לרגל יום המאבק בהומופוביה שחל אתמול (ראשון), החלטנו להגשים חלום קטן וכמוס שטמון בכל אחת מאיתנו, הנשים הסטרייטיות: לעשות בחורה. אבל לא סתם אחת. אלא בחורה שלעולם כנראה לא נצליח להשיג. כי לנשק אישה כל אחת יכולה (ע"ע: קייטי פרי) ולהתנסות בנשנוש קל, אחרי ערב רווי אלכוהול, זה גם קורה. אבל מה באמת יתרחש אם תקרה בדרכנו בחורה כמו (קלישאה מהלכת בעוד שנייה) אנג'לינה ג'ולי? עבורה, הלוא היינו מוכנות לעבור מחנה לעד (טוב, לא כולנו, אבל הנקודה הובהרה). לכן, בנות, אנו גאות להציג שמונה נשים שהיינו מוכנות להתמסר להן ולשכוח מהמין הגברי לעד אם הן רק יקישו באצבען.

אלן דג'נרס ופורשיה דה רוסי (צילום: Evan Agostini, GettyImages IL)
אחת שמצליחה להגיע עד לאופרה היא נכס למין הנשי. דג'נרס והאישה, פורשה|צילום: Evan Agostini, GettyImages IL
אן הייש כבר הייתה שם לפניי

אישה בת 50, נשואה לאישה, עושה לי את זה כמו שאף דוגמנית בת 18 אי פעם תעשה לי את זה. תקראו לי עמוקה, תקראו לי מלאת משמעויות, או פשוט תגידו לאלן דג'נרס שתקרא לי בעצמה לחדר ההלבשה שלה ואסכים שתעשה בי כרצונה. ואגב, אני לא היחידה (אן הייש הסטרייטית חשבה בדיוק כמוני).
עם פריזורה צהובה ושובבה, שיניים לבנות ומבריקות וחיוך ששווה מיליונים (לא, באמת, מיליונים), דג'נרס נחשפת בפניי מדי יום בתוכנית האירוח שלה. על פניו, אין בקומיקאית המבריקה הזאת שום דבר מיני: היא מתלבשת כמו גבר (אבל אופנתי במיוחד), רוקדת כמו טום בוי (אם כי בעל קצב ממש טוב) ומסופרת כמו סולן (הומו) בלהקת בנים. אבל אתם יודעים מה אומרים, נשים אוהבות מהלב, רק אחר כך מהואגינה. יש בדג'נרס את כל מה שאני צריכה בפרטנר שלי, עם אקסטרות. היא נראית מצוין באותה תספורת קצרה, יש לה אחלה גנים (בלונדינית עם עיניים כחולות), היא לעולם לא תחמוד את נעלי העקב שלי והיא פשוט אחד האנשים היותר מצחיקים שיודעים לשלוף את הבדיחה בזמן הנכון מבלי לפגוע ולהעליב. היא אפילו הצליחה להשיג תמונת שער במגזין של אופרה ולהביא את ג'ורג' קלוני לתוכנית שלה – עד כדי כך היא טובה. והקטע הכי טוב בכל הדיל הוא שאחרי שנעשה את מה שנעשה (שיחת נפש טובה, חצי שעה של סטנד אפ ממש מעולה ועוד שעה וחצי ליי-דאון עדין ורך על הרצפה), היא תדע לכפת אותי, ללטף את שיערי ולשבח אותי על מעלליי במיטה, מה שקורה אצל גברים רק אחרי שנותנים להם דוגי. וזה למה הייתי מוכנה לעבור לצד שלה. בכל רגע נתון. אה, ויש גם את עניין המשכורת החודשית של 6 ספרות בדולרים. אבל זה הכי בקטנה.
(לילי שרצקי)

ג'ניפר בילס (צילום: Jason Merritt, GettyImages IL)
בגיל 41, נראית בדיוק אותו דבר כמו דמות הרקדנית הלוהטת. ג'ניפר בילס|צילום: Jason Merritt, GettyImages IL
לוהטת בבגד גוף וחותלות

ג'ניפר בילס
פרצה לתודעה הבינלאומית בשנת 83', עם סרט הבנות/ריקודים האלמותי "פלאשדאנס" והפכה לסמל המין הרשמי של רקדניות הג'ז החצופות: לבושה בבגד גוף שחור וצמוד, חותלות על קרסוליה ורגליים נטולות צלוליט שכל אחת מאיתנו הייתה מוכנה לרצוח בעבורן. ולחשוב שבימים כתיקונם, היא בכלל עבדה כרתכת. יה, רייט. מצד שני, עם גוף של רקדנית אירוטית ושאיפות מהוגנות - מה עוד אפשר לבקש? העובדה שהסרט יצא שנה לפני שבכלל נולדתי לא מנעה מבעדי להזיל ריר, גם אם בדיליי של כמה שנים. לימים, חשבתי שאולי מדובר בקנאה גרידא לנוכח פיגורתה הלוהטת, אבל אז הגיע התפקיד ששינה הכל.
בשנת 2004, כשהיא כבר אישה בשלה בת 41, זכתה בילס בתפקיד של בט פורטר בסדרה "ישנן בנות" (התשובה הנשית ל"הכי גאים שיש", אם תרצו). מתברר שלא רק שהיא לא איבדה מאום מהגוף החטוב-עד-מאוד שהתהדרה בו בגיל 20, בילס רק השתבחה עם השנים. בט פורטר היא ההפך הגמור מדמותה בפלאשדאנס. היא כבר לא אותו פרח יפה ומבויש שרק מחכה שיגלו אותו – בילס של שנות ה-2000 היא אישה חזקה, אסרטיבית ויודעת בדיוק מה עושה לה טוב. ואם היא גילתה שסקס עם נשים זה ה-דבר, מי אני שאתווכח?
(חני צמח)

איילת זורר משחקת בסרט עם טום הנקס (תמונת AVI: חדשות)
אהבתי אותה עוד מימי נוגה ב"עניין של זמן". איילת זורר לוהטת|תמונת AVI: חדשות
מלאכית ושדה

אני בחורה שטחית, מודה, ובחורה שטחית (אבל ממש לא שטוחה!) מאמינה למה שכתוב בעיתון. הנה, ב"לוס אנג'לס טיימס" היה כתוב שאיילת זורר היא "ג'וליה רוברטס הישראלית". עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם שאני מנסה לשחק אותה אחת שקוראת את ה"לוס אנג'לס טיימס". אז אני לא, פשוט ציטטו את זה כאן בארץ.
אבל נחזור לאיילת, שאני חולה עליה עוד מאז ששיחקה את נגה היפהפייה ב"עניין של זמן". כבר אז הייתי יושבת עם חברה שלי והיינו אומרות אחת לשנייה: "אם היינו בנים, היינו מתחילים איתה". זה בערך מה שידענו על בנים ובנות בגיל 8 (או 5 או 12... נראה לכם שאני מגלה את הגיל האמיתי שלי? תחפשו).
אבל אני מספיק זקנה בלה כדי לזכור שאיילת זורר היא גם כוסית (אבל לא אחת שמוציאה את העיניים עם ביקיני), גם יפה, גם חכמה, גם מתוקה ובקיצור כל מה שרווקה פולנייה זקנה כמוני, שנמצאת עם רגל וחצי בקבר, הייתה מתה להיות. וזה הזמן להתוודות שהייתי מתה להיות איילת זורר, או לפחות ללטף אותה, לחבק אותה, לבכות על צווארה ולהגיד "למה, למה אני לא שיחקתי ב'האסונות של נינה'? איפה הייתי כשספילברג ליהק את 'מינכן'?" (רמז: בשופינג, רמז 2: בעזריאלי, רמז 3: בזארה).
המשפט הידוע אומר: "אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם". אז מכיוון שאני לא יכולה להיות איילת זורר הנחשקת וללכת על השטיח האדום עם טום הנקס באוסקר (חכו חכו), אז אשמח לפחות להיכנס איתה לאמבטיה, לעסות את גבה בשמנים ארומטיים (אין לי מושג מה זה אומר, אבל זה נשמע חושני בהחלט) וללחוש לה בשקט על האוזן: "איילת, בואי ניקח תרומת זרע ותעשי לי ילד".
(באני קצף)


הבלונדיניות מהמירוץ למיליון (צילום: אורי אליהו)
הבלונדיניות הכי שוות בעיר. הוכחה שאישה יודעת הכי טוב|צילום: אורי אליהו
נציגות החיים הורודים

לא, זה ממש ממש לא בגלל שהן בלונדיניות. טוב נו, לא רק. ענבל והדס מ"המרוץ למיליון" הן הממתק שאני מממתינה לו כל השבוע. ושבוע שעבר כשהן הודחו, כמובן בגלל זוג גברים מאוימים, הבנתי רק עד כמה נקשרתי אליהן בשבועות האחרונים. לבושות בוורוד תמידי וחובשות משקפיים ורודים בלתי נראים, שגורמים להן לראות הכל בצורה אופטימית וחיובית, הצליחו השתיים לגרום לסטריטיית הדוקה שכמותי להבין שיש כמה בנות משובחות בעולם, שאף גבר לא ישווה להן.
אני אוהבת את העובדה שהן לא נכנעות, לא חוששות וחשוב מכך, לא מתבכיינות. הן חזקות וכל זמן שהן היו במירוץ, הן היו כדי לנצח. הוורדרדות הן ההוכחה הטלוויזיונית עד כמה רק אישה באמת יכולה להבין לליבה של אחרת: בזמן שהגברים בחבורה חוטאים לא פעם בביטול ובזלזול בפרטנריות שלהם, במקרה של ענבל והדס -  לא משנה מה הן היו צריכות לעבור, בין אם זה לאכול עכברושים, ליפול אל מותן הפוטנציאלי מגבהים מטורפים או לתקוע שלוש פשטידות ששוות ערך קלורית לארוחה שבועית שלהן - הן תמיד יודעות מה האחרת צריכה, מפרגנות תומכות ומעודדות ללא הרף, אבל בחן.
הגיע הזמן להודות: גם אני רוצה שענבל תקריא לי סיפור ילדים כדי לעודד אותי ברגע קשה, גם אני רוצה שהדס תקרא לי מהממת או ממי או כל כינוי חמדמד בסגנון. אז הדס, ענבל, בשבילכן אני עוברת צד. ורוכשת מלתחה חדשה בוורוד פוקסיה.
(ליאת כהנא)

מירי נבו (תמונת AVI: המטבח)
היא רצה, היא שוחה, היא סקיפרית של יאכטות בעוד שאני נראית כמו יאכטה. מירי נבו|תמונת AVI: המטבח

תעשי לי אימון כושר

אם אי פעם הייתי בקטע של בנות המין שלי, יש להניח שהבחורות שעושות לי את זה מגלמות את כל מה שאני לא (ואולי גם לעולם כבר לא אהיה). ספורט, למשל, הוא משהו שאני מאוד אוהבת לראות בטלוויזיה (הייתי מתה) אבל מתקשה לממש בעצמי, פדלאה שכמוני. מירי נבו, שקצת לפני גיל 41 (היא ילידת 21 באוגוסט 1968, בדקתי בוויקיפדיה) נראית גג 30, היא בדיוק המודל שלי בקטע הזה – תעשי כמה שפחות ותפנטזי על כאלה שעושות כמה שיותר. היא רצה, היא שוחה, היא סקיפרית של יאכטות, בעוד שאני נראית כמו יאכטה. אוף, כמה שבא לי סיבוב עם מירי ביאכטה. רק שתינו, משתזפות טופלס על הסיפון, כשאייזק מ"ספינת האהבה" (שוב אני מסגירה כמה אני קשישה) מגיש לנו קוקטייל טרופי על בסיס "סקס או דה ביץ'" (כשבמקרה הזה הביץ' פה היא כמובן אני).
הייתי מבקשת ממנה שתעשה לי מסאז' מפנק בשכמות, ואני אשיב לה בעיסוי כפות רגליה. וכשרון קופמן, הדבר הזה שתמיד נדבק אליה, יבוא ויטיל עלינו את צילו הכבד, החשק לגברים יעבור לי סופית ואתמסר למירי ללא שהות, תהיות או לאות. ובסוף נסתכל זו לזו בעיניים, כשמאחורי גבי תרד השמש ושקיעה נוגה תעבור בין תלתלי (אני באמת צריכה לעשות החלקה). מירי תלטף את ראשי ותגיד לי: "את זוכרת, נשמה, שזה רק ספורט?". השיר של דפנה דקל. פייד אאוט.
(באני קצף)

טווילדה סווינטון (צילום: Stephen Shugerman, GettyImages IL)
יש בה מין רוך ועדינות ועוצמה. אז מה אם היא גם קצת מפחידה? טילדה|צילום: Stephen Shugerman, GettyImages IL
לא מזויפת, לא צבועה, לא גבר, לא אישה

הפעם הראשונה והיחידה בה שקלתי לעבור למחנה שמנגד מתוך רצון אמיתי להיות שלה, עד הסוף, במיטתה או במיטתי, הייתה כשראיתי לראשונה את טילדה סווינטון.
הימים היו ימי צקלג ומדון ובן זוגי דאז היה חנון חסר התחשבות, שלא היסס לגרור אותי לסרט הקומיקס "קונסטנטין". בפנים היו יריות ופיצוצים ומוות וחורבן, אבל בעין כל הסערה הזאת היה גם משהו אחר: טילדה. טילדה מחופשת לגבר. או למלאך שאינו גבר ואינו אישה, אם רוצים לדייק, והיה בה משהו שמעבר לנשי ומעבר לגברי, מין רוך ועדינות ועוצמה, ואני הייתי שלה מאז ולאורך כל הפיצוצים שבסרט. כשהיא (זהירות, ספוילר!) מתה - משהו מת בי, ובדרך החוצה השלתי מעליי את החבר ורכשתי קולה כדי להצטנן בה.
שנים אחר כך היא זכתה באוסקר על תפקיד משנה כלשהו, ואני, שהזיתי מול המסך בלילה נטול שינה (אחרת מי צופה כבר באוסקר), ראיתי אותה שוב, ג'ינג'ית ונהדרה, כמו חוח זר בין השושנים המבריקות מדי של הוליווד. היא לא הייתה אחת משלהם על השטיח האדום, עת בחרו המראיינים לשוחח שיחות בטלות עם כוכבניות צעירות יותר ומוכשרות פחות; היא הייתה לא אחת משלהם כשזכתה (היא הייתה המופתעת ביותר) ועלתה לתת נאום שהיה לא מזויף. מיד לאחר מכן, יש לשער, היא טסה חזרה להרים המושלגים של סקוטלנד, שם היא ניהלה זוגיות עם אמן המבוגר ממנה בשלושים שנה ועם סופר הצעיר ממנה בעשרים, במקביל. לו רק תסכימי להוסיף עוד צלע למצולע המשונה של אהבותיך, טילדה - קחי אותי.
(מיכל כספית)

טינה פיי (צילום: Michael Buckner, GettyImages IL)
טינה פיי|צילום: Michael Buckner, GettyImages IL

הספרנית עם הטוויסט

אני לא יודעת אם זאת היא, או הדמות שהיא מגלמת בסדרה הגאונית שלה "רוק 30", אבל יש משהו בטינה פיי שפשוט עושה לי את זה. משהו נסתר מהעין, משהו שצריך להתאהב בו עוד לפני שאפשר להימשך אליו. להיות מכור ל"רוק 30" זה כמו להיות מכור לליז למון, הדמות הכי חמוצה-מתוקה שיש כרגע על המסך, אותה מגלמת פיי. דווקא חוסר הסקסיות של פיי בדמות של למון, על כל הדמויות שגילמה ב"סאטרדיי נייט לייב", הוא מה שהופך אותה לכל כך סקסית. תמיד יהיו סביבה אנשים שיעירו על מה שהיא לובשת או יבקרו את איך שהיא נראית, אבל היכולת הקומית שלה לעמוד מול המבוכה ולאמץ אותה כחלק ממי שהיא, הופכת אותה לאחת הנשים היותר מושכות שכיכבו בסדרות הטלוויזיה בשנים האחרונות.
אין ספק שמדובר בסגנון הקלאסי של הספרנית הברונטית והמופנמת, רק עם טוויסט. ועוד איזה טוויסט. ההומור שעשוי להיתפס כקצת נמוך, המוזרויות המעט הזויות שבאות לידי ביטוי בסדרה שיצרה, כל אלו, יחד עם השנינות והכישרון הבלתי מעורער שיש בה, בהחלט היו משכנעים אותי לעבור, ולו לרגע, למחנה השני.
אם היה אפשר להכיל את המונח ugly-sexy על נשים (ראה ערך קלייב אוון, יו לורי) טינה פיי בוודאי הייתה בראש הרשימה הזו. למה? כי היא לא יפה כמו ג'ניפר גרנר או סקסית כמו סקרלט ג'והנסון, אבל יש בה משהו מפתה שכמעט ואי אפשר לעמוד בפניו.
(טינה פיי)

אין תמונה
גזרה מהממת, חזה מושלם ואמיתי, שפתיים מלאות, עיניים של מלאך

לא רק המוזה של וודי

הלוואי והייתי יכולה לומר שבחרתי את מושא תשוקתי הנשי בגלל אישיותה הכובשת, כישרונותיה הרבים או האינטליגנציה יוצאת הדופן שלה. אני משוכנעת גם שלא הייתם זוקפים זאת לרעתי אם הייתי אומרת שהעובדה שהיא זכתה להיות המוזה של וודי אלן, או הצליחה לכבוש את ריאן ריינולדס שהעדיף אותה על פני אלאניס מוריסט, עושה לי את זה. אבל זאת לא האמת. האמת היא שסקרלט ג'והנסון היא כנראה האישה הכי שווה שיש, וזאת הסיבה העיקרית שהופכת אותה לבחורה היחידה שהייתה גורמת לי לעבור מחנה. חובבות אנג'לינה בוודאי יצקצקו עכשיו בלשונן, אבל סקרלט בעיניי היא התגלמות היופי הנשי – יש לה גזרה מהממת, כולל חזה מושלם (וככל הנראה אמיתי), שפתיים מלאות, עיניים של מלאך – וכל זה, בלי הפסיכוזות של ג'ולי ובלי הסחת הדעת של בראד. רק השם שלה גורם לי להטיס אותה לפריז ולהביט בשפתיה נעות. המסקנה היא מצערת אך ברורה כגוון עורה הפנינתי של השחקנית: כנראה שבתור לסבית אני שטחית לא פחות מאשר כהטרוסקסואלית.
(קרן בר לב)

עוד ב-mako נשים: איך תדעי אם הגבר שלך הומופוב? למה נשים קונות בגדים שקטנים עליהם? גימיק 1: חזיה שיוצרת מחשוף, גימיק 2: חזיה עם שעון ביולוגי מתקתק, דברים שכדאי לדעת לפני שרוכשים תכשיטי וינטג'.