המירוץ למזנון

"לא תספיקי לומר ג'ק רובינזון וזה ייגמר", אמר לי אבי כשבישרתי לו שהקטנה שלו מתחתנת. בזמנו, היה נדמה לי שאצטרך לשנן כ-700,000 פעם את הרובינזון הזה ועדיין הזמן עומד מלכת. אבל אבא כמו אבא, לא טועה לעולם. כמעט. ובטוח שלא הפעם. אבל זה קרה. ובדיעבד, בדיוק כמו שהוא אמר. 

שבעה חודשים מאוחר יותר, חודשים ממושכים של לא לבלוע יותר, של אימונים שבועיים, כפיפות בטן, גב וידיים, אישורי הגעה, סידורי ישיבה, מדידות, טעימות, ויכוחים, סכסוכים, הצד שלו – הצד שלה, רבע עוף מול פרגית, מסיבת רווקות, דמעות ובכי, אושר עילאי, רגליים תפוסות, נעליים חדשות, עצבים רוטטים, פשפושים באינטרנט, הדבקות ציפורניים, איפור ניסיון, תספורת ניסיון, החלפת מעצב שיער שלא צלח את הניסיון, מריטות שיער מכל הגוף, הדרכת כלות, שמירת נידה, טבילה במקווה, השתתפות בפורומים, לילות קצרים, לילות לבנים, אינספור דיבורים על אוכל תוך כדי אכילה וייסורי מצפון. הרבה ייסורי מצפון.

לא כלה דרכנו

היום הגדול שלי הגיע והוא היה קסום. בדיוק כמו התיאבון. לפחות בתחילתו. בוקר שטוף שמש קיבל את פניי ואת פני שלוש חברותיי המופלאות בארוחת בוקר בנווה צדק. אמרו לי לאכול טוב ביום הזה כדי שחלילה לא אתעלף, אז עשיתי מה שאומרים לי. אומלט עשבי תיבול, גבינה עשירה באחוזי שומן, כמה ירקות לרפואה וניגוב פוקאצ'ה בחמאה וריבה. לקינוח, לגמתי הפוך. גדול. עם קצף. על בסיס חלב. 3 אחוז. כדי שלא אתעלף. 

משם עברנו למסע אחר התחפושת המושלמת: שיער-איפור וכמה שיותר רעש – יותר טוב. תוך כדי גם דאגתי שלא יתייבשו כל החברים בחדר, אז הבאתי במבה וביסלי. ורוגעלך. וקרמבו. וכמה עוגיות מרוקאיות לייצג את הצד של החתן. וכמה בקבוקי שתייה. שחלילה לא נתעלף.