צריך להיות אדם גדול באמת בשביל להודות במציאות הקשה. או במקרה הזה, אישה גדולה. בחודש האחרון אני בעיקר עסוקה בלדסקס את נושא הדיאטה עד דק. ההיגיון אומר שאם אדבר עליה מרבית שעות היום, היא באמת תתקיים. אבל הבטן אומרת אחרת. למעשה, כשהראש אומר "חסה", הבטן שומעת "פיצה". עד כה במאבק היומיומי הזה הבטן מנצחת, והיא שואבת ושולקת את כל מה שבא ליד. לצלחת שנמצאת בקרבתי אין סיכוי. היא אבודה מלכתחילה. ידעתי שמשהו גדול צריך לקרות ומהר.
מי היה מאמין ששמלת קצפת לבנה עם חישוקים תהיה המהפך שחיכיתי לו. כי הרגע הגדול והאמיתי שבו הבנתי שעליי לחדול מלאכול, היה כשיצאתי לחפש לי שמלת כלה לאירוע של חיי. לכאורה, מדובר באחת החוויות הפסטורליות ביותר בכל התהליך הזה, רגע של פאן טהור שבו את יכולה להתנהג כמו בלונדינית קלת דעת ולפנטז על אבני סברובסקי ותחרה צרפתית יקרה. לכאורה, כבר אמרתי?
הקציצות לאור יוצאות
תשמעו משהו מאחת שמדדה: אין דבר יותר מבעית מאשר למצוא את עצמך עירומה בתא עם מלבישה שסוחטת אותך מכל הכיוונים עם מחוך קטנטן משל היית בובה על חוט, כאשר בפועל זה בדיוק מה שאת. ואז את יוצאת החוצה, נעמדת על שרפרף מתנדנד שאמור לשוות לך מראה של דוגמנית-על תמירה וצנומה, ומגלה שאת לא יותר מגמדה שמנמנה שקציצות מציצות לה מכל כיוון: בטן, גב וגפיים עליונות. ותחתונות.
"המחוך קטן מדי, את מרגישה?", המלבישה דוחפת ידיים בצלעות שלי ומנסה למכור לי שזאת הסיבה שהשמלה מונחת עליי ככה. "מה את אומרת? דווקא חשבתי שכלה אמורה להיראות כמו עגל רך, רק בתחרה", אני חושבת תוך שאני מפתחת התקף של קוצר נשימה ודימוי עצמי של סמרטוט.
בחנות הכלות השנייה שאליה נכנסתי קיבלו אותי עם קטלוג, חיוך מזויף ותור של חמש כלות נרגשות שיושבות שם מהבוקר מלוות בחברה הכי טובה ו/או אמא. פתאום משום מקום, כמו עכברים שיוצאים מהחורים, יצאו להן שלוש כלות בבת אחת ונעמדו על שרפרפים. האחת בשמלה נשפכת, משולשים ואיקס בגב מתחרה. השנייה בשמלה נשפכת, משולשים ואיקס בגב מסאטן, והשלישית... טוב, אתם כבר מבינים. וכל אחת בוחנת לעצמה את הישבן, הציצי ואיך לא – את האיקס בגב.
כשהגיע תורי ביקשתי בנימוס סגנון אחר. מיוחד. שונה. כזה שלאף כלה בעולם אין. רותי המלבישה הנהנה בהבנה והובילה אותי לתא הקטן. שוב מצאתי את עצמי בתנוחה מבישה, מגלה לאומה את האני האמיתית, זו שלובשת תחתוני כותנה, בעוד שרותי מצידה מותחת ומושכת, קושרת ומהדקת. כשאני יוצאת, אני מגלה את עצמי חנוטה ב – נכון, שמלת משולשים עם איקס בגב. "תראי, את צריכה קצת לטשטש את הירכיים. יש מחטבים מעולים בשוק", אומרת רותי החצופה וממשיכה להמליץ לי על ניתוחים שמוטב שאעשה, ויפה קציצה אחת קודם. "עם מחוך טוב במידה שלך גם הבטן תרד, ואולי איזה צעיף גדול ויפה יסתיר את הזרועות". ניסיתי להתייחס לזה בבדיחות הדעת: "מה את אומרת, אולי כדאי בכלל לשכור מישהי שתלבש את השמלה ואני רק אספור את הצ'קים בסוף?". רותי לא צחקה. היא כבר הייתה בדרך לסמן עוד איקס על גב של כלה אחרת.
רק תורידו אותי מהשרפרף
אחרי שסימנתי – תסלחו לי, לא יכולתי להתאפק – איקס על החנות הזאת, החלטתי שיש כמה וי שאני חייבת להפנים לפני המדידה הבאה:
1. אין דבר כזה "אני רוצה משהו מיוחד". תרדי מזה. את יכולה לדרוש את הבקשה הזאת, כל עוד את יודעת שאת מיוחדת כמו כל כלה אחרת בעיר. נסי להיראות את. ואם את זה איקס בגב – קבלי זאת באהבה. אני, אגב, לא איקסית. יותר חשופת גב. האם זה עושה אותי כלה חד פעמית? הצחקתם אותי.
2. אין ברירה – חייבים להתחיל לשמור. לחזור לשורשים ולירקות – בין אם הם חתוכים דק דק, בתנור או בהקפצה. רק כשאראה תוצאות אמיתיות ברמת הדיכאון והמשקל, אשוב למסע בעקבות השמלה הלבנה. ואם תצוץ לי משם קציצה סוררת, אבוי למלבישה שתהיה באזור.
3. רק בקשה אישית: עשו טובה ועזבו אותי משרפרפים ומהינומות מודבקות לשיער. מספיק שהשמלה נראית עליי כמו סירה, אני לא צריכה גם מפרש על הראש.
דברים שאני צריכה להוציא מהתפריט לאלתר (ובכלל): קציצות.
תובנות לקראת המדידה הבאה: לבוא חלקה, לכבס תחתונים ולשטוף את הפה ג'ורה שלי.
חטאים להיגמל מהם: לקרוא למלבישה נאצית. היא לא אשמה שהיא גרושה מתוסכלת שמלבישה כלות צעירות ואופטימיות. מצד שני, מי כן?