כשאביה החל להכות אותה, עינת הייתה רק בת חמש. היא לא זוכרת ילדות ללא אלימות. "זו המציאות שהכרתי. כל פעם האמנתי שאני חוטפת כי מגיע לי, כי אני ילדה רעה, כי עשיתי משהו לא בסדר. גדלתי בתחושה שאצל כולם זה ככה. שנים הייתי הולכת עם מכנסיים ארוכים, שלא יראו את הסימנים, אבל לא חשבתי שיש בזה משהו לא בסדר או שאני צריכה לפנות לעזרה. כל הזמן הזה לא היו בבית 'אני אוהב אותך', 'אני גאה בך'. אין דברים כאלה. רק מלחמת הישרדות".
"מה שכן", מתערב חיים, "היה יותר כבוד כלפי ההורים ממה שיש היום".
"זו יראת כבוד", מתקנת עינת. "זה פחד. זה כבוד שנותנים ממקום של פחד וצייתנות".

קשה לפספס את הדמיון המשפחתי של עינת גולדמן (38) וחיים כהן (66), אבל בסלון דירתה שבשכונת רוממה בחיפה, שפת הגוף שלהם לא משדרת את הקרבה שהייתם מצפים לראות אצל אב ובתו. הם יושבים על אותה ספה, אבל בשני קצוות מרוחקים ונוטים לכיוונים הפוכים. זאת עדות מרומזת, אילמת, לתעצומות הנפש הדרושות כדי לקיים את הריאיון המשותף הזה מלכתחילה.

אב מכה ובתו (צילום: עופר חן)
"היו המון שנים שכעסתי על אמא, 'איפה היית?'". עינת גולדמן|צילום: עופר חן

בשפה עממית היינו קוראים לעינת "ילדה מוכה", והנה היא לצד האב המכה. רק עכשיו, כשהיא בעצמה כבר אם לשלוש בנות ומאחוריהם שנים ארוכות של איסוף שברים והתמודדות עם הטראומות האישיות והמשפחתיות, הם בונים מחדש את האמון ואת הקשר ביניהם.

"גדלתי עם אבא שעבד קשה מאוד בנמל חיפה כדי לפרנס את המשפחה, לפעמים שלוש משמרות ביום רצוף", מספר חיים. "הייתי רואה אותו רק בערב או בשבתות. הקושי התמידי היה בשיח האלים - כעס, צעקות. תמיד רצו שהכל יהיה טוב, ואם לא, אתה מקבל מכות. אסור היה אפילו להיפצע".

תסביר.
"אם למשל אתה הולך ברחוב ונפצע, אז אתה מקבל מכות כי אתה כביכול גוזל מההורים זמן שאין להם, הכל זה השתלשלות של דברים שאתה סופג בילדות. מה שספגתי, זה מה שהעברתי הלאה. גם אבא שלי קיבל מכות מאבא שלו".

מה הלך בבית שגדלת בו?
עינת: "כבר בגיל שש הוא היה עצמאי ברמה שאבא שלו שבר לו את היד ממכות, אז הוא הלך לבד לקופת החולים כדי לגבס אותה. היחס אצלם לאלימות היה בהומור, כאילו זה הווי משפחתי. לא הייתה ההבנה שמדובר במשהו מעוות".

אב מכה ובתו (צילום: עופר חן)
"הכעס מצטבר בתוכך, אם לא תוציא אותו אתה תתפוצץ". חיים כהן|צילום: עופר חן

חיים: "אלימות הייתה הנורמה בכל השכונה, גם בבית הספר היינו מקבלים מכות. רק כשהתבגרנו ויצאתי לצבא וחיינו בגרעין הבנו שזה לא במקום. בגיל הזה כבר היה לי בראש שאסור להעביר הלאה את מה שאבא שלי ואמא שלי העבירו לי. בשנים הראשונות הקול הזה באמת היה שם, אתה אומר לעצמך שלא תהיה כזה וגם לא עושה את זה, אבל באיזשהו שלב זה מתפרץ ויוצא".

"הוא היה קורע אותי במכות ואחרי שעה מדבר רגיל"

עינת היא בתם האמצעית של חיים ושל אשתו לשעבר, שזהותה שמורה במערכת. יש לה אח בכור (41) ואחות קטנה (36). ההורים התחתנו צעירים, היא בת 22 והוא בן 25. הם נשארו ביחד במשך כ-30 שנה. באמצע הדרך, כשחיים חזר ממלחמת לבנון הראשונה, זה התפרץ ויצא. "ב-1982 יצאתי למילואים בצו 8, ושם התחיל השינוי. נפצעתי קשה במלחמה, הייתי שנה שלמה בשיקום ופוסט טראומטי, אבל אי אפשר לשים את האצבע על גורם אחד בלבד. יש את הנושא הכלכלי, שאתה לא עובד ואין לך משכורת ואתה לא רוצה שיחסר דבר לילדים. אתה כל הזמן במתחים וכועס על כולם וגם על עצמך. נכנסנו לדירה בלי עזרה ועם משכנתה, הכל בעשר אצבעות. איך לגמור חודש, איך לא להיכנס לחובות? חוץ מזה אתה צריך להתמודד עם קושי של גידול ילדים. כשזה הכל ביחד, זה מתפוצץ. בדיוק אותו דפוס שאני חטפתי בבית".

אתה זוכר את הפעם הראשונה שהרמת עליהם יד?
"אני לא יודע בדיוק. היו בי המון מתחים, וכשהבת הקטנה נולדה זה נהיה עוד יותר קשה. שוב לקום בלילה ולטפל, זה הוסיף על הקושי. הכעס הוא בתוכך, מצטבר, אם לא תוציא אותו אתה תתפוצץ. ואז יש מכות וצעקות".
עינת: "זה מאפס למאה בשנייה. את יכולה לשחק וליהנות וברגע הוא היה מתהפך".
חיים: "חייתי חיים כפולים. הייתי יכול להיות אלים וכועס ואחרי דקה להיות מישהו אחר לגמרי. ראיתי את עצמי שני אנשים".

אב מכה ובתו (צילום: עופר חן)
אחרי שנים של נתק הם בונים מחדש את האמון ואת הקשר ביניהם|צילום: עופר חן

אתה זוכר מה היה מדליק אותך, מה הוביל למכות?
חיים: "באותה תקופה נראה לי שהיא עשתה משהו לא בסדר, אז אני כועס. אין פה הבנה שהבעיה היא אצלי, שזה בעצם אני. כמו שהראש שלי עבד אז, כולם היו אשמים".

איפה אמא בסיפור הזה? היא הייתה דמות שאפשר לפנות אליה?
עינת: "אמא מתמודדת עם גבר פוסט טראומטי בעצמה, עם אותו יחס ואותן צעקות ואותה אלימות. אפשר לפנות אליה, היא הייתה מנחמת והיינו בוכות ביחד והכל, אבל עד גבול מסוים של יכולת והבנה, כי מבחינתי להבין אותי זה לשלוח אותי משם ולגמור את הכאב. היא לא הייתה מסוגלת לעמוד מולו, הייתה מפחדת ומתכווצת לא פחות מאיתנו. אני חושבת שזה כואב פעמיים, גם כי זה לא הגבר שהיא התחתנה איתו והזוגיות מתמסמסת, וגם כי היא רואה את הכאב שלנו ולא יכולה לעצור את זה. היו המון שנים שכעסתי עליה, 'איפה היית? איך נתת לזה לקרות?'. היום אני מבינה שהיא נתנה את הכי טוב שהיה לה".

חיים, גרושתך ניסתה להעלות מולך את היחס שלך לילדים?
"מעולם לא, אף פעם".
עינת: "בטח שכן".
חיים: "אף פעם לא. אני ישבתי איתה בחדר, לא את. פעם אחת היא אמרה שהילדים כועסים ורוצים לדבר איתי, הייתה כותבת מכתבים, רק דברים כאלה".
עינת: "היא הייתה מנסה, לא היה עם מי לדבר. לא אפשרת שיח בנושא. הייתה שם הדחקה מוחלטת. הוא היה יכול לקרוע אותי במכות ושעה אחרי זה לדבר רגיל כאילו כלום לא קרה. זה שם אותך במקום של פחד ובלבול כי אתה לא רוצה לחטוף שוב, אז אתה חייב לשתף פעולה עם הצביעות".

"לא יכולתי להסתכל לו בעיניים מרוב כאב"

הקוטביות הייתה מאפיין קבוע של החיים בבית המשפחה. רגעים של שקט מתוח מול התפרצויות איומות של זעם. "הייתה כל הזמן הרגשה שאסור לעצבן את אבא, שצריך ללכת על קצות האצבעות", אומרת עינת. "אני זוכרת את עצמי חוזרת מבית ספר, אוכלת, והוא צריך לחזור הביתה אז אני בהיסטריה. לחץ, דפיקות לב מהירות, אני שומעת את האוטו בחניה והתחושה שעוברת לי בגוף היא של פחד מוות. אני לא נושמת, קפואה, מרגישה את הדופק. אני פותחת מהר ספרים ומחברות ועושה את עצמי לומדת. אין לי מושג איך הוא יחזור מהעבודה, אם הוא יתהפך עלי, אם הוא בא רגוע, אם הוא בא עייף, אם היה יום טוב, יום רע. לשמוע את המפתחות שלו בדלת זה כאילו שמישהו סוגר עלייך".

אב מכה ובתו (צילום: עופר חן)
"הבנות שלי אוהבות אותו, הן שמחות כשהוא בא"|צילום: עופר חן

תגדירי יום טוב ויום רע.
"בימים שהוא היה נכנס למיטה והולך לנוח צהריים אפשר היה ולנשום לרווחה, אבל היו ימים שהתסכולים שלו היו יוצאים עלינו והוא היה מפרק אותנו או מחליט לעשות לנו סדר במחברות, עובר איתנו עמוד עמוד, דף דף, מוחק הכל, תכתבי מחדש. חוויה של הקטנה, צמצום ורודנות".
חיים: "אחרי שהייתי מכה אותם הייתי נכנס לחדר ובוכה. שוב עשית את הטעות הזו, אתה מדבר עם עצמך, מה שהבטחת לעצמך אתה לא מקיים. אני כועס על עצמי שלא הצלחתי לשלוט בעצמי. רק בשלב מאוחר יותר, במקרה אחד של מכות חזקות מאוד, יותר מבדרך כלל, בכיתי כל הלילה ולא ישנתי. פה אמרתי זהו, יהיה מה שיהיה, אני לא מרים יותר יד על הילדים".

ספרו לי על האירוע הזה.
עינת: "הם נסעו לחו"ל לחודש. שמו אותנו אצל דודים, חבילה עוברת מדודה לדודה. זה היה בלתי נסבל. אני לא בבית שלי, לא עם חברות שלי, ההורים מתקשרים פעם בכמה ימים בשיחות שמתנתקות מטלפון ציבורי. אני בוכה בלי סוף, מתגעגעת לכולם. בא לי למות. ואז הם חוזרים הביתה ועוד עם המזוודות שכן תופס אותם ומספר על איזה מעשה קונדס שעשינו לפני הנסיעה. איך שאבא חזר מהשיחה הוא חטף עצבים והרביץ לנו. כל האמון שהיה שם, הגעגוע, כל מה שנשאר באותו רגע נמחק. זו הייתה חוויה מאוד קשה, בשנייה שהם חוזרים לקבל מכות. הדבר שהכי אמור לאהוב אותי פוגע בי ובוגד בי".
חיים: "הרגשתי נורא. למחרת לא הלכתי לעבודה. הרגשתי שמשהו בתוכי נשבר כששמעתי אותה בוכה, נחנקת מהבכי. הבנתי שזה מעבר לדברים שהייתי צריך לתת".

וזה נגמר באמת?
עינת: "האלימות הפיזית אכן נגמרה סביב גיל 12 ככה, אבל האלימות המילולית והפחד היו שם כל הזמן. היו צעקות, את כל הזמן לא בסדר, הקטנות, כל הזמן פחד. את לא יכולה לגעת בדברים, אי אפשר לנשום לידו. גם אחרי שעזבתי את הבית, גם כשהתחתנתי והיו לי את הבנות, לפני מפגש איתו זה היה כמו לשים על עצמי שכפ"ץ. היו שנים שלא דיברנו. בשלב מסוים ויתרתי על הקשר איתו כי לא יכולתי להסתכל לו בעיניים מרוב כאב".

לא הבנת שאתה בעצם ממשיך להיות אלים?
חיים: "לא. למרות שהיום אני מבין שצעקה היא לפעמים לא פחות ממכה".

אב מכה ובתו (צילום: עופר חן)
"הבנתי שאנחנו למעשה מסתובבים עם אותו כאב כל החיים"|צילום: עופר חן

ומתי תפסת שאתה גבר אלים ואבא מכה?
חיים: "בגיל 56 התחלתי טיפול. הילדים כבר היו גדולים, היינו בהליך גירושים והבנתי שאני צריך לטפל בעצמי".
עינת: "הוא מקבל סרטן ואף אחד מאיתנו לא נמצא שם בשבילו, כי אנחנו לא יכולים לסבול אותו. מדי פעם הייתי מתקשרת בשביל המצפון, אבל לבוא לשם? בחיים לא הייתי שם ללוות אותו או למחרת הטיפול. הוא היה לבד עם כל הסיפור הזה".
חיים: "ורק אז, בטיפול, התחלתי להבין שסדר העדיפויות שלי בחיים לא נכון. שאני צובר כעסים. עד אז לא הבנתי שאני אלים כלפי הילדים שלי, רק שם הבנתי שאני פגוע בעצמי וצריך להתמודד עם זה".

"הרווחתי את הבת שלי בחזרה והיא הרוויחה אותי"

עינת, מתי עזבת את הבית?  
"בשנייה שיכולתי, אבל אז אני מוצאת את עצמי במקום מאוד נמוך. אני לא מצליחה בחיים, סיימתי קשר אלים עם בן זוג, לא הצלחתי להחזיק עבודה. נשארתי לבד בגיל 24 בתהום ענקית, מחשבות אובדניות ורצון להיעלם ולמות. המצב הפיזי שלי היה על הפנים, אני שוכרת דירה ומסיימת בקבוק יין לבד בערב וסובלת מהתקפי חרדה".

הבנת למה זה קורה לך?
"עד לאותו רגע - נשבעת שהייתי בטוחה שהכל בסדר איתי. רק אז אני מתחילה לעבור טיפול ואחרי תקופה אצל המטפלת היא אומרת לי, 'את מבינה שכל מה שעברת בבית זו אלימות, שזה משהו לא שגרתי?'. אני זוכרת שישבתי על מיטת ולא הצלחתי להבין מה היא אומרת, אבל לאט לאט זה מחלחל. הליך מאוד ארוך עד שאת מבינה את האלימות. 14 שנים אני מטפלת ומטופלת וכל הזמן הזה לא הייתי מסוגלת להגיד לעצמי 'עינת, את ילדה מוכה'. כן, קיבלתי מכות והחינוך היה קשוח וקפדני, אבל להגיד לעצמי 'ילדה מוכה'? זה וואו. זה בעיתונים, זה בטלוויזיה. רק בשנתיים האחרונות אני מצליחה לקרוא לזה בשם".

תארי לי את הרגע שנפל לך האסימון.
"יום אחד ישבתי עם עצמי ואמרתי, 'האלימות הייתה שם על בסיס יומי'. גם אם לא פיזית, הצעקות והפחדים – זה ילדה מוכה. זה מאוד הבהיל אותי בהתחלה, אבל מרגע שקיבלתי את זה הרגשתי הקלה גדולה. פתאום לתחושה הזו שמשהו לא בסדר איתי יש שם וסיבה וכותרת. ואז הגיע גם צורך כזה להוציא, לספר, שכל מי שסביבי יידע את הסיפור".

מתי התחלתם ללבן את הדברים ביניכם?
"לפני כארבע שנים התחלתי ללמוד את שיטת הקונסטלציה המשפחתית. כבר הייתי אמא ובאיזשהו מקום ויתרתי על הקשר איתו והשלמתי עם המצב, אבל בלימודים פגשתי בנושא הזה של העברה בין דורית של כאבים. רק שם הבנתי שהוא בעצמו היה ילד מוכה ואיך זה התגלגל אליי דרך הפוסט טראומה שהוא חווה. הבנתי שאנחנו למעשה מסתובבים עם אותו כאב כל החיים שלנו. התחלתי לדבר איתו יותר ולפתוח איתו את הדברים, לחדש איתו את הקשר. עם הזמן הבנתי שאני יכולה פשוט להיות איתו".

אב מכה ובתו (צילום: עופר חן)
"כשאבא התחיל לספר על הזוועות שהוא עבר, התמלאתי באמפתיה"|צילום: עופר חן

אבל מה עם מה שאת חווית? הדברים שהאחים שלך ואמא שלך עברו?
"ברגע שהוא התחיל לספר את הזוועות שהוא ראה והדברים שהוא התמודד איתם, התמלאתי באמפתיה ובחמלה. יום אחד הושבתי אותו ואמרתי לו, 'עכשיו אני צריכה שתקשיב למה שחוויתי'".

איך היה לך לשמוע את זה, חיים?
"לא פשוט. זה כאב מאוד".

איך האחים הגיבו להליך הזה שאתם עוברים?
עינת: "לא תמיד קל להם והקשר הזה הוא בינתיים רק של שנינו. יש הרבה סקפטיות ולפעמים עולה כעס, אני יכולה להבין את זה. אבל הרגשתי שזה נכון לי ושהרצון של אבא שלי הוא אותנטי".

איך היחסים ביניכם היום?
עינת: "קודם כל הוא פשוט התחיל להיות שם. מוציא את הבנות, מביא לי אוכל, רואים שזה מתנהל כמו בית. אין מאבקים".
חיים: "אני חושב שהרווחתי את הבת שלי בחזרה והיא הרוויחה אותי. לפני הכל, הבנו מה לא צריך להיות. אחר כך מה כן".
עינת: "מבחינתי כל התחושה של פצצה מתקתקת כבר לא קיימת. אני כבר לא הולכת על קליפות ביצים לידו והבנות שלי אוהבות אותו, מתקשרות אליו כל יום, שמחות כשהוא בא לשמור עליהן. פתאום הבנתי איך נראית משפחה נורמלית".

"אם לא ניגע בכאב, איך ניגע בשמחה?"

ההליך שעברו עינת וחיים הוליד עמוד פייסבוק והרצאה שבה עינת חולקת את סיפורה ואת ההבנות שפיתחה על אביה. ביום ראשון הקרוב (25.11) יופיעו השניים ביחד בסרטון מיוחד שהפיק ארגון "ויצו" לרגל פתיחת הכנס של הארגון לכבוד היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים.

אב מכה ובתו (צילום: עופר חן)
"אין פה סליחה, זאת לא המילה"|צילום: עופר חן

מאיפה הגיעו הנכונות והרצון לחשיפה?
עינת: "ביום המשפחה האחרון רץ סרטון ברשת שקרע לי את הלב. צילמו הורים שהילדים לא מדברים איתם שנים וכל אחד מהם אומר 'רק תבואו'. זה העלה לי המון כאב והבנתי שילד, המקום הטבעי שלו זה הבית. ילד שבוחר לנתק את המגע עם המשפחה שלו זה לא דבר טבעי. צריך להיות שם המון כאב בשביל מהלך כזה. אני יודעת, הייתי שם, ואני מבינה שאולי ההורים האלה בכלל לא מודעים לכאב שהם גרמו. בשלב הזה כבר הבנתי שאני ילדה מוכה והקשר עם אבא שלי היה מעל ומעבר, התגאיתי בשיקום שלנו. הבנתי שיש לי אחריות חברתית להראות שאפשר אחרת. אמרתי לו, 'אני רוצה שנעמוד ביחד על במה ונספר את הסיפור שלנו?'. הוא אמר, 'אם לא ניגע בכאב, איך ניגע בשמחה? אני איתך'".

את מרגישה שסלחת?
עינת: "אין פה סליחה, זאת לא המילה".
חיים: "יש פה עניין של הבנה. צריך להראות את זה, להרגיש את זה".

אב מכה ובתו (צילום: עופר חן)
"הוא לוקח אחריות על המעשים שלו. הוא במקום אחר היום מבחינתי"|צילום: עופר חן

עינת: "מרגע שהתחלנו להתקרב והוא התחיל לראות אותי ואת הכאב שלי, כשסיפרתי לו על כל הצלקות שאני סוחבת והוא הקשיב ולא פצה פה - מבחינתי זו הכי סליחה שיכולה להיות. הוא רואה אותי, הוא לוקח אחריות על המעשים שלו. הוא במקום אחר היום מבחינתי. קיבלתי הרבה תגובות של 'מי סולח לאדם כזה?', 'הוא צריך לשבת מאחורי הסורגים'. אבל נקודת הפתיחה שלנו הייתה נמוכה וכולנו רוצים הזדמנות שנייה. מה נותן לי להישאר עם הכאב?".

אירוע התרמה השנתי של ויצו ישראל יתקיים ביום ב' ה-26 בנובמבר 2018 בשעה 19:00 במשכן לאמנויות הבמה | להזמנת כרטיסים לחצו כאן או התקשרו 03-6923775