יום החתונה הוא יום שמח, מאושר ומרגש, אבל הוא לא מנותק מהמציאות, ומה לעשות – כולל לפעמים גם רגעים פחות מושלמים ואפילו מעצבנים. הכלות של פורום חתונות בתפוז חלקו איתנו את הסיפורים הכי מרגיזים שקרו להן.
"אכלתי פיצה בשתיים בלילה"
מה שהכי עיצבן אותי בחתונה שלי זה שלא אכלתי כל הערב, ובסוף החתונה הייתי מתה מרעב. הגעתי למלון עם מגש סגור, וכשפתחתי אותו גיליתי להפתעתי שהוא מלא ברוטב הפטריות שהוגש עם המנה העיקרית. בעלי היקר נרדם כי הוא היה שיכור לחלוטין, אז שלחתי את הנהג שיביא לי פיצה מלמטה - וככה בשעה 2 וחצי בליל הכלולות שלי מצאתי את עצמי טוחנת ארבעה משולשי פיצה מהרחוב. כמה עלוב.
"שכחתי להביא את הדיסקים"
בעלי ואני יוצרים, ויש לנו כמה סרטים שאספנו במשך השנים וקיבצנו על דיסקים, בכוונה לנגן אותם על מסך גדול ברקע לאורך כל קבלת הפנים. מה שמעצבן זה ששילמנו על המקרנים, ובסוף שכחנו את הדיסקים בבית!
"אבא שלי ענה לטלפון באמצע החופה"
הטלפון של אבא שלי צלצל בחופה, אבל זה שטויות. מה שבאמת הכי הרגיז זה שהוא אשכרה ענה! אמנם רק בשביל להגיד "אני לא יכול לדבר", אבל עדיין זה העיף לי את ההינומה מרוב עצבים.
"הדודה שלי נדבקה אלי"
אני זוכרת שנורא התעצבנתי מאורחים שלא קלטו את הסיטואציה, ובזמן קבלת הפנים נדבקו אלי בחוסר רגישות. לפני עומד תור של חמישה קרובים שממתינים לגשת ולברך אותי, ודודה חנה עומדת לידי ולא מפסיקה לברבר! אין לי בעיה להתייחס ולהעניק תשומת לב לכל אחד ואחת שטרחו והגיעו לכבודי, אבל לדעתי אורחים חייבים לשים לב שהם לא מפריעים, ולפחות במפגש הראשון לנשק, לברך – ולפנות מקום לבאים, שבינתיים עומדים ומתייבשים מאחוריהם.
"מישהו גנב לי את הזר"
הדבר הכי מעצבן שקרה לי בחתונה היה שהזר האדום והאהוב שלי פשוט נעלם אחרי החופה כאילו בלעה אותו האדמה. עד היום לא ברור לנו מה קרה לו.
"דודה שלי הפריעה באמצע החופה"
בזמן החופה שלנו, שהייתה אזרחית עם תוכן משלנו, ראיתי בקהל את אחת הקרובות שלי מדברת וצוחקת. זה חרפן אותי, ואני זוכרת את עצמי עומדת בחופה של עצמי ומתעצבנת בטירוף על חוסר הכבוד והחוצפה שלה.
"סושי לכלך לי את השמלה"
ביום החתונה כמעט ולא יצאתי מהכלים. היה פונטציאל גדול מאוד לדיזזסטר, אבל הייתי כל כך רגועה משום מה, שהצלחתי לא להתעצבן אפילו מזה שחמותי מצאה לנכון להעיר שהשמלה שלי חשופה מדי; שכדור סושי נפל לי על השמלה רגע לפני החופה ולכלך אותה, או שהדי-ג'יי התחיל לנגן את שיר החופה, אבל אף אחד לא שם לב כי היה מלא רעש. הכל עניין של גישה.
"ילדים נכנסו לנו בין הרגליים בסלואו"
במהלך ריקוד הסלואו שלנו שילבנו עשן כבד, שכנראה משך מאוד את תשומת לב הילדודס באולם. שלושה ילדים - דווקא מהמשפחה הקרובה - התחילו להתרוצץ ולהתגלגל לנו בין הרגליים, בעוד שההורים שלהם המשיכו לשבת ולאכול כאילו לא קורה דבר. זה פשוט הטריף אותי.
"ההורים שלי אחרו לחתונה"
ההורים שלי איחרו. זה היה דיי נורא. פתקי ההושבה היו אצלם, וזה היה מאוד בעייתי כי אנשים הגיעו ולא הבינו איפה הם צריכים לשבת. חוץ מזה שבמשך יותר מחצי שעה הייתי המארחת העיקרית, ובלעדיהם הייתי צריכה לתמרן בין כולם ולהתייחס גם לאורחים שלהם, כדי שאף אחד לא ייעלב.