רק לא עוד כרטיס מגנט
"מאוד רציתי שההזמנה לחתונה שלנו תהיה קצת אחרת. לא עוד כרטיס מגנט, שיר מנגן או תמונה של נשיקה ושקיעה. אחרי מחשבה משותפת, החלטנו ללכת על הזמנה בצורת קומיקס. פנינו לאמן הקומיקס דניאל גולדשטיין, שעיצב לנו הזמנה מקורית ומאוד משעשעת. דניאל ראיין אותנו, דלה פרטים על דרך היכרותנו ולבסוף, הכין לנו הזמנה מאוירת ומקסימה. עד היום אנשים מזכירים לי את ההזמנה שלנו, ומציינים שהיא עדיין תלויה אצלם על איזה לוח שעם בבית".
(קרן ואלון)
רצינו להיות על ההזמנה
"אחת המשימות היותר קלות בהכנות לחתונה שלנו הייתה דווקא בחירת ההזמנה. היה ברור לי מראש שאני לא רוצה שתהיה תמונה שלי ושל החתן על ההזמנה כי זה יותר מדי בשבילנו, אבל בכל זאת רצינו להיות שם. הפתרון היה מאוד פשוט: נזכרתי בתמונה שמאוד אהבתי מהחופשה הראשונה שלנו בחו"ל: הקלוז אפ על הידיים הצליח להעביר בי הרבה רגש. זה התחבר לי עם הביטוי הרלוונטי 'ביקש את ידה', ומשם הכל התגלגל: הזמנו את חברנו הצלם המוכשר עידו קליר, וניגשנו מיד לחברתנו המעצבת המדהימה שירי ישועה , ונתנו לה יד די חופשית להשאיר את זה פשוט אבל להוסיף את הצבעים הנכונים והעיטורים המיוחדים שהפכו את ההזמנה הזו בעינינו לקלאסית".
(ליזי ויואב)
סיפור חיינו בקומיקס
היה לנו חשוב שההזמנה שלנו תהיה מצחיקה ומגניבה ותשקף את האופי שלנו. לכן מיד חשבנו על הזמנת קומיקס שתתאר את סיפור הפגישה שלהם עד להצעה המרגשת. פנינו לסטודיו פופ אפ שעושה בדיוק את זה. סיפרנו להם את סיפור ההיכרות, והם פשוט הפכו אותו לסיפור מאוייר אחד לאחד".
(נירית ורן)
אמנות זאת לא מילה גסה
"ההזמנה שלנו היא למעשה ציור של שרגא וויל, אמן קיבוצי ידוע. ראינו את התמונה הזו בתערוכה בקיבוץ שלנו, וחשבנו שהיא מהממת, ומאוד משקפת אותנו. על אף שהזוג בתמונה, אם מישהו הבחין, הם מעט כהי עור – בשונה מאיתנו האשכנזים. מדובר בציור שמתאר, אם אינני טועה, נוער בני עדות המזרח שעולה לקיבוצים. אנשים מאוד אהבו את הציור וחשבו שההזמנה מאוד מתאימה לנו"
(נועה וטל)
גלויה מהעבר
"עיצבנו את ההזמנה לחתונה כמו גלויה עם תמונות מכל מיני טיולים שעשינו בעולם (תאילנד, הודו, סיני). היה לנו גם מאוד חשוב להוסיף את נולי, הכלבה שלנו, שלצערנו לא הוזמנה לחתונה, אבל קיבלה מקום של כבוד בהזמנה. את ההזמנה עיצבה שכנה שלנו, מעצבת מוכשרת, בשם שירילי בר-אור"
(נועה וצביקה)
כפכף במקום אף, קוקה קולה במקום גבות
"אחת המתנות הכי יפות שקיבלנו לחתונה הייתה ההזמנה הזאת שעוצבה על ידי אחי בהשראת האמן חנוך פיבן. אחי, רן שרצקי, אנימטור במקצועו, הצליח לעצב את דמותנו בעזרת אלמנטים שקשורים לעולם האישי של כל אחד מאיתנו: האף שלי למשל עשוי מכפכף האצבע האהוב עליי, השיער עשוי גזרי עיתונות כסמל למקצוע שבחרתי, הכפתורים שבמקום עיניי הם כפתורים אמיתיים מחולצה ישנה. יניב, מעצב תעשייתי, זכה בברגים על ראשי ומברג על אפו, והגבות שלו הן בקבוקי קוקה קולה - המשקה האהוב עליו. היופי הוא שזה אשכרה דומה לנו. אחרי החתונה, הדפסנו את ההזמנה על קנבס. מזכרת לכל החיים".
(לילי ויניב)
הצל שלי ואני
"הרעיון נבע מצילום הצל שלנו במהלך טרק במזרח תורכיה. קבענו עם טליה צור, צלמת מוכשרת ובת דודה מקסימה, בחוף הים בשקיעה כדי ליצור אפקט דומה בשקיעה - לא ידענו מה ייצא, והשתעשענו בקפיצות וגלגלונים. בסוף יצא מושלם לדעתנו"
(דקלה וניר)
הסוד הוא בכיור
"באופן הכי לא מקורי שיש, רצינו את ההזמנה הכי מקורית שיש. החלטנו ללכת על משהו מינימליסטי ומרומז, שתהיה בו חתימה אישית ושאף אחד אחר לא היה יכול לעשות. חיפשנו אימג'ים של זוגיות, ואיכשהו עלה רעיון מברשות השיניים, שהוא מאוד ביתי, אינטימי ואינו ניתן להעברה. התחלנו לחפש אחר הכיור המתאים, וכמו בכל סיפור עם מוסר השכל, אחרי שהתייאשנו הגענו הביתה והבנו ששם התשובה. הוספנו טאץ' קטן למברשות בשביל להבליט את ה"הוא-היא", והגענו לחלק הכי מאתגר בכל התהליך – לנקות את הכיור כך שיתאים לתמונה כל כך ייצוגית. חברה טובה עזרה לנו בעימוד הטקסט (שוב, במינימליזם; היא התעקשה להוריד את ה"ו" בין השמות שלנו), חברה אחרת עשתה עיבוד תמונה שיוציא נכון את הצבעים, ויאללה לבית הדפוס"
(מעוז ואילנית)
הזמנה שמשקפת אותנו וגם צוחקת עלינו קצת
"אחרי שיטוט מקיף במיוחד באינטרנט, בחרנו לעשות את ההזמנה ב-we do. ההזמנה מעוצבת כמו לוח שחמט כשאנחנו החיילים בשחור-לבן, בגלל שאנחנו מאוד שונים בצבע העור (הלכנו על הומור עצמי). אחרי שעמיר חשב על הרעיון הראשוני, איריס המעצבת הרימה את העיצוב, ועשתה ממנו משהו שענה על כל מה שרצינו - גם בעל קשר ישיר לחיים שלנו, גם צבעוני וחי וגם מתוחכם"
(מעיין ועמיר)
"גם מתנה וגם הזמנה"
"חיפשנו לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: גם לתת לאורחים הזמנת חתונה וגם מתנה. אז בחרנו בחרנו ב "זה לוגו" לביצוע המשימה: הם הדפיסו לנו מארז של הזמנה עם דיסק וגם מגנט. הקלטנו שירים שאנחנו אוהבים באולפן הקלטות, והאורחים השתגעו על הרעיון".
(אלה ובר)