"תשאלי אותי מה יש לי נגד מצעדי הלהט"בים", מפצירה בי עורכת הדין נעמה סלע ומושכת מיץ תפוחים דרך הקשית, "אסביר. לא הייתי במצעדי הגאווה בתל אביב, אבל לכבוד מצעד המשפחה שלנו, בעוונותיי נכנסתי לאתרים לראות. זה מזעזע! הם עולים שם על המשאית... שמעי, אם אני אתערטל בציבור הרי יקחו אותי לבית חולים לחולי נפש, יקראו למשטרה. איפה הגבול? הם צריכים ללכת בצניעות. ואני לא מקבלת את זה שהעיריות מממנות את זה. שיצעדו על חשבונם. לא חסרים מעונות לנשים מוכות? את המצעד שלנו אף אחד לא מימן".
למה נושא הלהט"בים כל כך מלהיב אותך וקרוב ללבך?
"זה מפריע לי בדיוק כמו שמפריע לי שאני יורדת מהבית ורואה אשפה, אז אני מרימה אותה ושמה בפח. זה קרוב ללבי כמו ששכנה שלי ממול זורקת קרטונים ליד פחי המחזור - אני שמה לה אותם ליד הדלת. אז אותו הדבר. זאת אני, ככה אני.
"שמעי סיפור. אני נאבקת מול העירייה לפתוח שבט צופים בשכונה שלנו. זה חשוב לקהילה, לילדים. התשובה שקיבלתי היא שאין תקציב. ואז גיליתי שבתקציב הזה הולכים להקים מועדון נוער לארגון איגי (ארגון הנוער הגאה - י.פ). ואני אמרתי 'בואו אלינו לצופים, אנחנו רוצים לקבל אתכם כשווים בין שווים'. קחי את המאבק של האתיופים. הם צודקים בזה שאומרים ששמים אותם בגטאות, כי אם היו מפזרים אותם בשכונות, הקליטה שלהם הייתה יותר משמעותית. ואותו הדבר הלהט"ב. הם היו באים ומשתתפים בצופים והמדריכים היו מסבירים שאין איתם שום בעיה והם ילדים ככל הילדים, אז הם היו גדלים כשווים. ומה שעושים זה מגדלים אותם בגטאות".
זה לא נכון, הומואים ולסביות הולכים לבית ספר כמו כולם, הולכים לחוגים כמו כולם, הם חלק מהחברה כמוני וכמוך.
"אז למה תנועת הנוער שלהם צריכה להיות נפרדת?"
זאת לא תנועת נוער. זאת קבוצה בה הם חולקים משהו משותף להם עם דומים להם.
"הם לא צריכים את זה. הם צריכים להתערות בחברה בכל הרבדים".
הם מעורבים לגמרי בחברה.
"אז אם הם מעורבים בחברה למה הם צריכים תנועת נוער משלהם?".
איגי זאת לא תנועת נוער. הארגון קם כדי לסייע לבני נוער להט"בים להתמודד עם הנטייה המינית שלהם מול חברה שלא מקבלת אותם.
"אז יש טיפולים. לא צריך להקים תנועת נוער, תנועת נוער כזאת באה על חשבון תנועת נוער אחרת".
עורכת הדין למקרקעין נעמה סלע, 55, אם לארבעה, ילידת תל אביב ("גרתי מעל פאב השופטים, אבל בתל אביב של פעם") היא אחת משלושת המארגנים של תהלוכת המשפחה שהתקיימה בחיפה לפני שבועיים, יום לפני מצעד הגאווה בעיר. המארגנים הנוספים הם ישי בוצחק, מנכ"ל ישיבת אור וישועה, ומורה לפיזיקה, ויאיר הרשקוביץ', רב חוזר בתשובה, בוגר הישיבה.
ליד מגדל המים שבשכונת נווה שאנן התאספו כ-400 איש, אישה וילדים, מניפים דגלי ישראל ושלטי "כבד את אביך ואמך", "די לסתימת פיות", "משפחה יש רק אחת", "משפחה לא בוחרים" ושלט ברוסית: "איזה מזל שיש משפחה: אחותי, אבא, אמא ואני" עם ציור של בית עם גג אדום ובני משפחה עליזים מתחת לעץ תפוח.
מרבית הנוכחים חובשים כיפות או כיסויי ראש וכמעט כל בעלי החזות החילונית דוברים רוסית. משיחות איתם מסתבר שרובם שייכים לזרם היהדות המשיחית – קבוצות נוצריות שחבריהן מזדהים כיהודים משיחיים ומקיימים בנוסף לאמונה הנוצרית גם מצוות ומנהגים יהודים.
"מה מטרת הצעדה?", אני שואלת את וואקיף, שעלה לארץ לפני עשרים שנה מסיביר ולצדו עומדת אשתו, בידיהם שלט ברוסית. "זהו מצעד של המשפחה הנורמלית", הוא ענה, "משפחה של אבא ואמא ולא אבא ואבא, אמא ואמא".
למה צריך לצעוד בשביל זה?
"אנחנו מוחים על מה שיהיה כאן מחר. מצעד הגאווה. כמה אפשר לשתוק? אם יש להם בעיה, שיחיו איתה, אבל לא צריך לדבר על זה, להגיד שזאת הגאווה שלהם ושהם מאחלים לכולנו שנהיה כמותם".
הם לא מאחלים דבר כזה. הם מבקשים לחיות.
שיחיו. אבל למה להפיץ תעמולה?"
לידי עומדים אורן – חוזר בתשובה ששייך לקהילת אור וישועה – ואלון. "מה מפריע לכם במצעד הגאווה? לא רוצים לראות את זה, אל תלכו לראות את זה", אני שאלת אותם. "יש לי חברים הומואים", עונה אלון, "אני בן קיבוץ, יש לי חברים הומואים מהכיתה של אחותי, הומואים שעושים איתי מילואים, אני מכיר מישהו מהפרקליטות שהיה איתי שנים בצבא. חברים טובים. אח שלי הולך למצעדי הגאווה חופשי והמשפחה שלי ושל אשתי הם שמאלנים. ואנחנו הכבשים השחורות".
והחברים הטובים האלה יודעים שאתה פה?
"הם לא יודעים, אבל אני אגיד להם. זה בכלל לא ברמה האישית. אני אוהב אדם, אני מתייחס אליהם כמו אל אחים שלי. אין פה שנאה, אבל אני כן הומופוב, כי אני מפחד ממה שהם מנסים לעשות, הם מנסים לשנות את השיח, לשנות את התודעה, לשים את הפרט לפני הכלל וזה מייצר סיטואציות בהן המיעוט רודה ברוב".
באיזה אופן הם רודים ברוב?
"הם רודים בתודעה", ענה אלון.
"הם רוצים זכויות", הוסיף אורן.
ולא מגיעות להם זכויות?
"לא", פסק אורן.
"וודאי שמגיעות להם זכויות", אלון מוחה, "השאלה איזה. תראי את האנשים פה, הם אנשים עם עומק פילוסופי ולא כמו שמנסים להציג אותם כחשוכים ומתלהמים", הוא הצביע אל עבר הקהל המאזין לדברי סלע שבדיוק אומרת: "היום השמרנים מתעוררים ואומרים ללהט"בים 'לא עוד'. משרד החינוך מכניס אותם לגני הילדים, ומשרד הביטחון מאפשר להם ביטוי שאין באף מקום אחר. אני קוראת לשר החינוך הרב רפי פרץ – הפסק את זה בבתי הספר. חפצי חיים אנו, ועלינו, השמרנים, לעצור את הטירוף הפרוגרסיבי".
"אז אתה מתנגד למצעד הגאווה?", אני שואלת את אלון. "בוודאי שאני מתנגד למצעד הגאווה, כי הוא מנסה להשתלט על הרחוב. האם זה בסדר בעיניך שמחר יבוא מישהו וירצה להתחתן עם הכלב שלו?"
לחיות אין פה לדבר, אין יכולת בחירה ואני מתנגדת להשוואה. פה מדובר בבני אדם ובבחירות שלהם.
"לא השוויתי בני אדם לכלבים, אלא זאת דוגמא שכל חברה מגבילה את החופש של הפרט. אני טוען שהמאבק הוא על גבולות. זה בסדר מבחינתך שאנשים ישכבו ברחוב?"
אף אחד לא שוכב ברחוב.
"הנה, היה מקרה", הוא אומר ומתכוון למסיבה הסגורה שנערכה בחודש הגאווה.
היו גם מקרים של רבנים שניצלו מינית את התלמידים שלהם. מקובל עליך שנכליל שכולם כאלה? וכאן מדובר באנשים בוגרים שעשו מה שעשו בהסכמה. אתה אומר שאין לך בעיה עם המיניות, כל עוד היא לא בחוץ. האם זה בסדר שהם יחזיקו ידיים?
"אני לא בא לאסור שום דבר על אף אחד. אני לא מדבר על המישור החוקי, אלא על הציבורי. וכן, יפריע לי שהם יחזיקו ידיים. אבל גם גבר ואישה זה מפריע לי ברמה מסוימת, כי צניעות חשובה בחיים. אני באמת אוהב אדם. לא שונא הומואים, אבל מפחד מהומואיות".
מה עם לסביות?
"זה אותו העניין בגדול, אבל פחות מציק לי, כי המיניות הנשית עדינה יותר בדרך כלל, ומיניות גברית היא מיניות כובשת. מה לעשות שאנחנו שונים, אפילו שאסור היום לומר את זה. האמת, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר, ללמוד להקשיב ולתת אחד לשני לדבר ואני אדם פתוח. את יכולה לדבר איתי אפילו על פורנו. אני חושב שלפמיניזם הרדיקלי יש פילוסופיה מאד מעניינת ועמוקה שצריך להכיר אותה ואני בעד שהדיון יתנהל ברמות האלה ולא בצעקות".
"הלהט"בים כנראה יושבים על הצמתים בתקשורת. שולטים בה, בשיווק. הם מכתיבי הדעה"
מצעד המשפחה נערך ביום חמישי, למחרת, בשישי, נערך בחיפה מצעד הגאווה, וביום ראשון שלאחר מכן סלע ואני נפגשות לריאיון, אחרי שפניתי אליה וביקשתי לראיין אותה כחלק מכתבת מגזין מאקו על מצעד המשפחה. היא אישה חילונית, כך היא מעידה על עצמה, חייכנית ונעימת הליכות. היא מספרת שהרעיון לתהלוכה נולד אחרי ששמעה את דבריו של יאיר הרשקוביץ' לאחר הקרנת סרט. הוא דיבר על מוסד המשפחה בישראל, סלע ניגשה אליו – וכעבור כמה חודשים כבר הרימו את המצעד, שסלע טוענת שיצא לגמרי במקרה יום לפני מצעד הגאווה בעיר.
סלע נזכרת במקרה שגרם לה לצלול לתוך הנושא. "מורה אחת סיפרה לי על מורה אחר בבית ספר בחיפה שיום אחד כינס את ההורים והתלמידים שלו ואמר להם שהוא הולך לעבור ניתוח לשינוי מין. והילדים הם בגיל ההתבגרות. וזה באמת מה שקרה והוא הגיע באחד בספטמבר מחופש בבגדי אישה. גבר בבגדי אישה והוא ממשיך ללמד! והתלמידים מדברים אליו בלשון נקבה. ואני אומרת בסדר, אם הוא היה משנה את מינו וכבר ככה מגיע לבית הספר ובכל המרשמים שלו כתוב שהוא אישה, והוא לא מנפנף בזה, אני לא הייתי אומרת לו כלום. אבל הוא מעביר את התלמידים תהליך כזה, זה חולני ויש לזה השלכות פרקטיות. יש שם בריכת שחייה, יש חדר הלבשה, הוא נכנס לחדר הלבשה של נשים מתפשטות. ומה עם השירותים? אני לא רוצה לחלוק שירותים עם גבר!".
זה משהו שכבר קרה המקרים האלה?
"לא, אבל לשירותי נשים הוא נכנס? איך הוא משתין?"
למה הסיפור הזה כל כך הבהיל אותך?
"כי אצלי מין זה דבר אישי, אינטימי, אני לא מצפה מבית ספר שיתעסק במיניות, שיתלבט עם הילדים בנושא, שיחשוף אותם לתהליכים שהם ביזארים. הרי מיניות אצל ילדים בגיל ההתבגרות זה להיט, נושא עסיסי".
אבל זה לא מיניות במובן של סקס, אלא מגדר.
"אני לא משתמשת במילה מגדר ברשותך. אצלי יש מין. יש גבר ויש אישה. אין שום דבר אחר. כל הדברים שהם בתווך הם דברים חריגים והם לא צריכים להיכנס לשיח הציבורי. אני צריכה לקבל את האחר, אבל איפה אני? איפה תחושת הפרטיות שלי? המיניות שלי? אני לא חייבת לקבל גבר שהוא חושב שהוא אישה בתאי שירותים, בתאי הלבשה של בריכות. אני לא אומרת לבן אדם איך לחיות בבית שלו, אבל שלא ישתלטו עליי ועל הילדים שלי. יש לי גדולים וגם קטנים ואני רואה את ההבדלים בשיח. הבדלים בשיח זה לא טוב. אני לא רוצה כלום מהם, אבל מה הם רוצים ממני? למה מהבוקר עד הערב אני צריכה לשמוע סיפורי להט"בים וכל מוצר שני באינטרנט מדורג דירוג להט"בי. הם כנראה יושבים על הצמתים בתקשורת. שולטים בה, בשיווק. הם מכתיבי הדעה. את יודעת יותר טוב ממני מי יושב בדסקים, מי העורכים".
את נשמעת כמו האנטישימים שאומרים שהיהודים שולטים בתקשורת, בכלכלה, בפוליטיקה.
"וזה לא נכון?"
מה, לגבי יהודים?
"לא, הלהט"בים".
"אנחנו מוכנים לתמוך באנשים שנכנסו לארגון הלהט"בי מסיבות של אונס או לא יודע מה"
ובחזרה לצעדה, שלב הנאומים הגיע. "משפחות יקרות, ילדים חמודים, אני כל כך מתרגשת", פותחת סלע, מיוזמי התהלוכה, "אני עומדת כאן לפניכם, ובעצם מאחוריכם, כדי להודיע למדינת ישראל על שובה של הבינה. אתם הגל הראשון ובהחלט לא האחרון של השמרנות הקלאסית שמגיחה אל מרכז הבמה. כל תרבות העולם וכל הקידמה והטוב שאנחנו חווים היום הינם תוצר של מוסד פשוט וגאוני שנקרא משפחה".
לא רחוק ממני עומד גלב, גבר תכול עיניים כבן ארבעים שמשמש ככומר בקהילה. "אני בעד משפחה נורמלית. איזו דוגמא נותנים הורים הומואים? שהוא צריך לקרוא לשניהם אבא. אלוהים לא ברא אותנו ככה. אני מדבר איתו, אני יודע. אני רוצה שלבן שלי תהיה אישה וילדים".
ואם הוא יהיה הומו?
"מה פתאום. הוא ילד נורמלי. אתה לא נולד הומו, אתה נעשה כזה, זאת מחלה, כמובן. בטח טראומה בילדות, אולי החברה דחתה אותו, אבל בשום אופן לא נולדים ככה. קחי לדוגמה טרנסג'נדרים. היא נולדה בת ומרגישה שהיא בן. אני אומר - קבלי את עצמך, קבלי את זה שאת אישה. תראי איזה ילדים מבורכים נולדים לזוגות נורמליים", גלב מצביע על ילדים לידו, "מה כבר יכול להיוולד בין גבר לגבר?"
יש שפע של זוגות גייז עם ילדים שחיים חיים טובים.
"אלה אינם חיים. זאת לא לידה. זאת תועבה והפקרות".
בצד אשה מניפה באוויר דף 4A ועליו כתוב:
אמא + אמא = משפחה
אבא + אבא = משפחה
"טוב שלא הכינה שלט על פתקית", צוחקת אחת הצועדות לצידי ואני ניגשת אליה. קוראים לה אורנה נירנפלד, תושבת חיפה ועיתונאית לשעבר. "אמא אחת איפשרה לילד שלה לתת לי בעיטות ולקרוע את השלטים שלי", היא אמרה, "ירקו עליי. אלה הערכים שלהם, זאת היהדות שלהם. אני אמא גאה, יש לי בן הומו ואני מאד מאוכזבת לעמוד כאן לבד".
הנואם הבא הוא דמיטרי, גם הוא יהודי משיחי. הוא נואם ברוסית ואישה לצדו מתרגמת לעברית. "התעמולה של החיים הלא טבעיים מפלסת את דרכה פנימה למשפחות שלנו, לבתים שלנו, מסכנת את הילדים שלנו. המשפחה נמצאת בסכנה! אחוז הגירושין עולה ויש מגמה של הצעירים לא להתחתן. הם נשארים רווקים או חיים יחד, אבל ככה, בחופשיות, לא לוקחים אחריות על החיבור שלהם. בתנאים כאלה אין חיים. ילדים לא נולדים. ואם הם נולדים, הם חיים בתנאים גרועים מאד. אנחנו מוכנים לתמוך באנשים שסבלו מהשפעות של הומוסקסואליות, שנכנסו לארגון הלהט"בי מסיבות של אונס או לא יודע מה, שנפגעו. אנחנו מוכנים לעזור להם לצאת מזה".
"באיזה אופן אתם עוזרים להומואים?", אני שואלת אותו אחרי הנאום.
"הכל התחיל לפני כמה חודשים כשלחיפה הגיעו אנשים מרוסיה והעבירו סדנה שנקראת אקדמיה למשפחה. הם באו ללמד אנשים להקים משפחות".
זאת סדנה דתית?
"כן. הבסיס הוא דתי, אבל השיעורים פתוחים לכולם. הרעיון להראות את הבסיס התנ"כי למשפחה. והתאספו שם כמאה מאמינים, יהודים משיחיים. יש לנו חבר'ה שעברו גמילה מסמים ומאלכוהול. האנשים שמעבירים את הסדנה יש להם גם ניסיון בריפוי מהומוסקסואליות. לא מזמן הייתי בקשר עם בן אדם שכבר כמה שנים שהוא יצא מהומוסקסואליות. הוא עשה את זה באמצעות אמונה. ההומוסקסואליות הייתה רק בעיה אחת מיני רבות אצלו. הוא חי חיים לא מסודרים וחסרי אחריות. אבל הוא יצא מזה בעזרת אמונה. הוא פה, דרך אגב".
אז אתה עזרת לו?
"לא. אבל הוא חלק איתי את הניסיון. כשעשינו הכנות למצעד נפגשתי איתו. רציתי לשמוע ממנו איך הוא עשה את זה. הוא לא מוכן להיחשף, אבל מוכן לתת עצה".
"שמעת עלינו, על הקהילה שלנו?", שואלת אותי בתו של דמיטרי, בחורה כבת עשרים.
בטח. מפתיע החיבור ביניכם לבין הדתיים פה.
"זה נכון. גם אני חשבתי על זה. הרי באשדוד היהודים הדתיים רודפים אותנו".
"ילדה צריכה אמא בבית. שתדבר איתה, תפנק אותה, תעודד אותה"
במהלך הריאיון איתה, עולה נושא אחר שמעסיק את סלע - הפונדקאות. בישראל חוק הפונדקאות מפלה בין זוגות סטרייטים לזוגות הומואים, ואינו מאפשר לגבר יחיד או לזוג גברים להיעזר בפונדקאית, ולכן הם פונים למדינות בה הפונדקאות לגייז חוקית, כמו ארצות הברית וקנדה, ובנסיבות מסוימות גם במקסיקו. מלבד העלות הגבוהה מאוד של תהליך כזה (כ-600 אלף שקל לעומת כ-200 אלף בארץ), הפונדקאות מעבר לים מביאה איתה קשיים ומורכבויות שאין למי שעושה את זה בארץ. הזכות לפונדקאות של גברים בארץ עולה מדי פעם בניסיונות לשנות את החקיקה, אבל כולם נכשלו עד עכשיו.
אבל סלע מפחדת שההומואים יצליחו. "זה סחר בבני אדם", היא אומרת, "הם רוצים לשנות את החוק, זאת הכמיהה שלהם. אני לא רוצה שזה יקרה. המרכיב המשמעותי הוא טובת הילד. ואני לא חושבת שצריך לתת למגזר כמו הלהט"בים לעוות את הנתון הזה ולומר שיש ילדים שלא מגיע להם אמא. אני אומרת את זה, כי את אישה ואני אישה. ואני יכולה לתת לך דוגמאות: מי יקנה לה חזיה? מי ידבר איתה על עניינים אינטימיים? מי ילמד אותה להשתמש באביזרים היגייניים, מי ידבר איתה על יחסי מין. זה דברים שבין אישה לאישה. ילדה צריכה אמא בבית. שתדבר איתה, תפנק אותה, תעודד אותה".
את לא חושבת שיכולים להיות ילדים מאושרים לשני גברים?
"אני לא בודקת את זה בכלל. אני אומרת שילד צריך אבא ואמא. ומי זאת שתהיה פונדקאית? אישה חד הורית שהן בסולם הנמוך ביותר של החברה".
ומה עם זוגות של גבר ואישה שפונים לפונדקאית?
"אם לילד יהיה אבא ואמא, אנחנו לא מדברים על הקטגוריה הזאת".
ואז זה לא סחר בבני אדם?
"המדינה מתחה את זה, היא רוצה ללכת לכיוון זוגות. בגלל שטובת הילד היא מול עינינו יש קו אדום. הרי אם את פורצת את כל הגבולות אנחנו באנרכיה".
אז בין אם זה זוג סטרייטי ובין אם זה לא, לשיטתך זה סחר בבני אדם?
"זה לא בדיוק ככה, כי המטען הגנטי הוא של שני ההורים ברוב המקרים של הפונדקאות. הפונדקאית היא רק אכסניה".
אבל זה עדיין סחר?
"זה לא על הפרק, כי זה כבר קיים. מה שהולכים עכשיו להכשיר הוא לקחת את טובת הילד ופשוט לעטוף אותה בעטיפה שקוראים לה להט"בים ולזרוק אותה לפח. זאת השאלה המוסרית".
אז זה לא שאלה של סחר בבני אדם אלא יותר לאיזו משפחה הילד יוולד?
"כן, לאיזו משפחה הילד יוולד, אבל תארי לך שאותה אישה פונדקאית שיש לה ילד במשפחה שהיא לא מצליחה לפרנס, היא תהיה בהריון ויגיע היום המיוחל והיא תחזור הביתה והילד שלה ישאל אותה 'איפה אח שלי? איפה אחות שלי?' מה היא תגיד לו? החסידה לקחה אותו? איך ילד יכול לקבל את זה שאח שלו נמכר? ואם את לוקחת את זה ומוסיפה לזה שאין לו אמא, אז לאיזו חברה אנחנו נגיע? יש לי חברים ולקוחות להט"בים ואני אומרת להם 'אתם אחלה אנשים, אבל יש גבול. אתם לא יכולים לשנות את הקוד המוסרי של מדינת ישראל'".
הם יודעים שארגנת צעדה?
"הם אמרו שסבבה. כשאני בשיחות פינג פונג מחשבתי עם להט"בים, אני אומרת להם אם במשרד האוצר נשארו 100 אלף דולר אחרונים למערכת הבריאות. ואמא שלך חלתה ואין מיטות ברמב"ם ואין מספיק צוות. לאן אתה רוצה שהכסף הזה ילך? לזקנה במסדרון או ליכולת שלך להביא ילד? אז במקום לנסוע 30 פעם לחו"ל, תחסוך את הכסף לנסיעה אחת. את יודעת כמה מקבלת בסוף הפונדקאית? 15 אלף דולר".
זה לא נכון. הסכום ההתחלתי הוא 166 אלף שקלים.
"לא, יורדות לה הוצאות עורך דין, בתי מלון, הורמונים, כל מיני מעכרים מסביב. אגיד לך מה עוד מפריע לי. בשנות החמישים בחיפה הקימו גן עם אלמנט אמהי, גן האם קוראים לו, גן גדול במרכז הכרמל והמצעד שלהם התחיל או נגמר שם. תראי איך האם הפכה להיות האם הפונדקאית. שמה לב? סטגדם, כמו שאומרים הילדים שלי. אז הם צבעו שם את כל המדרגות בצבעי הקשת. שימי לב", היא מראה לי תמונות מתוך הטלפון הנייד שלה. "אני לא יודעת אם את אוכלת חזיר או לא".
אוכלת.
"בסדר, אבל את לא תפתחי מסעדה עם חזיר בשכונה חרדית".
ברור. אבל גן האם לא נמצא בלב שכונה דתית.
"לא, אבל זה לא מכובד. תסתכלי מה עשו בהדר", היא מראה לי תמונה בה עובדי העירייה צובעים את המעקים בצבעי הקשת, "למה? ואם אני אלך ואצבע את זה בסגול? זה מפריע לי. אני לא מצפה שיאפשרו לכל אחד לצבוע את הצבעים של עצמו, אחרת תהיה פה אנרכיה. למה שאני לא אשתלט פה על המדרכה עכשיו? איפה הגבול? לאן הגענו? איך שבא להם זה בבית".
העירייה מן הסתם הסכימה לזה.
"כן, אבל איפה אני? איפה הציבור? למה להם כן ולי לא?"
את רוצה לצבוע משהו?
"רוצה. אני אוהבת שחור. אוהבת להתלבש בשחור. איפה הגבול. איפה לכבד את האחר? אני זה האחר או רק הם?"
.jpeg)
.jpeg)
יום למחרת פגישתנו כתבה לי סלע בווטסאפ "הפגישה עימך היתה מאוד נעימה ומרתקת. אבל כרגע קיבלתי כתבה ממאקו ואני מבינה שיש אצלכם במערכת ערוץ להט"בים", "בדיוק מה שדיברנו עליו (שליטה ללא מיתרים בתקשורת). למען הזהירות אני מבקשת לדעת אם את קשורה לזה?". בהמשך כותבת סלע: "לי יש בעיה לקחת חלק בכתבה שמגיעה מערוץ כזה ואין לי ענין בכך" ולבסוף "לא ידעתי שאתם קשורים ללהטבים ומרגע שזה התברר איני רוצה להיות חלק מהכתבה". בקשה בלתי לגיטימית זו רק מעידה על גישתה של עורכת דין סלע כפי שהובעה בכתבה.