה".
ואיפה אורנה בכל הספור הזה? איך היא התמודדה עם השינויים התכופים?
"הייתי מאוד עסוקה עם הקריירה, זה שאב אותי, אבל היו לנו יחסים נהדרים. היא הייתה תלמידה מצטיינת, בגיל 16 סיימה תיכון. היא בעצם גידלה אותי, הייתה המבוגר האחראי עם שתי הרגליים על האדמה. אורנה הסתדרה עם כולם. מי שאהב אותי אהב גם את הבת שלי, אחרת לא היה לו צ'אנס להיות איתי".
המשפחה התגייסה ברצון למפעל: אורנה עבדה, אילן עבד, הכל נראה מבטיח. בדיוק הזמן לעוד גל למטה, הפעם קשה במיוחד: בגיל 45 דינה מתבשרת כי חלתה בסרטן בכליה. היא מאבדת את הכליה הימנית ונותרת עם אחת. "כשגילו שיש לי גידול ממאיר, אורנה התמוטטה. היא אמרה לי: 'מאם, אם משהו יקרה לך אני לא רוצה לחיות'. הייתי הבן אדם הכי קרוב לה. אבא לא היה לה, הוא התגרש משתינו, לא שמענו ממנו יותר. כנערה היא הייתה מכורה למשככי כאבים. הייתה נקייה שמונה שנים וכשחליתי היא שוב התמכרה לכדורים. שנתיים אחר כך, בשנת 97, היא מתה".
איך היא מתה?
"לא משנה. היא מתה. ידעתי שלילדה שלי יש בעיה, היא מפחדת לאבד אותי. כשהתחילה עם הכדורים שלחתי אותה למכון גמילה של בטי פורד, אבל היא שוב נפלה לזה. הייתה לה ב.מ.וו. ודירה מטריפה בבוורלי הילס. באל.איי, אם יש לך כסף ואת חלשה, כל מיני טיפוסים מפוקפקים מתלבשים עלייך, מספקים לך סמים ואת משתעבדת להם".
איך זה נודע לך?
"הייתי בתצוגה בניו יורק, חזרתי בבוקר למפעל ואורנה איננה. יום קודם היא עבדה שם, ואין כזה דבר שהיא לא מגיעה לעבודה. רצתי למשטרה ואחרי כמה ימים מצאו אותה מתה בבית של מישהו. רצתי לשם, הייתה שם חבורה של שחורים. זה לא החבר'ה שלה. אני לא מבינה איך היא הגיעה לשם. בעיני זה רצח. שכרתי חוקר והוא אמר: 'יותר טוב שתרדי מזה. לא כדאי שתסתבכי איתם'. היא נפלה בידיים של אנשים רעים מאוד. לא הפסקתי לבכות שלוש שנים".
ניסית לפענח מאיפה נבעה ההתמכרות שלה?
"היא הייתה ילדה מאוד מיוחדת, רוחנית, הייתה הולכת להתפלל בשבילי ביום כיפור, צמה מהבוקר עד הלילה, ואני הייתי מבלה עם חברות. הייתי אמנית מצליחה ופתאום יש לי בת דתייה. לא אהבתי את זה, זה הפריע לי מאוד, אז הוצאתי אותה מבית הספר הדתי והעברתי אותה ל'בוורלי היי סקול'. לא חשבתי אז על ההשלכות. היא לא מצאה שם את מקומה, זה היה מעבר חריף מדי. היו שם סמים, אלכוהול, השפעות רעות.
''שלוש פעמים כמעט איבדתי אותה וכל פעם הצלתי אותה והחזרתי אותה לחיים. מה שאני עברתי עם הסמים האלה. זה עלה לי חצי מיליון דולר. בסוף היא נגמלה בעזרת חב"ד, יצאה משם והתחילה לעבוד איתנו. בדיוק התחתנתי עם אילן והכל נראה פרפקט. עד הסרטן. היא פחדה לאבד אותי, ובסוף אני איבדתי אותה".
עירבת את אבא שלה?
"צלצלתי אליו ואמרתי: 'הילדה מתה. יש לך כרטיס טיסה לבוא להלוויה'. הוא אמר: 'אני לא בא'".
זה לא נגמר עד שזה נגמר
מותה של אורנה הפיל את בר-אל לתהומות הדיכאון, אך גם שימש מנוע שדחף אותה קדימה. אורנה תמיד דחקה בה לעצב שמלות ערב, ואחרי שנים שבהן התמחתה בסגנון ספורטיבי, היא החליטה לממש את הצוואה של בתה. אחרי השבעה חזרה מיד לעבודה, ואחרי שנתיים יצאה בליין ראשון של שמלות ערב. הוליווד נפלה סופית בקסמיה כשעיצבה את השמלה הצהובה המפורסמת עבור קייט הדסון בסרט "איך להיפטר מבחור ב-10 ימים".
''עיצבתי קו של שמלות ארוכות שמבליטות קימורים, עם שובל ארוך ונשפך בצבעים זרחניים נועזים. זאת הייתה הצלחה ענקית. אני לא רוצה להגיד כמה כסף עשיתי בשנה הזאת. סלבריטאים וסדרות טלוויזיה עטו עליי. היו לי הרבה הצלחות קודם אבל זה היה הכי מדהים ומופלא".
היום, כאמור, היא מותג בינלאומי. שמלות הערב שלה נמכרות בסינגפור, איסטנבול, כוויית, דובאי, גרמניה, בלגיה, שוויץ, לבנון, יפן, אנגליה – וגם בתל אביב, ב"נושקה" בכיכר המדינה. באחרונה קיבלה ההצלחה שלה חותם רשמי: היא זכתה בפרס השנה כמעצבת בתעשיית האופנה של אל.איי, שנחשב לאוסקר המקומי של הוליווד. את הפרס העניקה לה כוכבת 'עקרות בית נואשות', שהגיעה לטקס בשמלת ערב אדומה של בר-אל, כמובן.
הגל האחרון הגיע שבוע אחרי קבלת הפרס – בגופה התגלה חיידק שתקף את כלי הנשימה והריאות וריתק אותה למיטה למשך שבועות ארוכים. בר-אל, למודת מכאובים, החלימה מאז, הורידה הילוך, ועכשיו, כשהיא בשנות השישים לחייה, היא מתאוששת בביתה המפואר בבוורלי הילס לצד אילן בעלה, שלא מש מצידה. "היום אנחנו חושבים איך להפוך את השם 'דינה בר-אל' למותג פריטי אופנה כולל", היא אומרת, "כמו ראלף לורן וקלווין קליין. להוציא קו עצמאי של אביזרי אופנה כמו חגורות, תיקים, ארנקים, בשמים, תכשיטים והלבשה תחתונה".
את נרגשת? חוששת?
"כל מה שיכול לקרות בחיים כבר קרה לי. ממה יש לי לפחד?"