"איך את יודעת שאת גומרת?" עוד שאלה שגרתית ששאלתי את אחת החברות שלי ב40 מעלות חום באחד הטיולים המשותפים שלנו לאילת, לכבוד יום הולדתי ה27.
"מה זאת אומרת?!" היא השיבה בתמיהה. "אם את שואלת אותי שאלה כזו, סימן שכנראה בחיים לא גמרת".
שתיקה.
"מה זה אומרת - בחיים לא גמרתי"? שאלתי בחזרה עם קצת שמץ של כעס.
איך היא מעיזה להיכנס לי לתחתונים, חשבתי לעצמי באותם הרגעים. היום אני מבינה, שאילולא השיחה הזאת – כנראה שהייתי מפספסת את אחד מפלאי העולם הקיימים, הזולים והכל כך קשים להשגה. האורגזמה.
אבל משהו בשיחה עם החברה באילת גרם לי לרגע אחד קטן לפקפק בעצמי ולרצות לבחון את כל הנושא מחדש. וכך, כעבור 50 דקות, ואחרי מחקר מעמיק ומבוכה אינסופית יצאתי מחנות הסקס אילתית על יד טיילת רימונים, עם הויברטור הראשון שלי ביד. בלי מע"מ.
אני לא זוכרת כמה ניסיונות לקחו לי כדי להגיע לארץ המובטחת. מה שאני כן זוכרת בבירור, זאת אותה התחושה שהייתה לי איפשהו בין הניסיון השלישי לרביעי. אותה תחושה של ניכור, ריחוק, זרות מוחלטת. שם הבנתי - לא רק שלא גמרתי עם גבר, מעולם לא התחלתי עם עצמי.
כיצד יתכן שבחורה צעירה בת 27, המקיימת יחסי מין פעילים ותדירים מעולם לא גמרה? ובכן, במקרה שלי, הייתי עסוקה מדי בכל השאר. בלטרוף את העולם. בלהוכיח לכולם שאני מוצלחת ומצליחה ובלהתעסק בכל דבר אחר שהוא לא באמת, אני.
רק לקראת יום הולדתי ה-28 הצלחתי לגמור בפעם הראשונה. וכיוון שבאותו רגע הבנתי שאכן לא גמרתי מעולם, פרצתי בבכי. התחושה הייתה כל כך נעימה ובלתי נסבלת בו זמנית. התרגשות מהולה בכעס, גמירה מהולה בהתחלה חדשה.
בפועל אפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שהצלחתי לשחזר את אותה אורגזמה, וכמו שאתן בטח יודעות – בשביל לגמור, לא מספיקה רק יד אחת. רופא חכם פעם אמר לי – "נקודת הג'י האמיתית של בנות, היא פה." והניח במפתיע את ידו על ראשי.
ומאז ועד היום, אני עדיין מחכה לימים שהראש שלי ייצא לחופשה, שהמוח יהיה בפגרה ושהמחשבות, שותקות.
יש לי עוד דרך לעבור.
עוד לא גמרתי.