זה קורה כמעט לכל מי שעומד להתחתן. באיזשהו שלב, די בתחילת הדרך, מזדחל לו לאיטו הרעיון לעשות חתונה אחרת. לא פלא. אחרי הכל, ב-15 שנה האחרונות החתונות בארץ נראות כמעט אותו דבר, מלבד אי אלו שינויים קלים בתוכנית האמנותית: הדי.ג'יי החליף את הלהקה, הבופה את ההגשה המסורתית ובמקום הקיש פטריות, קיבלנו את הסושי וקבבון הטלה. אבל בשורה התחתונה, 400 האורחים נותרו אותם 400 אורחים, הצ'ק הוא אותו צ'ק והבדיחות השחוקות של כבוד הרב הן בדיוק, אבל בדיוק אותן בדיחות שחוקות של כבוד הרב.
לרוב, הרצון לקיים חתונה שונה מהרגיל נתקל באופוזיציה הורית תקיפה ומאיימת. אם הסטטוס "כלה בדרך" מאופיין בנגיעות קלות של נפש מעורערת, אזי הסטטוס "אמא לכלה/חתן שבדרך" הוא מפגן יום העצמאות של טירוף ושיגעון. עם זאת, במקרים בודדים, הרצון לחתונה אחרת מצליח להפוך למציאות. לרוב, ההשתדלות המוגזמת ל"משהו אחר" מפספסת את המטרה, אבל ישנם מקרים נדירים של חתונות שמעניין לכתוב עליהן, ואולי אפילו ללמוד מהן.
יום שישי את יודעת, יש בעיר חתונה
אפרת ועמית, נושקים לשלושים, כל אחד מכיוון אחר, החליטו לשבור את הכוס. שבעי חתונות "רגילות", ישבו וחשבו איך ואיפה, כמה ולמה. עוד לפני שכל השאר היה ברור, על דבר אחד הם הסכימו: הם רוצים את זה באופן שיתאים להם. מה זה אומר? ובכן, שאין מצב שבחתונה שלהם יהיה אורח אחד שאין להם קשר אליו או שלא מכיר אותם באופן אישי.
אחר כך נהנו האורחים מבשר טרפה, הרחבה התמלאה בריקודים (יש להניח שגם היו כמה חסרי קוארדינציה. יש דברים שלא משתנים פשוט) והוגשו קינוחים חלביים (אם כבר, אז כבר). בהמשך הערב, בפורום מצומצם יותר – נספרו גם הצ'קים, נזרקו לאוויר קללות וכל החשבונות הלא סגורים נפתחו ונחתמו.
מלבד חשבון אחד – זה עם המדינה. על אף העובדה שעורך הטקס הוא אזרח שומר חוק, הרי שלפי החוק בישראל, הרבנות היא הגוף היחיד המוסמך לערוך פה חתונות. אם כך, ניצבו בפני הזוג שלנו שתי אופציות כדי שהמדינה תכיר בנישואיהם: לסור לרבנות הקרובה לביתם ולערוך שם טקס קצר נוסף, או לסובב את הגלובוס ולחפש מדינה אחרת שתחתן אותם.
הרי את מקודשת לי כדת משה ואלביס
רוב הזוגות שבוחרים להתחתן בחו"ל עושים זאת מחוסר ברירה, אבל במקרה שלנו מדובר בשני יהודים כשרים גלאט שבחרו להמשיך את חווית החתונה האחרת שלהם מעבר לים. ולא סתם בקפריסין הקטנה או בסופ"ש בפראג ב-129 יורו בדקה ה-90, אלא הרחק בעיר החטאים לאס וגאס שהקשר היחיד בין תעשיית ההימורים שלה לבין נישואים הוא סיכויי ההצלחה.
חמושים בחיוך ופספורט הגיעו אפרת ועמית לבניין העירייה (פתוח כל יום משמונה בבוקר עד חצות) חתמו על מסמך שמצהיר על רווקותם, שילמו 59$ ויצאו החוצה. מחוץ לבניין העירייה חיכו להם ספסרי חתונות והציעו את מרכולתם המגוונת והו-הא, כמה שהיא מגוונת: חתונה עם אלביס או אחת בקזינו, עם צלם, בלי צלם, חתונה במסוק או בגרנד קניון וכן הלאה. הזוג שלנו בחר במסלול הזול והמהיר שעלה 200$ כולל טיפים וכלל הסעה למקום החתונה בלימוזינה.
החתונה נערכה בצ'אפל, קרי: בית תפילה. אפרת ועמית, מצויידים בבגדי קיץ וכפכפים, בחרו להיכנס לחדר בעיצוב "ימי הביניים" (אולי כהתרסה לחוק הישראלי המיושן והחשוך המונע חתונות שלא על פי החליל האורתודוכסי(. אחרי טקס קצר שארך חמש דקות וכלל החלפת נדרים וטבעות מול שני עדים (בתוספת תשלום אם אין לכם קרובי משפחה באזור), הכריז עורך הטקס כי הזוג שלנו הם בעל ואישה לכל דבר, לפחות בעיניו ובעיני החוק האמריקאי.
את האישור מבית התפילה שולחים לאישור בירוקרטי אחרון בתוספת 10$ ( את הכתובת המדויקת תקבלו שם) ואחרי חודש מקבלים הביתה את האישור החוקי הכתוב על הנישואים. את האישור הזה מתרגמים לעברית אצל נוטריון ומגישים למשרד הפנים שאמור בסופו של דבר לתת את הגושפנקא האחרונה והישראלית להיותכם בעל ואישה. מזל טוב.
לסיכום, לא מוכרחים לטוס עד לאס וגאס להתחתן כדי שהחתונה תהיה אחרת (למרות שתודו שזה אחלה קטע, בטח כשזה משתלב עם ירח הדבש). חתונה אחרת לא צריכה להיות שונה ב- 180 מעלות מהשטאנץ המוכר והמאוס והחתונה שנערכה בארץ היא דוגמא מקסימה לכך: היציקה של תוכן אישי לטקס הנישואים היא זאת שעשתה את ההבדל הגדול באירוע, שחוץ מהיותו לא כשר, נערך לפי כל חוקי המשחק הרגילים. אז גם אם החתונה שלכם מתוכננת להיות כשרה ולפי הספר, אל תסתפקו בלהיות אורחי כבוד בחתונה ואל תוותרו על חותם אישי משלכם באירוע.
רוצים לדעת עוד על חתונות? כנסו לאתר חופה.
אם כבר חתונה, אז הנה כמה סימנים שיעזרו לכם להבין אם מדובר בחיי נצח או גג שנה, חתונה זה כמו משכנתא? שמלות כלה בזול - יש דבר כזה, כמה עלו שמלות הכלה של הסלבריטאיות העונה?