הצדפה נולדה בנמל התעופה קנדי שבניו יורק ב – 11 בספטמבר 2001, חמש שעות לפני קריסת המגדלים. עדיין לא ידעתי שזה השם שלה. הייתי בת חמש עשרה וחצי, וזו הייתה הפעם הראשונה שעזבתי את העיירה שבה נולדתי וגדלתי.
בעצם, לא עזבתי. הוגליתי.
זה לא היה קל לאף אחד. לא לאבא שלי, שהיה חבר נכבד בקהילה של חסידים שחיה מבודדת בעיירה פייבישוויל שבמדינת ניו יורק, ולא לאימא שלי, שנודעה בקהילה בזכות גמילות החסדים שלה, ובין השאר, ייסדה ארגון חסד שמסייע לכלות עניות להכין לעצמן נדוניה.
דווקא בעניין זה לא נזקקתי לעזרה. אבא הוא 'סויחר', מה שאומר שהרעבע מרשה לו לצמצם את לימוד התורה לפעמיים בשבוע וביתר הזמן לנהל את חנות הטקסטיל שלו. הרעבע מסתבר, שותף בחנות, כך שמעתי פעם את אבא אומר, ומיד מוסיף ש"זו ברכה משמים."
מידי שבוע, במוצאי שבת אחרי ההבדלה, יושב אבא אל שולחן האוכל ומכניס שטרות של מאה דולר למעטפה עליה מודפס באותיות של גויים שם העסק שלו. אחר כך קם, לובש את הקפוטה הטובה ובחורף גם מעיל, חובש את השטריימל ויוצא אל הרעבע.
הרעבע אוהב את אבא. אם הייתי מה שאבא מכנה "בת ישראל כשרה", היו משדכים אותי בימים אלה לעילוי מוצלח שהרעבע בעצמו היה בוחר מבין תלמידי הישיבה. בעוד שנתיים, כשאהיה כמעט בת שבע עשרה, היה נולד לנו הצאצא הראשון, לשמחתם של אבא, אימא וכל הקהילה.
אבל לא הייתי 'בת ישראל כשרה'. ממש לא. חמש אחיותיי למדו קריאה, כתיבה, קצת חשבון ובעיקר בישול ותפירה כדי להיות רעיות מתאימות לחסידים תמימים לומדי תורה, ואני, ובכן, אני עשיתי דברים ש... בעצם, אני לא מסוגלת לספר. עוד לא.
הבוקר עוד הייתי בפייבישוויל (כך קרויה העיירה, על שמו של הרעבע הקדוש פייביש צדרבליט, מייסד החסידות שלנו), ושתיתי את כוס הקקאו האחרונה שלי שם. אימא נעלמה בחדר השינה, יכולתי לשמוע אותה מתייפחת. שתי אחיותיי הגדולות הביטו בי בהאשמה. לא כעסתי עליהן, הבנתי את כאבן. ערך השידוכין שלהן ירד פלאים בעקבות הכתם שהטבעתי על המשפחה. בדרך כלל, ילדות עשירות זוכות לחתנים משובחים, אבל הן תצטרכנה כנראה להסתפק בתלמידים בינוניים ואולי בכלל בבעלי מלאכה.
אבא חזר מבית הכנסת, צקצק בלשונו לעבר אימא, שיצאה לקראתו מחדר השינה, וזירז את אחיותיי הגדולות לצאת לאוטובוס שהוביל אותן לסמינר לבנות 'בית רחל'. אחר כך התיישב מולי. אימא, עדיין בעיניים דומעות, הגישה לו תה עם לימון בכוס דקה, כמו שהוא אוהב.
אבא היטיב את הכיפה על ראשו ולגם ברעש, אף אחד לא דיבר. שלושתנו ידענו מה עומד לקרות ויותר מכך, מדוע. אני בניגוד לאימא לא הייתי עצובה, ובניגוד לאבא גם לא כעסתי, ידעתי שאני אשמה.
בתורתנו הקדושה כתוב שהאשם צריך להתחרט, להתוודות ולהיענש, ובכך יכפר על המעשה ויימחל לו. התחרטתי והתוודיתי בלחש באוזנה של אימא על כל מה שעשיתי. ידעתי שהעונש אולי יַקנה לי מחילה מצידה ומצד אבא, אבל לא מחיקה. בקהילה קטנה כמו שלנו, שום דבר לא נסתר ולא נשכח, מה שעשיתי יישאר תמיד חי וקיים, אות קין עליי ועל משפחתי. אין ברירה, עליי להיעלם.
בתשע צלצל הטלפון של אבא, הוא הציץ בשמו של המטלפן ואמר באידיש: "אנחנו יוצאים." בחוץ חיכתה המכונית השחורה של הרעבע, וילונות הקטיפה כמו תמיד משוכים על החלונות.
כל פעם שראיתי את הרכב חולף על פניי ברחובות פייבישוויל, הייתי בטוחה שהרעבע יושב בפנים, ספר על ברכיו והוא שקוע בלימוד, שלא לבטל תורה אפילו לרגע אחד. עכשיו הייתי מתוחה לקראת המפגש אתו.
אבא מסר את המזוודה שלי לנהג ופתח את דלת המושב האחורי. נכנסתי פנימה, בטוחה שסוף סוף אראה מקרוב את האיש שכולם מעריצים ואולי גם אשמע ממנו לאן לוקחים אותי.
אבל במקום הרעבע ישבה שם אישה עבת בשר מחזיקה ספר תהילים קטן בידה. ספר נוסף נח על המושב, סמוך לברכיה. אבא טרק את הדלת בלי לומר מילה ורגע אחר כך שמעתי גם את מכסה תא המטען נטרק. האישה אמרה לנהג באידיש "סע," והחליקה לעברי את הספר.
"לאן נוסעים?" שאלתי אותה.
היא לא השיבה, רק פתחה את הספר באצבע קצרה חבושה באספלנית. ריח נורא של בצל עלה ממנה, תהיתי מה אכלה לארוחת הבוקר. "תקראי!", היא הצביעה על מזמור ס"ט: "אלוהים, אתה ידעת לאיוולתי, ואשמותי ממך לא נכחדו... כי עליך נשאתי חרפה, כיסתה כלימה פני. מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי..."
לא הופתעתי מהבחירה. ידעתי שאני פושעת, ידעתי שאני סוררת, ידעתי שאני שונה ושאלוהים ישיב לי כגמולי, רק לא ידעתי איך, ובעיקר היכן. הייתי דרוכה וחסרת מנוחה, ניסיתי להגניב מבטים החוצה דרך הרווח בין הווילון למסגרת החלון, כדי לא לעורר את חשדה של גברת בצל, כל כמה רגעים הפכתי דף בספר. מחוץ לרכב הדוהר, דרך החרך הצר, ראיתי עולם שלא הכרתי. כבישים ארוכים, המון מכוניות, בתים גבוהים ונמוכים, גשרים, רמזורים, כלבים, סנאים, גברים ונשים. הפניתי את פניי אל האישה. "לאן נוסעים?" שאלתי שוב.
"את תראי."
"מי את?"
"המשגיחה שלך."
גם בסמינר הייתה לנו משגיחה, אלמנתו הצעירה של שוחט שנהרג, כך סיפרו, כשחצה כביש בניו יורק סיטי. היא הייתה ממש נחמדה, אהבנו אותה, חלקנו קרא לה ממה'לה.
אך המשגיחה שישבה עכשיו לשמאלי, הייתה מזן שונה לחלוטין, היא הייתה כעוסה וזה היה מובן, מגיע לי שיכעסו עליי. אבל לא יכולתי שלא לחוש שהיה משהו נוסף, מין טינה שלא כוונה רק אליי ולא הצלחתי לנחש את הסיבה לה.
אחרי שעתיים של נסיעה (את השעון שקיבלתי לבת מצווה השארתי בבית, מין ערובה שיום אחד אחזור, הבחנתי בזמן החולף באיטיות מרגיזה באמצעות הצצות לשעון שבלוח המחוונים), המכונית עצרה ליד מדרכה רחבה. איש שחור פתח את הדלת ושאל באנגלית "יש מזוודות?" הנהג יצא וכיוון אותו לאחורי המכונית. המזוודה הקטנה שלי, ביחד עם מזוודה גדולה יותר, כנראה של המשגיחה, עברה לעגלה שהאיש השחור דחף.
אחרי רגע היינו באולם ענק, גדול יותר מכל חדר שראיתי, לטשתי מבטים סקרניים, מנסה לקלוט כמה שיותר, להבין איפה אני נמצאת וכיצד ארצה כאן את עונשי. לאולם הייתה תקרה גבוהה, במרכזו שורות דלפקים ומעליהם התנוססו שלטים צבעוניים.
המשגיחה ניגשה אל הדלפק שמעליו היה שלט באותיות עבריות. 'אל על'. תהיתי לסיבת אזכורו של אלוהים בשלט ומדוע לא הושלם המשפט 'אל עליון'?
האישה מאחורי הדלפק הורתה לגבר השחור להרים את המזוודות שלנו ולהניחן על משקל שניצב לצידה, בזריזות מרשימה כרכה סרטים סביב הידיות. אחר כך הציצה בשני פנקסים שהמשגיחה הציגה בפניה והנהנה בראשה. הן החליפו ביניהן כמה מילים שלא הבנתי. אני מדברת בעיקר אידיש, אומנם למדתי מעט אנגלית בסמינר ואני בהחלט מסתדרת בשיחות עם השיקסע שלנו, דוטי, שמנקה את הבית ולפעמים גם עוזרת בבישול, אבל בשביל להבין את בליל הקולות באולם; רמקולים רועשים, ושיחות בין האנשים שהמתינו בתורות משתרכים, הייתי צריכה קצת ריכוז ולא היה לי.
עברנו אשנב, החתימו את הפנקסים שלנו, והמשכנו בצעידה מהירה לאורך מסדרונות ארוכים.
לפתע המשגיחה תפסה את מותנה נאנחת בכאב, עצרנו. היא צלעה לאיטה לעבר אחד מהשולחנות המוצבים לאורך המסדרון, אחזה בו וצנחה לכיסא הסמוך. התיישבתי על הכיסא מולה, היא נראתה נורא, לחייה תפחו ובאפה השתרגו נימים אדומים. מישהי ניגשה אלינו, סינר כרוך סביב מותניה ובידה פנקס ועט. המשגיחה אמרה משהו באנגלית והאישה נעלמה וחזרה מיד עם בקבוק מים וכוס חד פעמית מפלסטיק, כמו הכוסות שהשיקסע שלנו שותה מהן, כדי שלא תיגע בכלים הכשרים עם "שפתיים שנגעו באוכל טרף," כמו שאמרה אימא.
המשגיחה פתחה את הבקבוק, מזגה מים לכוס, מלמלה ברכה ושתתה בקולות אנחה.
"אני רעבה," אמרתי.
"כאן לא כשר," היא השיבה ברוגז וקמה ממקומה, "תישארי פה ואל תזוזי."
היא חצתה את המסדרון לדלת עליה הייתה מצוירת אישה קירחת בשמלה.
נשארתי במקומי מביטה בדלת בצפייה דרוכה, ממושמעת, ממילא לא היה לי לאן ללכת, העולם הזר שנגלה לי היה אומנם מסקרן ומרתק אך כמעט באותה מידה מפחיד ומנוכר.
היא חזרה מאוששת וארשת הקלה על פניה. "מאוד נקי שם," ציינה בהתפעלות, כמעט בחיוך, והתיישבה בכיסאה.
מאחורינו נפרש חלון גדול משקיף אל מדבר בטון, עליו חנו מספר מטוסים. מקרוב הם נראו שונים כל כך מהציפורים הכסופות שחצו את השמים בפייבישוויל.
"לאן אנחנו טסות?" שאלתי.
"כשנגיע תראי." סיננה, חוזרת להיות המשגיחה הזעופה.
ישנם רגעים בהם, כפי שאומרת אימא, יוצאת ממני "ריבקי הרעה". קמתי ואמרתי: "אם לא תגלי לי אני פשוט אברח, אין שום סיכוי שתוכלי להשיג אותי עם המשקל שאת סוחבת והגב הכואב שלך."
היא נעצה בי מבט מלא בוז וכעס שהלך והתרכך, כנראה שקלה את האפשרויות והחליטה לוותר. ריחמתי עליה. לא הבנתי את פשר הטינה שהקרינה אבל הרגשתי שזו תוצאה של סבל. הרבה סבל.
"ירושלים," היא אמרה בקול עייף, "יש שם פנימייה לבנות שהרעבע המליץ עליה, שם יתקנו אותך וגם ימצאו לך מהר שידוך שיוציא לך את התועבה מהראש."
ובכן, זו הגלות שנכפתה עליי.
התיישבתי בחזרה, חשה שוב את דקירות הרעב בקיבתי. יש לי בארנק מאה דולרים שאימא נתנה לי אתמול בערב. אבל המשגיחה צודקת, אסור לי לקנות שום דבר. העולם שמסביב לא נועד לי. הוא לא כשר, מזיק, מגונה. אסור לי לגעת בו, גם לא להסתכל. הלב הרי הולך אחרי העיניים, והעיניים שלי כבר סיבכו אותי פעם וגרמו ליצר הרע לפרוק עול.
פתחתי את ספר תהלים שהמשגיחה נתנה לי וניסיתי בכל כוחי להתרכז בפסוקים הקדושים. אבל הרצון לראות את העולם החדש שמסביב לא הרפה, זה חזק ממני. אחרי כמה דקות בהן עיניי ריצדו על הדף מבלי שהצלחתי לקרוא ולו משפט אחד, ויתרתי, היצר ניצח. הוספתי להחזיק את הספר מול פניי אבל עיניי נדדו הצידה. בחנתי בפליאה רגליים גלויות של נשים, מחשופים ותסרוקות. בגברים לא העזתי להביט, אולי רק בכתפיים. פעם או פעמיים הצצתי מבעד למפתח החולצה של אבי, גיליתי כתף חיוורת ורופסת כמו פרוסה של עוגת גבינה. עכשיו ראיתי סביבי כתפיים אחרות; מרובעות, שריריות, חסונות.
אי השקט שבתוכי התחיל לגאות, כמו מחלה שמתעוררת.
בשולחן לידנו התיישב זוג, גבר ואישה יפים במיוחד. לכסנתי בזהירות מבט למשגיחה, עיניה היו עצומות, מכווצות בהבעה מיוסרת. אולי שוב לא הרגישה טוב. חגגתי ניצחון קטן, אני חופשייה לבהות בזוג. האישה עם הסינר והפנקס ניגשה לשניים. הגבר דיבר אליה והאישה אישרה את דבריו בהנהון שהיה כל כך מלא חן שהרגשתי צורך לחקות אותו בו במקום.
"מה את עושה?" המשגיחה פקחה עין אחת.
"כלום."
אשת הפנקס שבה עם מגש עליו שתי צלחות עמוסות בעלות ניחוח נפלא שדגדג את נחיריי. דקירות הרעב שבו לתקוף ובעוצמה. הצלחת שהונחה לפני האישה הכילה נתח בשר עסיסי למראה, מחית תפוחי אדמה ופטריות. בנקודת המפגש של לשוני ושיניי הקדמיות נקווה ים של רוק. הייתי מוכנה לזנק עליה, לגרור את הצלחת משולחנה וללעוס את הנתח תוך כדי ריצה. הדחף לעשות זאת היה כה חזק שלרגע הידקתי את אחיזתי בידיות הכיסא, רק שלא אכנע שוב ליצר.
בעודי נאבקת הבחנתי בצלחתו של הגבר, היו עליה שמונה קליפות שחורות, פתוחות למחצה, האיש פער את הראשונה שבהן, קירב אותה אל שפתיו ושאב את תוכנה. הבעה של הנאה התפשטה על פניו. האישה הביטה בו וחייכה. הוא קרץ לה ושלף בכפית את תוכנה של הקליפה השנייה. ידו רטטה מעט כשהגיש את הכפית לאישה, שהעבירה באיטיות את הגוש החלקלק בין שפתיה.
לבה של הקליפה השלישית נעקר גם הוא והונח על הצלחת. בני הזוג חייכו זה לזה כשהגבר הניח את התוכן הרך על לשונו, לחייו התכווצו בתנועת מציצה וליקוק. ידה של האישה נשלחה אל מעבר לשולחן ואצבעותיה הארוכות והדקות נכרכו סביב זרועו, ידו האחרת גיששה את דרכה מתחת לשולחן ולפתה את ירכה. הגבר פער מעט את פיו, פיסת הבשר הזעירה עדיין מונחת על לשונו. הבטתי בהם כמהופנטת, רעד עדין של ציפייה אחז בי כשהגבר אחז בקליפה הבאה, זרמים מוכרים החלו לנבוע בגופי, התנשמתי בהתרגשות.
המשגיחה פקחה את עיניה, מאוחר מדי. הייתי כבר שבויה במשחקם של הזוג. הקליפות, המבטים, תנועות השפתיים ושוב הקליפות שצפנו בתוכן רוך ורדרד ודמו בדיוק מפתיע לאותו איבר פעוט שחקרתי פעמים רבות מול מראה באמצעות אצבעותיי והסב לי עונג כה גדול.
"על מה את מסתכלת?" נבחה המשגיחה.
"מה הדבר הזה שהם אוכלים?" השבתי בשאלה.
"צדפות. הן גדלות בים ואסור לאכול אותן. לא רק שאין להן קשקשים, הן נחשבות לשרצים. תועבה. ה' ישמור אותך, יותר טוב שתקראי תהילים." היא אחזה בראשי וסובבה ביד קשה אל הספר. החזרתי אותו בהתרסה לכיוון בני הזוג. החירות נטולת האשמה ממנה נהנו תוך ההתעסקות בצדפות חיזקה אותי. חוץ מזה, היא לא תעז לעשות לי דבר בפומבי, המשגיחה כנראה הבינה זאת, נאנחה עמוקות, ושבה לנמנם.
בשולחן הסמוך, הזוג המשיך להשתעשע. הגבר פשק את קליפת הצדפה ותוכנה ניגר לצלחת.
לפתע רמזה האישה בעיניה, והגבר הסב אליי את מבטו. הוא חייך והעמיס את הצדפה על הכפית. ידעתי שהוא מבחין בתשוקה שלי, כל כך התביישתי. כל כך השתוקקתי. הזוג גיחך והגבר קירב באיטיות את הכפית לפיו כשמבטו לא מש ממני. גל של אשמה גאה בי, הרגשתי מזוהמת. קמתי במהירות, הודפת את כיסאי שנפל לאחור בקול חבטה. המשגיחה התעוררה בבהלה, "ריבקי..." צעקה.
לא שמעתי את ההמשך. רצתי אל הדלת המעוטרת בציור האישה בשמלה ופרצתי ליקום ריחני של כיורים וחרסינה מצוחצחת. המקום אכן השרה אווירת ניקיון, בדיוק כפי שהמשגיחה דיווחה. זינקתי לתא הקרוב לדלת, הרמתי את החצאית, השלתי מעליי את התחתונים שהיו רטובים מתשוקה ונגעתי בעצמי, מתנשפת.
כשיצאתי מן התא, המשגיחה חיכתה לי, נשענת על טור הכיורים. היא דיברה אליי. לא שמעתי מה אמרה. אוזני היו חירשות, שמעתי רק את קול נשימתי והלמות לבי הפועם בחוזקה.
חזרנו למסדרון, הזוג כבר לא היה שם והכיסא שהפלתי הוצב מחדש ליד השולחן.
המשגיחה לפתה את זרועי בכוח ומשכה אותי הלאה. ריחפתי בעקבותיה, אפופה בתחושה של מתיקות וחסד. במטוס שיחזרתי במוחי שוב ושוב את המראה הנפלא של השפתיים הגבריות שואבות את הצדפה. הלילה ירד על טיסת אל על מניו-יורק לתל אביב, המשגיחה ישנה וכמוה רוב הנוסעים. אני נשארתי ערה, כה חושקת וכה אשמה.
1.
הכול החל בפעם הראשונה שהרגשתי משי.
בעצם, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בכלל. חמש עשרה שנים וחצי חייתי בין חפצים, על ידם ובתוכם, אבל לא הרגשתי כלום. אצלנו במשפחה אף אחד לא מרגיש שום דבר חוץ מאוכל. המיטות של אימא ואבא מופרדות בדרך כלל, גם בימים שבהם אימא לא בנידה והיא חוזרת מהמקווה רחוצה ומבושמת. בלילות כאלה אני יכולה להרגיש את הציפייה בבית, סמיכה כמו החמין שאנחנו אוכלים בשבת. אימא יושבת ליד השולחן בחדר האוכל, כולה דרוכה. אבל אבא מגיע מהעבודה ולא שם לב אליה. הוא טרוד מאוד וכל הערב צועק באנגלית ובאידיש בטלפון על אנשים שלא סיפקו לו סחורה בזמן, או שקנו ולא שילמו, או שמכרו לו סחורה פגומה.
אחת הסחורות הפגומות האלה היא שלימדה אותי להרגיש.
בכל ראש חודש אבא היה מביא מהחנות שלו, ארבע אריזות של חמישה זוגות תחתונים בכל אחת. חמישה לי, חמישה לאחותי אסתר, חמישה לאחותי פרומה וחמישה לאימא. אחיי הגדולים וולוול ופישל לבשו כנראה משהו אחר מתחת למכנסיים ובכל מקרה לא היו זקוקים להחלפת תחתונים בכל חודש משום שלא נוטף מהם דם. לא כל הבנות מחליפות תחתונים בכל חודש, אבל לא לכל הבנות יש אימא שמקפידה במיוחד על טהרה, וגם לא אבא שהתחתונים "עולים לו שום כלום," כמו שאימא מסבירה. בסך הכול, אנחנו בנות מזל שאימא בחרה דווקא להקפיד על כך. אמהות של בנות אחרות מקפידות על תעניות, על תפילות-יחיד כל כמה שעות, או על כיסוי ראש גם לפני הנישואין. אנחנו שמחות באימא שלנו ואוהבות אותה, למרות שאצלנו אהבה היא רגש שמכוון רק לבורא עולם.
אימא לקחה את החבילה שלה שהייתה מסומנת באותיות XL, אסתר ופרומה לקחו את החבילות שהיו מסומנות באות L, ואני לקחתי את החבילה שהייתה מסומנת באות S. אני לא רק הכי נמוכה בין הילדים אני גם הכי רזה. 'רבע עוף' אימא קוראת לי ומנסה לדחוף לי עוד עור מטוגן של ברווז, עוד לביבות תפוחי אדמה ועוד קיגל מתוק. כל מה ששמן, כל מה שדשן, כל מה שמשמין, "שריבקי תגדל ולא יחשבו חלילה שיש לה איזו מחלה ולא ירצו לקחת אותה." אבל אני – כמה שאני אוכלת אני לא משמינה. כמו האחות של אימא, דודה קיילה הרזה, שמתה משחפת בבית החולים בֶלְוויו לפני שמישהו בכלל הספיק להתחתן אִתָּהּ.
אז בינתיים, עד שיצליחו להשמין אותי, אני מידה S, כפי שהיה כתוב על הקופסאות שחיכו לי על השולחן במטבח, עם מדבקה ובה שם החנות של אבא, יעקב לייב פרושינובסקי, וקרע גדול במקום שבו הייתה תמונה כלשהי שאסור ללקוחות וגם לנו לראות.
לקחתי אותה לחדר שלי. קופסאות תמיד מרגשות אותי וגם הפעם, למרות שידעתי מה אמצא בפנים – נהניתי לקרוע את נייר הדבק ולפתוח את המכסה.
בפנים לא היו שום הפתעות. העברתי זוג אחר זוג של תחתוני כותנה אל הארון שלי. כשחזרתי למיטה לאסוף את הזוג האחרון, הוא היה שונה. במקום שקיק ניילון הוא היה עטוף בנייר דק ושקוף שפרחים מוטבעים עליו. הבטתי בו בסקרנות. אצלנו, בפייבישוויל, אין כמעט פרחים, חוץ מכמה פרחי בר עצובים שצצים באביב בצד המדרכות. פרחים, כמו כל דבר שלא תורם ללימוד התורה, הם הבל.
קילפתי את הנייר בעדינות ויישרתי אותו. עוד לא ידעתי מה לעשות בו, אבל זה היה הנייר היפה ביותר שראיתי אי פעם, וחשבתי שיום אחד אארוז בו משהו חשוב שאתן או אקבל, אולי מבעלי שיהיה שרירי ותמיר, לא כרסתן וגוץ כמו אבא.
אבל הדבר היפה באמת היה בתוך קופסה, מתחת לנייר. זוג תחתונים לבנים, לא ארוכים וצהבהבים כמו תחתוני הכותנה שאבא תמיד מביא, אלא זעירים ועשויים מבד קל עם שוליים רקומים.
קירבתי את הבד החלק אל לחיי. הוא היה צונן כאילו נארג מאור ירח. העברתי אותו על שפתיי והחלקוּת שלו העירה אותן לחיים. העברתי שוב, מנסה להבין את התחושה, ועוד פעם ועוד פעם, עד שהקרירות חלפה.
בחנתי את התחתונים, מחכה שיתקררו שוב. לא היה בהם שום דבר שיכול להסביר מה קרה, רק תווית קטנה שהייתה תפורה עליהם מבחוץ, כמו משהו שצריך להתגאות בו. אני יודעת לקרוא אותיות של גויים: ׳משי מלאכותי סוג א',׳ היה רשום שם. המילה 'מלאכותי' הייתה זרה לי. את המילה 'משי' בת של סוחר טקסטיל לא יכלה שלא להכיר.
לא היה לי ספק שזו טעות. "העכו"ם הצהובים האלה," כמו שאבא קרא לסינים שמהם קנה את הסחורה, התבלבלו כרגיל ובמקום חמישה זוגות של תחתוני כותנה מגעילים שלחו ארבעה וזוג אחד של הקסם הזה, ׳משי מלאכותי׳.
הרמתי את השמלה ופשטתי את תחתוני הכותנה. נכנסתי בזהירות לתחתונים החדשים שהתמקמו בדיוק בנקודת החיבור של ירכיי הרזות מבלי להשאיר את אותו עודף מביך של בד שתחתוני הכותנה יצרו. אבל החידוש האמתי לא היה בירכיים אלא ביניהן, במקום שמזה שנתיים היה מכוסה בפלומה מביכה של שיער. מגע המשי היה מחשמל. לא כמו אותה מכת חשמל שספגתי פעם ממנורת העמידה שבסלון, אלא חשמל רך, נעים, מרגש. הזזתי את התחתונים על פני המקום ההוא עוד פעם ואחר כך עוד פעם ועוד ועוד... פתאום, חשתי רטיבות חמימה, חלקלקה עד להפתיע. התקפלתי על המיטה בעווית של הנאה. משהו בין בטני לחיבור של ירכיי התכווץ והרפה, התכווץ והרפה ובכל התכווצות מילטתי גניחה שלא יכולתי להחניק. הדלת נפתחה ואימא עמדה בפתח. "הבטן..." מלמלתי במהירות, "הבטן כואבת."
"מה אכלת?" היא שאלה.
"כרגיל," השבתי תוך כדי זחילה אל מתחת לשמיכה. ההתכווצויות נחלשו והלכו, מפנות את מקומן לעייפות מתוקה ולתחושת שחרור. אימא פסעה פנימה ולרגע חששתי שתפשיל את השמיכה ותניח את ידה על בטני בליטוף מרגיע, כמו שעשתה כשהייתי קטנה. מבלי שיכולתי להסביר, המחשבה על מגעה – שעד לאותו רגע כל כך אהבתי – הרתיעה אותי. אבל אימא רק ניגשה אל השולחן, אספה את האריזה הריקה של התחתונים, הציצה אל הארון הפתוח ויצאה כשהיא אומרת "אכין לך תה."
ברגע שנעלמה, לא יכולתי להתאפק. הכנסתי את ידי מתחת לשמיכה ושלחתי אותה אל בין רגליי. המשי היה חם ורטוב. הסרתי את התחתונים. אצבעי החליקה הלוך ושוב על הבליטה הלחה שהזדקרה שם, ועד מהרה שבו גם ההתכווצויות. הפעם נשכתי את שפתיי ולא הוצאתי קול. כמה דקות אחר כך, כשאימא נכנסה והניחה את התה על שולחן הלילה שלי, כבר הייתי מותשת ואחוזה באושר חדש ומרגש.
בלילה נגעתי בעצמי שוב. הייתי חייבת לבדוק אם ההתרגשות שהצלחתי להפיק מן הבליטה בצהריים יכולה לשוב. היא התכווצה בינתיים ואני ליקקתי קצת את אצבעי והעברתי אותה עליה, לוחצת מעט, ואז מחליקה אותה לאורכה ומעט סביבה. אחרי כמה שניות חזרתי אל מפל הכוכבים המופלא ההוא. עצרתי לרגע כדי להאריך את התחושה, ואז המשכתי לאט, כמהה אל רצף הטלטולים המענגים.
בבוקר לא הצלחתי להתעורר ואימא ייחסה זאת לכאבי הבטן של אמש וגזרה עליי להשאר בבית לשתות תה ולאכול צנימים. אני דווקא הייתי רעבה, וברגע שיצאה להסיע את אחיותיי הקטנות למוסדות הלימוד שלהן – מרחתי לעצמי פרוסה עבה של לחם בחמאה וטרפתי אותה כשידי נודדת שוב אל המקום ההוא. תחתוניי החדשים היו ספוגים בחומר השקוף והחלקלק ששפע ממני. כיבסתי אותם בכיור והנחתי על מקרן ההסקה. הם התייבשו כמעט מיד, אבל הקסם פג. לא הייתה בהם עוד קרירות והבד הפך נוקשה. תחבתי אותם למעטפת נייר גדולה וקברתי בעומק פח האשפה, תוהה אם המילה 'מלאכותי' מתייחסת לכך שמגע המשי הוא חד פעמי וחולף.
בימים הבאים, בעצם בלילות, לא יכולתי להרפות מן התגלית החדשה. תהיתי האם לאחיותיי הגדולות יש גם איבר כזה, רגיש ומשתוקק, והאם גם אימא מכירה אותו. נזכרתי בימי ילדותי, כשלימדה אותי להתרחץ. "בין הרגלים אסור לסבן," הייתה שבה ומסבירה, "וגם לא לכוון את המקלחת. יכולים להיגרם לך פצעים נוראיים." בכל יום, כשהתקלחתי, תהיתי מדוע רצתה למנוע ממני את ההנאה שהמקום ההוא צופן בחובו.
בימים שלאחר מכן, כשהייתי לבד במיטתי, בחושך, למדתי לעולל לעצמי הנאות מסוגים שונים בעזרת ליטוף עדין עם האצבע, צביטות קלות, ולפעמים חיכוך מהיר, אלים כמעט, בשתי אצבעות צמודות. גיליתי את ההנאה של מגע בפתח התחתון, אבל על אף הפיתוי לגלוש פנימה, הקפדתי שלא לעשות כן. לא ידעתי הרבה על קרום הבתולים שלי, אך מגיל מאוד צעיר נאמר לי, כמו ליתר הבנות בקהילה, שיש לשמור עליו מכל משמר ולהימנע מקפיצות פתאומיות, מפסיעות רחבות מדי או מסתם פישוק רגליים. בסמינר התהלכו סיפורים על נערות שלא השכילו לשמור על האוצר שלהן והוא נקרע אגב משחק או מעשי שובבות. 'מוכת עץ' קראו לילדה כזאת ומי שהדבר קרה לה – נשלחה להתחתן במקום אחר ומעולם שוב לא נודע עליה דבר.
העונג של הלילות פלש גם אל הימים. בשיעורים הייתי מהדקת קלות את ירכיי וזיק זעיר היה נולד ביניהן. עשיתי זאת גם כשישבנו סביב שולחן האוכל בסעודות השבת. אבא נשא את הנאומים המשעממים שלו על מה שקורה בעסק ואיך אנחנו, הבנות, נצטרך לנהל אותו אחרי שהוא ימות, משום ששני הבנים, וולוול ופישל, ילמדו תורה. אחרי כמה כוסות יין הוא היה מכה על השולחן, אומר: "לא יהיה עוד דור של סויחרים במשפחת פרושינסקי." ועובר לסַפר על הסבא שלו, הרב הגדול שהכיר את הרב פייביש הראשון, מייסד החסידות שלנו, וקיבל בין הראשונים אוכל מצלחתו ב'טיש' וגם ישב לצידו ב'התוועדויות'. ההנאה האסורה שחשתי בעוד הוא מדבר, עוררה בי מחשבות אסורות. זו מצווה לכבד את אבא ואימא, אבל אימא הפכה בעיניי מכוערת יותר ויותר כשעיוותה את פניה, לחלץ בסתר פירורים מתחת לשיניה התותבות, ואבא נשמע ממש טיפש. לא הבנתי מדוע הוא מתבייש בעסק שלו, שקיים את כולנו, ומדוע קוראים בבית לבגדים שהוא מוכר 'שמאטעס', סמרטוטים באידיש. לפעמים העברתי את מבטי סביב השולחן על פניהן של אחיותיי, תוהה האם גם הן מרגישות עכשיו מתחת לשמלות הארוכות את מה שאני מרגישה והאם הדבר גורם גם להן מחשבות רעות. פעם הפלתי כפית על הרצפה וצללתי מיד אל מתחת לשולחן. רגליהן של כל נשות המשפחה היו מונחות זו לצד זו בנחת. זו הייתה הפעם הראשונה שעלתה בדעתי המחשבה שאני שונה, אולי מטורפת.
המחשבה הזאת שבה וצצה עוד כמה פעמים אבל לא ממש הציקה לי. הידיעה שאני מסוגלת לגרום לעצמי עונג כזה נסכה בי כוח. כשהייתי קטנה חלמתי שאני מסוגלת לעוף. החלום חזר לילה אחר לילה ובכל פעם שהתעוררתי נמלאתי דכדוך על כך שאיני יכולה להמריא מהמיטה. עכשיו הרגשתי שהחלום התגשם: לא רק שיכולתי לרחף, הצלחתי לטוס אל גבהים שלא שיערתי, וגם ידעתי שאני יכולה לעשות זאת בכל רגע.
בימים הבאים התהלכתי בעולם כשבתוכי התפעמות גדולה. הרגשתי שזכיתי באוצר שהיה גדול ומסעיר מכל מה שהכרתי עד לאותו הרגע. עולם ההנאות שלי השתנה לעד. השיאים הקסומים ביותר של חיי, כמו תפילת 'כל נדרי' בערב יום כיפור, הביקורים אצל סבתא שכללו עוגות שטרודל מקושטות באבקת סוכר, ומיון שרשראות הפנינים, העגילים ושאר התכשיטים מקופסת העץ הגדושה שלה – הפכו זניחים יחסית לתגלית שהרעישה כל נים בהוויתי.
אבל משהו היה חסר, משהו שלא ידעתי להגדיר, כמו מין רִיק שעבר לכל אורך גופי בכל פעם שאצבעותיי היו בין ירכיי. כיווצתי את שמיכת הפוך שלי אל בין רגליי ונצמדתי אליה בכוח. זה עזר לכמה רגעים, אבל לא ממש הקל על החֲסָךְ. השתוקקתי למגעו של משהו קשיח יותר, יציב, ושאינו חלק מגופי.
בחדר התפירה של אימא היה מתקן מעץ בן שלוש קומות. במגירות שנפתחו לצדדים כמו אקורדיון, היו מונחים: כרית סיכות, מחטי תפירה רגילים מחטים מיוחדים למכונת התפירה 'זינגר', סליל גומי וגם כפתורים. במגירה התחתונה והגדולה יותר נמצאה פטרייה מעץ ששימשה לתיקון גרביים.
שנאתי לתקן גרביים. אחותי פרומה הייתה מוכשרת בתפירה והיא תיקנה את רוב זוגות הגרביונים העבים שלנו, שהיו נקרעים באזור הבוהן והעקב, ולפעמים גם בברך. אחר צהריים אחד לקחתי לחדרי את פטריית העץ וגם חוט ומחט, כדי למנוע שאלות מיותרות. לפני ארוחת הערב הגנבתי את הפטרייה למיטה ותחבתי אותה בין המזרן והקיר. בלילה הכנסתי אותה לתחתונים כך שראשה החלק היה צמוד לתלולית הקטנה שבין רגליי ורגלה נשענה על התחתונים, מצידם הפנימי.
התנועעתי בעדינות כנגד משטח העץ החלק, והרגשתי איך הבליטה הקטנה שלי מתחילה להציף את סביבתה והחומר החלקלק הופך את המגע בינה ובין הפטרייה לתענוג. זו הייתה התחושה שחיפשתי. זרותו הנעימה של העץ ופעולתם העצמאית כמעט של התחתונים שנענעו את הפטרייה בתגובה לנענוע הקל שלי את עגבותיי, יכלו להביא אותי אל מפץ הכוכבים המופלא בכל רגע. בכל זאת בחרתי למתוח את רגעי ההנאה ולטפס אט אט על מדרגות מכונת העונג החדשה שגיליתי. הידקתי את התחתונים מלפנים ומאחור, ותנועות האגן שלי התגברו בזהירות עד שהגעתי שוב אל הפיסגה.
שכבתי לאה וטבלתי במתיקות. הפעימות האחרונות הוסיפו להתכווץ בתוכי, כמו לב נוסף. כשהן הסתיימו התפשטה בי לאות נעימה שהפכה לשינה עמוקה וטובה. בבוקר ניגבתי היטב את הפטרייה והחזרתי למתקן התפירה.
בערב הבא, כשחיטטתי במגירת התפירה, הפטרייה לא הייתה שם. מבעד לדלת הפתוחה בחדרה של אחותי הגדולה פרומה ראיתי אותה יושבת על מיטתה, תופרת. נכנסתי והבטתי בבגד שבידה, חצאית בצבע אפור. "מה את עושה?" חקרתי.
היא נדהמה. מעולם לפני כן לא התעניינתי במעשיה. בכלל, אצלנו במשפחה לא מתעניינים זה במעשיו של זה וגם לא מדברים יותר מדי שלא לחטוא ברכילות. "הגומיה נקרעה," אמרה בחסכנות.
חמקתי אל חדרי וכששכבתי לישון ניסיתי לחקות באצבעותיי את המגע הנפלא של צעצוע העץ. גיליתי ששתי אצבעות צמודות שנעות בתנועות סיבוביות גורמות גם כן הנאה רבה. הבליטה הקטנה הייתה זקורה ומתריסה ולרגע נדמה היה לי שאני מותחת אותה מעט יותר מכפי שהיא מסכימה. פעימות הסיום הפכו נוקשות וחדות יותר, אך הדבר לא הפריע לי. שמחתי על שאני מסוגלת לעשות בגופי כל מה שארצה והוא מציית לי. ואז באה הסערה. שלושה ימים של רוח שתלשה את התריסים, הפילה את העצים בגינה וערמה סביב הבית שלג בגובה המותניים. אבא ניצל את ההזדמנות כדי לספר לנו-רק לבנות. הבנים ידעו תורה ורש"י והכירו את כל פרשני התורה טוב ממנו- על תיבת נוח. ביום הרביעי הכול נרגע בבת אחת, או כמו שאבא ציטט: "קלו המים." פייבישוויל הייתה ערימה של עצים שבורים, תריסים שנעקרו ושלג. המון שלג.
פועלים הופיעו בחצרות עם אתים ומגרפות והחלו לפנות את השלג. הם לא היו יהודים, חס ושלום. רק גויים. "שואבי מים וחוטבי עצים" – גם זה ציטוט שאבא פלט בעברית ותרגם לאידיש עבורנו, הבנות, כשגוי אחד, פולני ("פולַק" הוא כינה אותו) בא לתקן את התנור.
הגוי שהגיע לפנות את השלג היה שונה. אלחנדרו קראו לו. הוא היה ענק ושתקן שלא הביט ימינה ולא שמאלה, כאילו לא ראה דבר מלבד שלג שיש לסלק. זה היה האופן שבו דרשו אצלנו מן הגויים להתנהג. פעם עמדו שני גויים עם מדים של חברת הטלפונים בכיכר הראשית, והביטו בנו כשיצאנו מהסמינר שלנו, 'בית רחל'. כשהחלו לקרוא אלינו באנגלית, יצא אחד המלמדים מן הכוילֶל הסמוך והורה להם לחזור לעבודה. הם לעגו לו והשיבו בזלזול, אבל כשכל תלמידי הכוילֶל יצאו והתאספו סביבם בעיניים רושפות, מיהרו אל המשאית שלהם וברחו מן המקום.
אסור היה לנו להביט גם בבחורים שלנו, אלו שגרשו אותם. ידענו שאנחנו עוברות על 'איסור ראייה', דבר שהזהירו אותנו מפניו כמעט מיום שעמדנו על דעתנו, אבל הבטנו בהם. הרוגז החייתי שלהם גרם ללחייהן של כל הבנות להסמיק. חברותיי טובה וחיה הסבו את פניהן הצידה וחיה גם אחזה בלסתי והפנתה את ראשי משם.
עכשיו הבטתי באלחנדרו. הוא היה שונה מן הגברים שביניהם חייתי. העבודה חיממה אותו ולמרות הקור לבש רק גופייה שהייתה צחורה כשהגיע בבוקר, והפכה חומה וסמרטוטית ככל שהשעות חלפו. היו לו תווי פנים עזים מאוד, שהרתיעו ומשכו אותי בעת ובעונה אחת. זרועותיו היו עבות וחזהו רחב, עם שתי בליטות של שרירים, כמו שני שדיים פחוסים ונוקשים. רק בכרס הוא דמה לאבא. היא לא הייתה גדולה כל כך, אבל עגולה ובולטת. עקבתי אחריו מבעד לתריס, כשפינה את השביל מהשלג שנערם עליו, ואחר כך את הרחבה שלפני הכניסה למוסך, כדי שאבא ואימא יוכלו להוציא את המכוניות שלהם. לבסוף שמעתי אותו זוחל על הגג, גורף למטה את השלג שנצבר על הרעפים, ומכה בארובת התנור לגרש ציפורים שבנו קן מתחת לכובע הפח.
עכשיו נשארו העצים. עקבתי אחריו כשכרת ענפים שבורים וגרר אותם לאורך החצר אל הרחוב, משם יאספו אותם עובדי העירייה. הוא רכן קדימה ושוב רותקתי אל פניו ואל השרירים בזרועותיו ובכתפיו, שהתקשו ובלטו. כשחזר לסחוב ערימה חדשה, יישר את גבו לאחור והתפיחה שבין רגליו נראתה בבירור מבעד למכנסי הג'ינס שלו. לכמה מחברותיי היו אחים קטנים והן השתתפו בגידולם. הן סיפרו בלחש על איבר קטן ורופס שמסוגל להתמתח לגודל של תרמיל אפונים ולהפוך קשה כמו עיפרון. דמיינתי את האיבר של אלחנדרו שעל פי הבליטה היה גדול בהרבה מתרמיל של אפונים. חשבתי על מלפפון רך, שנשאר זמן רב מדי במי הכבישה, ואחר כך על מלפפון טרי וקשה. פנים הסדק שבין רגליי שוב התלחלח. לראשונה עלה בדעתי שיום אחר יחדור אליו איבר כזה, גדול וקשיח. המחשבה שילהבה והחרידה אותי בו זמנית.
למחרת זרחה השמש על העיירה המושלגת. שבנו ללימודים. התעניינתי בכל זוג מכנסיים שיכולתי להציץ בהם בלי להיתפס, ובדקתי את התפיחה שבקצה החיבור שבין הרגליים. אצל חלק מן הנערים והגברים זיהיתי התעבות קלה, אבל לאיש לא הייתה בליטה כמו זו של אלחנדרו.
כשחזרתי הביתה, היו שם שני זוגות מכנסיים. אלחנדרו גייס את בנו, ראמון הוא קרא לו, כדי שיעזור לו לגרור את העצים הכרותים. אלחנדרו לבש גופייה לבנה חדשה. ראמון היה עירום מן החגורה ומעלה. גופו היה חלק לגמרי ועורו נצץ מזיעה. הוא היה מבוגר ממני במעט. תווי פניו היו תואמים לאלה של אלחנדרו, אך ההבעה העזה עוד לא השתכנה בהם ואת מקומה תפסו שרידים של רכות ילדותית. שריריו היו נפוחים ובולטים עוד יותר מאלה של אביו והוא שרק מנגינה קצרה, אולי קטע משיר. השריקה ריתקה אותי. מעולם לפני כן לא ראיתי אדם שורק, לא גבר ובוודאי לא אישה. בעצם, גם לא שמעתי אף אדם שר. לנשים אסור לשיר אצלנו והגברים שרים זמירות במועדים קבועים: בשבת או בפורים או בסדר פסח. לאף אחד אין שיר פרטי שהוא שר כשמתחשק לו. מאין יבוא לו שיר פרטי? אין מוסיקה בבתים שלנו, ואפילו מכשירי הרדיו במכוניות מנותקים.
פתאום השריקה פסקה. גם קול גרירת העצים נדם. מבעד לתריס ראיתי את אלחנדרו מביט בתסכול במסור העצים שלו ואחר כך מחטט במנוע. הוא הניח יד על כתפו של ראמון ואמר דבר מה שלא הצלחתי לשמוע. אחר כך נעלם מטווח הראייה שלי ומיד שמעתי גם את קול מכוניתו המתרחקת. ראמון אסף עוד כמה ענפים שאביו הספיק לנסר, ריכז אותם בערימה והצית סיגריה ששלף מכיסו. רוח החלה לנשב. ראמון הביט מסביב, כנראה חיפש את החולצה שלו שנעלמה או אולי נשארה במכונית של אביו, ונכנס אל פתח המרתף, למצוא מחסה מפני הרוח.
על הדבר הבא שעשיתי נחקרתי כמה וכמה פעמים, ובכל פעם לא היה לי הסבר משכנע. מבלי ששלטתי בכך, ירדתי במדרגות למוסך, מסתתרת מאימא ומאחיותיי שהיו במטבח. פתחתי את הדלת הגדולה ועמדתי בחוץ, בקור. עננים כיסו את השמיים ופתיתים חדשים של שלג ירדו ברכות. בגומחה שהוליכה אל המרתף שררה אפלולית. הסיגריה של ראמון נצצה כאילו קראה לי. נעניתי לה. רגליי נמסו כשהתקרבתי אליו, אבל לא יכולתי לעצור. הוא ישב על המדרגה התחתונה, חובק את גוו העירום בזרועותיו, ורעד. כשראה אותי, הצטופף ופינה לי מקום לעבור. התרוממתי על קצות האצבעות, גיששתי מעל המשקוף וקטפתי את המפתח מן המסמר שעליו היה תלוי. פתחתי את הדלת והוא בא אחריי בטבעיות.
גם במרתף שרר קור, אבל היו שם שמיכות ובגדים שאימא אספה לנזקקים. נתתי לו אחת מהשמיכות והוא התעטף בה. "תודה," חייך במבוכה והסביר באנגלית, "החולצה והמעיל שלי נשארו במכונית של אבא."
זה היה הרגע שבו הייתי צריכה ללכת משם. אבל נשארתי מולו, מרגישה את הקור מתקדם מצווארי אל גבי. הוא פתח את השמיכה שבה התעטף ועמד בזרועות פרושות, מחכה. גמעתי בצעד יחיד את המרחק שהפריד בינינו וידעתי שלא באמת חשתי קור אלא פחד עצום מכך שאני גולשת לחלום אסור ונורא. רעד עבר בי, וידעתי שהוא קשור אל החֶסֶר ההוא, שעינה אותי כל הימים האחרונים.
עמדנו צמודים ועטופים בשמיכת הצמר. ידיי שהיו נתונות בשרוולים של חולצת בית הספר המכסה-כל נכרכו סביבו. הרגשתי את שריריו הנוקשים נלחצים לעומתי. הוא היה גבוה ממני ואוזני הייתה צמודה לחזהו העירום, בדיוק במקום שבו נמצא ליבו. קלטתי פעימות פראיות, כמו אלפי ידיים שדופקות על אלפי שולחנות. גם לבי דפק בעוצמה עד לגרוני. הדבקתי את לחיי לעורו. חשתי בפי הפתוח את מליחות זיעתו ובאפי עלה ריח שלא היכרתי עד אז, ריח הזיעה של גבר בעבודה. הוא היה זר לגמרי ובה בעת בֵּיתִי ואינטימי כמו הפוך שבו התכרבלתי בלילות, מתענה בכיסופיי.
חיבוקו של ראמון נסך בי התעלות נפש כמוה לא חשתי מעודי. הייתי משותקת מהתרגשות. התרוננות מילאה וגדשה אותי כמו הסחרחורת שאני מרגישה לפעמים אחרי שתיית כמות גדולה מדי של יין בסעודת השבת. תחושה חדשה מילאה אותי עד גדות לבי. לא ידעתי אם אוכל להכיל אותה, אך הייתי מוכנה למסור את נפשי כדי שלא תסתיים.
פתאום ראשינו היו קרובים, הפנים כמעט נוגעים. הוא נישק אותי בעדינות על לחיי ושפתיו רפרפו אל הנקודה שבין הלסת ותנוך אוזני. התנתקנו, נבוכים. השמיכה נשרה מעלינו ולמרות שהייתי לבושה, חשתי עירום מרטיט. שמעתי את נשימתו שכאילו בקעה מתוכי, כבדה ומהירה. הוא החליק את ידו במעלה גבי. לרגע הרחיק את פניו כדי להתבונן בי ואז התחבקנו שוב, בעוצמה רבה עוד יותר.
ייחלתי ששפתיו יגעו שוב בצווארי והוא כאילו ניחש את מחשבותיי, גרם לכך לקרות. הרגשתי שלבי מתפוצץ מרגשות שחשתי כלפיו והאזור שבמורד בטני ובין ירכיי מתמלא ריגשה. הצדפה שלי תפחה ונלחצה אל תחתוניי, ומול בטני הרגשתי בליטה משלו, גדולה בהרבה. הוא פתח כפתור בחולצת בית הספר שלי. ידו אחזה בשדי וחפנה אותו בעוצמה שגרמה לפיטמותי להזדקר. הוא פרם את יתר הכפתורים ושלף את שדיי מהחזייה. כשינק מהם, ידיו עברו אל תוך הגרביונים הצמריים. מגען בעורי גרם לי לרעד. משהו זרם בין ירכיי והתפללתי שזה לא הדם החודשי שהקדים. כף ידו הייתה מחוספסת מעבודה, אבל מגעה היה נעים כמו בד עבה ועשיר. הוא החליק על גבי עגבה אחת ועבר לשנייה, מתעכב להרף עין בחריץ שביניהן. אחר כך הפשיל את החצאית הארוכה ושלף את רגליי מן הגרביונים. פיו עבר על רגליי מכף הרגל שאת אצבעותיה מצץ ועד לבשר הרך של פנים הירכיים. לרגע עלתה בי מחשבה טורדנית שידבק בו הריח של המקום ההוא, אבל הרפיתי ממנה כששפתיו נגעו בצדפה.
ההתכווצויות בבטני פרצו מיד, מלוות בגניחות שהיו הפעם חזקות מאלה שידעתי לחולל בכוחות עצמי. רגליי נמסו. כרכתי את ירכיי סביב כתפיו בעוצמה ומעיניי זרמו דמעות של פורקן. הוא העביר את ידו על בטני בתנועות קלות, עד שנרגעתי. אחר כך הרים את פניי אליו ושאל משהו באנגלית. לא ידעתי להשיב לו. הוא קרב את שפתיו לשלי ונגע בהן קלות. הן היו בשרניות ורכות והדיפו את ריחם של המיצים שלי. משכתי את שפתו העליונה אל בין שפתיי. לשונו החליקה אל תוך פי, מעירה בי עוד תחושות שלא הכרתי. ידו שהייתה רטובה מן הנוזלים שלי, משכה בחגורת מכנסיו. הם נשרו לרגליו והוא ניתק משפתיי ונחלץ מהם במהירות. אחר כך הסיר את נעליו ופשט את תחתוניו. באור הקלוש שחדר מבעד לחלון היחיד ראיתי לראשונה בחיי, את זה.
הוא היה גדול יותר מששיערתי. יותר ארוך ממלפפון וגם עבה ממנו. נגעתי בו בזהירות בשתי אצבעות וראמון נטל את כף ידי והניח אותו בתוכה. הייתי נבוכה ומבולבלת. לא ידעתי מה לעשות באיבר המשורג בוורידים שנמסר לי כפיקדון. הוא השעין את ידיו על כתפיי ולחץ עליהן קלות עד שכרעתי על ברכיי. בחוץ נפער קרע בעננים ואור פרץ מבעד לחלון המאובק והאיר את האיבר שלו. עתה ראיתי עד כמה הוא יפה, בגוון בהיר של ורוד, מלא קסם. הרמתי את עיניי אל פניו ונתקלתי במבט המום ונרגש. ידיו אחזו באיבר שלו וחיככו אותו בשפתיי. אצבעו נתחבה בעדינות ביניהן, פותחת את הדרך. נגעתי בו בלשוני. ראמון גנח והחליק אל תוך פי.
הוא היה נוקשה מאוד, ובה בעת קטיפתי ועדין. ראמון אחז בעדינות בעורפי והניע את ראשי קלות. אחרי שתיים שלוש תנועות כאלה נעתי בעצמי. ראמון צנח לאחור, אל סל הכביסה ואני העברתי את שפתיי על אותו חלק שלו שנשאר בפי, מנשקת, מלקקת, מוצצת. ידיי גיששו בבסיסו. היו שם שני כדורים וכשמיששתי אותם בלחיצה – ראמון הזדעזע. ליטפתי אותם בעדינות מפייסת. מרגע לרגע עלתה בשנינו הסערה. הוא החל לרטוט באופן שהזכיר לי את הרטט שלי וגם העיר בי אותו מחדש. הוא נאנח ועם כל אנחה – בטנו פרפרה. רגליו בטשו באוויר ושפתיי הוסיפו לשוט על פני האיבר שלו, שהפך גדול וקשה עוד יותר. לא ידעתי מה בדיוק אני עושה, אבל היה לי ברור שאני גורמת לו לעונג בל ישוער ושפרפוריו הם גם פרפורי הגסיסה של כל האיסורים שהיו מוטלים עליי.
ואז, באופן לגמרי לא צפוי, נמלא פי בנוזל צמיגי וחם. השתעלתי בתחושת חנק ורצתי אל כיור הכביסה להקיא. אחר כך שטפתי את הפה ושתיתי מים. ראמון נשאר מוטל על ערימת הכבסים שבסל. באפלולית לא יכולתי לראות את הבעת פניו. ישבתי על ארגז, במרחק מה ממנו, מזועזעת וכועסת. רציתי שיצא משם, שיסתלק מן הבית שלנו, שייעלם מחיי ביחד עם הנוזל המגעיל שפלט אל פי בלי הכנה.
הבטתי ברגליו העירומות. הן היו פשוקות וארוכות. שריריהן היו רפויים ובכל זאת משורגים בצורה שהייתה יפה בעיניי. המלפפון שלו נח ביניהן, קצר ועלוב. כשלא היה זקור, הוא נראה כל כך פגיע שהגועל והטינה שחשתי נמוגו. קמתי מן הארגז והנחתי את ראשי על אחת מירכיו. הוא ליטף את שערי וחשתי בחום נעים שקרן אל עור הקרקפת. קרבתי את שפתיי אל האיבר הנכלם שלו ושאבתי אותו שוב אל תוך פי. היו עליו עוד שרידים של אותו חומר שפלט אך טעמו התערבב מיד בטעם המים ששתיתי. נשכתי אותו בעדינות והרגשתי כיצד הוא מתקשה שוב ומתארך בתוך פי. ההבנה שאני מסוגלת להפעיל את גופו של אדם אחר כפי שאני מפעילה את גופי שלי – עוררה אותי. עד לפני רגעים אחדים לא ידעתי דבר על גברים. בעצם, לא הייתי מודעת לקיומם, אבל עכשיו הייתי להוטה לגעת עוד ועוד באותה מהות נָכְרִיָּה, מפחידה ומושכת. שאבתי אותו בפי בקצב הולך וגובר. הוא העביר את ידו אל עורפי ואחז בו בחוזקה. הפעם ידעתי מה עומד להתרחש ולא הייתה בי בהלה. הוא פלט רק כמה טיפות ואני בלעתי אותן בלי היסוס.
טיפסתי עליו וחיבקתי את גופו. שוב הרגשתי את החום בלבי וידעתי שזו אותה אהבה שאצלנו אסור לדבר עליה משום שהיא גורמת לכל כך הרבה צרות וכדי למנוע אותן מפרידים בין בנים לבנות, בין גברים לנשים ומתחתנים בשידוך מתוכנן היטב. שכבנו כך, נים לא נים, במשך שעה ארוכה, עד שנשמעה מבחוץ צפירה קצרת רוח של מכונית. הוא החליק מתחתיי ועזר לי לקום. הבטנו זו בעיניו של זה. הוא נטל את ידי והצביע על השעון. "מחר?" שאל באנגלית.
"מחר" אמרתי, והוספתי באידיש, שבה הרגשתי יותר בטוחה: "ציין בי נאכט?" זו הייתה השעה שכל הבית כבר ישן.
"טן אט נייט?" הוא תרגם לאנגלית והיסס. נדרכתי. איך יגיע בשעה כזאת? אבל פניו לבשו הבעה החלטית. "היר?" הצביע על סל הכבסים.
הצבעתי על הסל ואמרתי: "יס. היר."
הוא חייך, הפריח לי נשיקה ויצא.
התפחתי את הכבסים המעוכים שבסל וחמקתי החוצה. המכונית של אימא כבר מילאה את המוסך באותה חנייה אלכסונית שלא השאירה מקום למכונית של אבא וגרמה לו לצעוק בכל פעם מחדש ולקרוא לה 'בהיימה'. נכנסתי בעד החצר, עוברת ליד ראמון ואביו בראש מושפל ועיניים נעוצות בקרקע, כיאות. כשהדפתי את הדלת פנימה, אימא התפרצה: "איפה היית? את יודעת כמה דאגתי? בחוץ מסתובבים שני הגויים האלה, מי יודע מה הם מסוגלים לעשות..."
העמדתי פנים בוכיות: "ציפור נפלה מן הקן. ראיתי מן החלון. רציתי להחזיר אותה, אבל היא קפאה..." לנגד עיניי עברו קורות השעה האחרונה במרתף ופתאום צפו בי געגועים עזים אל הגוף החלק, השרירי, של ראמון. הם היו עזים כל כך שהתחלתי לבכות.
"נו, שוין, בסדר, בסדר, ריבקי," אימא טפחה על גבי, "זו דרכו של עולם." טפיחות על הגב ועיסוי מעגלי על בטן כואבת היו שתי מחוות הקירבה הגופנית שהתקיימו בינינו.
הטפיחות חיזקו בי את הערגה למגע ידו המחוספסת והטובה של ראמון. בכיי התגבר. היא הוליכה אותי אל חדרי והשכיבה אותי במיטה. אחרי כמה דקות נכנסה לחדר אחותי פרומה עם ספל תה, שהייתה, ביחד עם מרק עוף, התרופה לכל כאב וחולי בביתנו. התכנסתי מתחת לשמיכה, מתערסלת לצלילי המסור של אלחנדרו. השעה הייתה חמש אחר הצהריים, כל כך הרבה שעות עד שאראה שוב את אהובי. לפתע התעורר בי חשש שלא יגיע מחר. האם הבין היטב שהכוונה לעשר בערב? אולי יגיע בבוקר, כשאהיה בבית הספר? אולי ישכח או יפחד ולא יגיע בכלל?
אבל הוא הגיע.
למחרת, בתשע וחצי בערב, כשכולם היו אחוזי תנומה ונחירותיו של אבא ניסרו באוויר, חמקתי מחדרי, לבושה בכותונת פלנל חמה שמתחתיה הייתי עירומה לגמרי. רגליי היו נתונות בגרבי צמר ובנעליים והיה עליי לרדת במדרגות בזהירות, שלא יחרקו.
חיכיתי במוסך, רועדת בציפייה. בעשר בדיוק, כל כך בדיוק שחשדתי שחיכה בחוץ, נעה ידית הדלת בהיסוס. הוא פסע פנימה, מחפש אותי בחשכה. דמותו מילאה את המסגרת הבהירה שיצר המשקוף. הוא פסע בצעדים איטיים, שולח ידיים לפנים, מחפש אותי בחשכה. באתי לקראתי וטבעתי בין זרועותיו.
קרסנו על גבי מצע הכבסים מבלי לומר מילה. החלפנו סימנים. נגיעה בשפתיים הייתה סימן לנשיקה. כשהנחתי את ידו על שדיי הוא ידע לינוק מהם בדיוק במידה שרציתי עד שחשתי אותם מתמצקים ואת הגעגוע ששכן בהם – נרגע; הדיפה קלה של ראשי למטה ייצגה בקשה לקחת את אברו בפי, וכשרציתי את ידו בין רגליי הוא הוביל אותי אל עוד פורקן. פעם או פעמיים הוא ניסה להחדיר את אצבעו פנימה, ואני שיכלתי את רגליי. כשכיוון את האיבר שלו לשם – נסוגותי בצווחה מהוסה. הוא התרכך בבהלה, אולי בעלבון, ואני נישקתי אותו עד שהתרצה והתרומם שוב, אבל לא הנחתי לו להיכנס.
הייתי נסערת מאוד, גם בגוף וגם בנפש, ובעיקר אפופה במין מתיקות שלא הכרתי, מתיקות שהמגע שלי בעצמי וההיצמדות לפוך או לפטריית תיקון הגרביים של אימא לא יכלה לחולל. ידעתי שאני מתמכרת, שלא אוכל יותר בלי המתיקות הזאת, בלי הטעם המיוחד שלו בפי, בלי ריח הזיעה שהפעם לא נבע מעבודה אלא מנסיעה ארוכה באופניים שהסתיר בסבך הגדר החיה, ושאליהם ליוויתי אותו כמעט לפנות בוקר ברגליים כואבות מקור, כמעט בלי יכולת להיפרד.
נפגשנו כך גם בליל המחרת וגם בלילה שאחריו ובמשך אחד עשר לילות נוספים שכל אחד מהם זכרתי וציינתי בשפת רמזים ביומן התלמידה שלי. כל לילה היה שונה ומסעיר בדרך אחרת. אלה לא היו רק הגוף שלי ושלו. בלי מילים, התחברו גם הנפשות. אחרי שנרגענו, שכבנו צמודים זה לזו ודיברנו, כל אחד בשפתו. באורח פלא, גם הבנו את הדברים. מלילה ללילה התארך הזמן שבילינו במרתף, עד שנפרדנו רק כשאור ורדרד ראשון הציף את רצפת המרתף.
ואז הגיע הלילה שבו הופרענו בהצפה פתאומית של אור לבן, חריף, ממנורת הניאון שבתקרה. דמות גדולה עמדה בדלת וצרחה בקול נורא. אבא.
רוצים להמשיך לקרוא? את "הצדפה" ניתן להשיג בחנויות הספרים הדיגטליות השונות ובאתר אינדיבוק.