בזמן שאתם קוראים את הטקסט הזה אני פורקת ארגזים בדירתי התשיעית בתל אביב, או העשירית, אם מחשיבים את דירת החדר הלא חוקית בגג שבה גרתי חמישה חודשים בטרם צו עירייה פינה אותי. תשע או עשר דירות, בשתיים מתוכן גרתי שנתיים, בשתיים מתוכן חייתי עם בני זוג, בראשונה החלפתי שמונה שותפים, אחד מהם כיבה על החתולה שלי סיגריה.
את הדירה שעזבתי השבוע אהבתי במיוחד. במשך 22 חודשים הפרשתי לטובתה 50 אחוז מהמשכורת שלי, אבל לכי ספרי לכלכלנים ולהורים שהקרקע מרגישה יציבה בהרבה כשהיא עשויה מפרקט. נשבעתי שלא אעזוב אותה עד שאמצא את שחיפשה נפשי, ואחרי עשור של חיפוש זה קרה. מצאתי בית.
שאלתם את עצמכם פעם לתוך כמה ארגזים מתפרקת דירת חדר וחצי? ובכן, 40. וזה אחרי מיון, כי בכל זאת, לא נעים לגלות לבחור שלך, רגע אחרי שהבניין מתמוטט עליו מצנצנות סרומים, מסקרות, מגבות מטבח ונרות בריח דובדבן קינמון, שאת הגרסה האגרנית של פנינה רוזנבלום. כמה בשמים יש לאישה שמשפריצה על עצמה את אותו ניחוח מכתה ט׳? 60. איך נראה לובלו בן חמש? כמו חדש, רק בלי פקק.
למיין חפצים זה להבין מי את כבר לא, ומי לא הצלחת להיות, למרות שניסית. הנה הבלנדר שקנו לי בתקופה רציתי להיות אישה שמכינה לעצמה בכל בוקר שייק ספירולינה וזרעי פשתן. איזה יפה הוא נשמר כבר שנתיים בניילונים, טרי כמו ספירולינה. ואיזה מזל ששמרתי על סלסלות הפיקניק המעוצבות שקיבלתי, הרי אין לדעת מתי ארצה להמיר את הדייט הרומנטי בהוטל מונטיפיורי באיזו פתית נחמדה עם קוטג׳ על מחצלת בפארק. ולמה לזרוק סנפירים מקצועיים? אז מה אם אני לא הולכת לים?
למיין חפצים זה גם לגרד את הפצעים שלך. עשר שנים בעיר המטונפת והנפלאה איבזרו אותי בלא מעט פצעים, אבל גם ב-22 סוגי מייק אפ. הנה חשבונות הארנונה המשותפת עם החבר שנורא אהב אותי אבל רצה שאשתנה; הנה הספר עם ההקדשה הסודית מהאקס המיתולוגי שאמר שהוא רוצה לחדש חוזה עם בעל הבית אבל לא איתי, ואז נורא התחרט וכתב לי מילים יפהפיות שעם הלחן הנכון יכולות להפוך ללהיטי ימי זיכרון; והנה עוד מכתב ממס הכנסה, הגוף שלעולם לא יאבד בי עניין, גם כשאין לי יותר מה לתת. עם שקית זבל בכל יד אני ממיינת את העוברים והשווים, מי ימינה למשרפות, ומי שמאלה לצפון הישן. יש פצעים שכיף לשמור פתוחים.
ואז הגעתי לשידה עם המגירה התחתונה שנדפקה לי יומיים אחרי שנכנסתי לדירה. היא לא נפתחה אבל גם לא לגמרי נסגרה, אז לחרך שנוצר השחלתי קלטות כושר של דליה מנטבר כדי שמבקרים ארעיים כמו אבא שלי לא יחשפו לתכולתה. הקלטות של דליה עשו את העבודה, ועם הזמן שכחתי מהחלל שמאחורי גבה הגמיש של גורו הפילאטיס. אבל כשמעיפים שידה לפח צריך לרוקן את כל המגירות, גם את זו שהסתירה את מה שרציתי לשכוח. וכשהיא נפתחה נחשפו בפני שנות העשרים שלי - שנים שזכורות לי כמעצבות ומדהימות, ופתאום, ממרומי גיל 31, נראו לי בעיקר עצובות ומשמימות.
אני אנסטסיה סטיל אבל גם אנני וילקס
תכולת המגירה החזירה אותי לתקופה ארוכה שבה שיווקתי את עצמי לעולם כיצור מסעיר; כזו שאוהבת הכל מהכל ולעולם לא יודעת שובע. שלל צעצועים פאליים רוטטים בגדלים שלא מפלים בין קונגו ליפן, לובריקנטים בטעמים הדוחים את הקץ, מחוכים שמשדרים ״אני אנסטסיה סטיל אבל גם אנני וילקס״, ג׳ל הודי מעורר זקפה שפעם התבקשתי לבלוע למען כתבה, קונדום נשי שיכול לשמש ככובע ים ואזיקוני פרווה ורודים שיצאו משימוש בעקבות תקרית לא נעימה שכללה סורגי חלון ושלד"גיסט. מזל שאין לי תמונה של הבאבא סאלי במטבח, אחרת הוא היה מצמיח פטמה שלישית. או הרפס.
המגירה הזו היתה כל הקלישאות של הרווקות שלי. אותה רווקות מופרעת, מבולבלת, מענגת, מהנה ומבאסת. והיא היתה טובה אלי בחלק מהזמן, ובחלק השני סתם פאסיב אגרסיב. כשאת בחורה סקרנית עם טיפה הרס עצמי ויכולת לראות את החצי המלא של כוסית הוודקה, התקופה הזו יכולה להיות מהממת. זה ממכר כי זה כיף. וזה גם קצת חרא כי זה מרעיש, ולא רק לשכנים. ומתישהו הנפש שלך מתחילה להשתבלל, ולא בא לך יותר לחלוק אותה עם עוברי אורח.
בדירתי התשיעית או העשירית, תלוי אם מחשבים את דירת החדר הלא חוקית בגג שבה גרתי חמישה חודשים בטרם צו עירייה פינה אותי, גרתי בכיף. קרו לי בה דברים משמחים ומרגשים, וגם דברים שטרם הומצא כדור הצרבת שילחם בהם, והמגירה ההיא בכלל לא נפתחה, ולא כי שידות של איקאה לא שורדות הובלה שנייה. אולי זה הגיל, אולי זו הקארמה, אולי ההבנה שאין שום דבר ששווה מעבר מדירת חדר וחצי עם פרקט. שום דבר, חוץ מגבר עם שיער טוב, לב טוב ודירת שלושה וחצי חדרים עם פרקט.
