בילדותי בת הערוץ האחד היתה בטלוויזיה סדרה קומית מטופשת לילדים בשם Small Wonder. היא עסקה בחייהם של משפחה קטנה עם אם, אב, בן וגם ובת, שבמקרה עבדה על בטריות. האב הגאה, שהיה ממציא, בנה אותה וקרא ליצירתו ויקי. היא הפכה מיד לבת בית, מלבד העובדה שהיא ישנה בארון והיתה צריכה לבשל. חלק ניכר מהאפקט הקומי (אבל הלא ממש מצחיק) של הסדרה עבר על המשפחה הקטנה בניסיון להסתיר את האמת על ויקי הלא-ממש-אנושית מפני שכניהם החטטנים, כשהצופים מתפוצצים מצחוק ותוהים איך אף אחד לא רואה שויקי תמיד לובשת את אותה שמלה אדומה, שהקול שלה מכני, שיש לה לוחית פלסטיק עם בטריות בגב, ושהיא מסוגלת לעשות ספונג'ה ביד אחת וכלים ביד השנייה בעודה מאזנת את המכונית המשפחתית על קודקודה. ההנאה הכי גדולה מהסדרה הייתה מכמה מטומטמת יכולה הסביבה שלך להיות.
לגדל ילדה רובוטית קטנה בבית ולגדל ילדה לסבית קטנה בבית זה עניין דומה מבחינות רבות. מצד אחד כל כך ברור לכולם שהיא כזאת, ומצד שני, כשהם מגלים הם המומים ומתחילים מיד לנתח מי נכשל בחינוך, איך קרתה התקרית המבישה, למה דווקא דודה מרים עשתה עליה בייביסיטר כשהיא היתה קטנה ולא דוד משה, ומי היה האידיוט שקנה לה את כל הדיסקים של קורין אלאל. אחר כך יגיע שלב ההכחשה והשאלות – "איך את יודעת? את בטוחה? אולי פשוט לא פגשת את הגבר הנכון?", ואז גם זה ייגמר (סוף סוף) ויום אחד פשוט יעברו על זה לסדר היום. מה שאומר שאת רשמית מחוץ לארון, ובקרוב מאוד ייזכרו כולם סביב שולחן ארוחת הערב שבאמת, היא אספה קלפים של כוח המחץ ושיחקה ברובוטריקים במקום בברביות כשהיא הייתה קטנה, וכל החברים שלה היו כאלו, נו, עדינים כאלו, והם בקושי התנשקו.
נתנו לי את הדגל, אז נפנפתי בו
כשגם זה עובר, וכולם פשוט תוהים למה אי פעם זה הרגיש מוזר – אז מתחיל השלב המסוכן, השלב שבו שוכחים שיש אנשים שעוד לא יודעים וגם אסור שיידעו. הסבתא הפולנייה, למשל, שתחטוף שבץ ותמות באותו רגע שאגלה לה. הסבתא הפולנייה השנייה, שעדיין תוהה איך זה שרק הנכדה שלה לא הצליחה עדיין למצוא, באוניברסיטה שבה היא עצמה לומדת, סטודנט לרפואה או משפטים.
פעם אחת אותה סבתא צפתה בטלוויזיה ובמקרה תפסה את קצה המרפק שלי באיזו כתבה על מצעד הגאווה, מסתובבת עם חברות ומנפנפת בדגל כשמאחוריי המוני מלכות דראג. מיד כשהבינה על מה המהומה התקשרה בהיסטריה. לא אליי, כמובן; לכל החברות שלה, ולכל הידידים, ולכל השכנות, ורק אחר כך לאמא שלי, שהפנתה אותה בתבונה רבה אליי. באופן מפתיע לא איבדתי את הראש והסברתי לה שזה רק בשביל הכיף, והמון סטרייטים הולכים לשם היום, ובכלל לא תכננתי את זה, מישהו פשוט נתן לי את הדגל אז נפנפתי בו. אפילו לא התכוונתי להיות שם, פשוט יש לי איזו ידידה לסבית ששגררה אותי... מה מי? לא חשוב מי, היא אפילו לא חברה טובה. בעצם היא בכלל סטרייטית אבל היה לה פעם קטע עם אישה, הן התנשקו על הלחי. כן סבתא, אני בטוחה! זה בסדר, סבתא! אני לא כזאת! סבתא, אל תבכי! אני אוהבת אותך! סבתא!
רק שסבתא לא תגלוש באינטרנט
לא קשה לגלות שהילדה הקטנה שלך לסבית. ולמרות זאת, ההורים תמיד יהיו מופתעים במיוחד. אחר כך יתברר לך, להם ולכולם, שאולי פשוט הם לא רצו לדעת. אבל לפעמים זה קשה יותר, כשהילדה עצמה לא רוצה לדעת ולא רוצה להבין למה היא לא נמשכת לדוגמן שכל החברות שלה מזילות עליה ריר, למה הפה שלה מתייבש פתאום כשהבחורה מהעבודה עם השיער השחור מחייכת אליה ולמה היא בוכה כמו משוגעת אחרי שהבחורה מהעבודה מכירה לה את החבר שלה. יש אנשים שמסכימים להכיר באמת רק בגיל ארבעים. יש אנשים שלא מגלים אותה לעולם. ויש אנשים שלא רוצים לגלות, ואנחנו לא מכריחים אותם. אם הם לא רוצים לדעת, אם הם לא מסוגלים לדעת, אם זה יעשה להם רק רע לדעת – ובעיקר, אם לא אכפת לנו שהם לא יודעים, אז זה בסדר. בקהילה הגאה יש נטייה לגנות את הארון – אבל אני טוענת שלעיתים הוא פשוט חייב להיות שם, לא עבורכם, אלא עבור כל מי שלא יהיה מסוגל לקבל את האמת.
עכשיו רק נשאר לדאוג שסבתא לא תתחבר אף פעם לאינטרנט. בעיקרון אין אמנם סיבה לדאגה, עד היום היא מסתכלת בהוראות שכתבתי לה כשהיא רוצה להעביר ערוץ בטלויזיה. אבל אם במקרה היא תצליח לחצות את המתחם אל העידן החדש ולהפוך לחלק מהגולשים ב-mako, אז סבתא, את יודעת שכל הטור הזה שטויות, נכון? זה רק העמדת פנים! זה לא אמיתי, סבתא! באמת! אני לא כזאת! סבתא!