בשבת בערב מצאתי את עצמי צופה בעצמי מתבוננת בבואתי המשתקפת על חלון זכוכית, כפולה ומבודדת, בחצר בית האח הגדול, כשבדיוק מאחורי השתקפות גופי אני רואה את אלדד, בשר ודם. אני רואה אותו, ממש הוא: זז, צוחק, רוקד, נבוך. אני לא יכולה לגעת, לדבר, לשמוע או להריח. ניסיתי בכל כוחי לא להישבר מולו, חייכתי כמו תמיד כדי לחזק אותו ואותי. רק עכשיו אני מבינה איזו חוויה עוצמתית עברתי.
אני לא זוכרת בכלל אם היה לי חם או קר, אין לי מושג אם היה רעש או הייתה דממה. איבדתי תחושת זמן ומקום. איפה אני לעזאזל ומה אני עושה? הנה זה מכה בי שוב - מה אני עושה פה? מה עושים לי? הווייתי הופכת בשנייה לשילוב הזוי של אלימות ותקווה.
עוד בערוץ הנשים:
- טרנד אמריקאי חדש: הכלה חושפת את התחת
- 12 תרגילים לבטן שטוחה
- הדוגמנית ויקטוריה קצמן: "אצלנו במשפחה רזון הוא גנטי"
המסך עולה, ואתה שוב שם
רואים ששנינו לא יודעים איך להגיב למצב הסוריאליסטי הזה שהאח הגדול אירגן לנו; הוא מטיח בי שוב את מה שעושה לי כאוס מנטלי - כפייה אינטימית למול כולם והכל. ואז המסך יורד ואלדד נעלם לי ואני לו. ואז אני מבינה איפה אני. ושוב שומעת מוזיקה, רואה אנשים. התפאורה היא של מסיבה פוטוגנית, האוכל נראה נהדר, אפילו שולחן טבעוני היה שם. אבל שום כלום לא נגע בי חוץ ממנו, מההשתקפות של גופי על גופו. איזו תמונה...
אז אני מגלה את האפקטיביות של גופי. חוזרת לעצמי. מנגנון ההדחקה שלי, שפועל כמכונה משומנת, עוזר לי להתנער מהסיטואציה הספק-מביכה-ספק-רומנטית ואני מתחברת למכריי, למסיבה.
ואז שוב עולה המסך, ואלדד נמצא בדיוק במקום שעזבתי אותו. מול החלון, תר, ואני רואה מרחוק איך אישוניו מרצדים כדי למצוא אותי. חזרתי אליו. והנה שוב מרגישה תהליך דקונסטרוקציה של הגוף החושי. הזיה. כהות חושים, אלחוש של כל המחשבות הרציונליות שהיו עד לפני דקה במוחי. ושוב אני מתנודדת בין עיוורון לבין נראות, אסתטיקה ושליטה רגשית. השתהות, הסתכלות פנימה והחוצה למה שקורה לנו. לי.
איזו חוויה עוצמתית. התעורר בי שוב משהו רדום. ושוב אנחנו רוקדים, מחייכים, נבוכים, מתאהבים. אלדד מנסה להגיד לי משהו ואני מנסה לענות, אבל אי אפשר כי שוב המסך יורד ואני רואה איך לאט-לאט גופו מתכסה בווילון מתכתי שיורד ללא קול.