השבוע נתקלתי בש', חברת ילדות, שהתחתנה לפני כחצי שנה. בגלל שלאחרונה אני מתעניינת בנושא (רמז, רמז), שאלתי אותה מה השתנה בינה לבין אהובה לאחר החתונה.התשובה, אני מודה, הפתיעה אותי. ש' טענה שהכל די אותו הדבר, רק שהם רבים קצת יותר שקול, כלומר – לא טורקים את הדלת על כל שטות. חזרתי הביתה מלאה גאווה על מערכת היחסים הבוגרת ונטולת טריקות הדלת שיש לי עם צ', רק כדי לגלות ששוב האדון השאיר כלים בכיור, מאפרה מלאה בחדר המחשב וזרק בגדים בכל הבית.
אחרי שסידרתי, כמובן, צלצלתי אליו והסברתי לו בפעם המיליון כמה מבאס אותי להיכנס הביתה כשמקבל אותי ריח עשן, לכלוך ובלגן. צ' נהג באיפוק, הגיב ב"כן ולא", והשיחה הסתיימה.
מאוחר יותר, כשהוא נכנס הביתה, הוא התפרץ עליי בצעקות עוד לפני ה"שלום". "תפסיקי כבר עם הטפות המוסר. אל תחנכי אותי. אל תתקשרי לספר לי מה לא בסדר, תחכי עד שאחזור הביתה". אני שמעתי רק – "בלה, בלה בלה, בלה", זה מה שקורה לי בדרך כלל כשצועקים עליי. התרעתי בפני צ' שאם הוא לא מפסיק לצרוח אני לא אדבר איתו. "אני לא אצעק!", שאג צ', רועד מפחד, "ואת חלאס כבר עם היסטריית הניקיון. תירגעי!".
ההתעלמות משתלמת
זוכרות את הקטע בסרט "בחזרה לעתיד", שבו ביפ קורא למרטי תרנגולת, כלומר פחדן? זוכרות איך הוא נטרף מזה? זה פחות או יותר מה שאני חשה כשמישהו אומר לי להירגע. רק שאצלי נקודת הרתיחה באה עם כיבוי מערכות מלא ושקט מקפיא. צ' המשיך לקשקש על בית וסדר ומוניקה מחברים, ואני שקעתי אט אט לתהומות הברוגז.
אחרי כמה דקות, כשצ' קלט שהוא מדבר לעצמו, הוא פנה אליי. "מאמי את מקשיבה? מאמי אני לא יכול יותר! מאמי זו לא שיטה להתעלם ממני, בואי נדבר". אף פעם לא הבנתי את היכולת של אנשים לריב ולהתעצבן ועדיין לשמור על שמות החיבה. אני לא אסגיר את שמו האמיתי של צ', אבל זה הזמן לגלות לכן שצ' אינו קיצור של צביקה, צחי או צדוק. צ' זה הקיצור של שם החיבה שנתתי לאהובי. באותם רגעים ממש, לא נשאר זכר משם הכינוי הזה, חזרתי לשמו המקורי והשתמשתי בו רבות.
"תגידי השתגעת?! מה את קוראת לי ככה?", הוא ייבב. "אם עוד לא קלטת קוקי, לא בא לי כרגע לקרוא לך בשום שם. עזוב אותי בשקט. נעלבתי ממך", עניתי. צ' הצטנף בעצמו ושקע לברוגז שלו.
ישבנו לנו ככה בסלון. פקעת הורמונים נשיים בוערת ורוגז טסטוסטרוני כבוש. 10 דקות של ברוגז הספיקו לנו. מפאת כבודי, והאגו המנופח יתר על המידה שלי, אני אגיד שאני לא ממש זוכרת מי שבר את השקט, אבל השקט נשבר.
"מאמי אני אוהבת אותך, די לריב. אני חולה על העיניים היפות שלך. למי יש עיניים כל כך טובות וסלחניות? למי?". כמו במטה קסם הכישוף הוסר וגלי חרמנות קשה הציפו את החדר. אמנם אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, אבל האהבה של מייקאפ סקס לוקחת אותה בסיבוב בלי למצמץ.
פרץ הרגשות שמצטרף לגופות לוהטים מעצבים, יוצר תופעה על טבעית ועל חושית מלאה באנרגיות סופר חיוביות חסרות מעצורים.
זה לא שאני חושבת שהמצאנו את הגלגל. חוק ה"רבנו- השלמנו- עכשיו סקס" הומצא הרבה לפנינו. רק שהדייקנות מפתיעה אותי לפעמים. דייקנות שיש רק לזוגות באמת מוצלחים (טפו, חמסה, שום בצל), כאלה שלא סוחבים כל ריב טיפשי שבועיים ומתבשלים במיץ הסרוח של עצמם. כאלה שיודעים פרופורציות מה הן ואיך להרגיע אגו שמתנפח לפעמים בלי כוונה. מיוזעים מאושרים ובעיקר מאוהבים חזרנו לנו למסלול.
הלוואי שתמיד נריב ככה
נזכרתי בפגישה עם ש' הנשואה ובתחושת הגאווה ששטפה אותי, סיפרתי לצ' על טריקות הדלת וצחקקנו לנו. זה שצריך לדעת עם מי להתחתן זה אולד ניוז, היום צריך לדעת ממי להתגרש. בגלל שטרם התחתנתי (רמז, רמז, רמז), ואני מאוד מקווה גם לא להתגרש, וכך גם צ', השתדלנו לא לשפוט. אז צחקנו ממש מעט.
שנינו הסכמנו שאם על משכנתה, ילדים ושאר תלאות החיים נריב באותה הצורה – קנינו. ובינתיים, את המילה שמתחילה בח' ונגמרת ב"נה", צ' ומאמי שומרים לאחר כך. יש לנו עוד כמה ריבים טיפשיים לריב, משחק טאקי אחד או שניים לשחק והמון סקס מפויס ומשובח לעשות.
תגובתו של צ':
ושוב כמו בשאר הטורים, אני יוצא גבר חסר ביצים שחי לפי חוקים דיקטטוריים שהבחורה ייסדה לעצמה. לא מספיק שאני עובר מסדרי ניקיון שלוש פעמים ביום (כולל ריתוק במידה ולא עמדתי במסדר מב"ס), שאסור לי לנשום כשאני ישן וחלילה להכניס פחממות מורכבות הבייתה, היא גם אומרת לי כיצד להתעצבן ואיך לריב. רוצה שאני אפסיק לצעוק, אז תרגעי. מעצבן אותך שהשתמשתי במילה הזאת? אל תגידי לי להפסיק לצעוק. כשבן אדם מתעצבן, הטונים שלו עולים, כשבן אדם מתעצבן בגלל שטויות כמו "לא רוקנתי את המאפרה" הטונים שלו עולים גבוה עוד יותר. בקיצור רוצה שאני אפסיק לצעוק ושנפסיק לריב ואני לא אצטרך להשתמש במילים שאת שונאת להשתמש בהם- תפסיקי להתעצבן מכל דבר קטן, או בקיצור ת-ר-ג-ע-י