זו אחת השאלות הכי בוערות בסצינת הדייטינג של ימינו: מי אמור לשלם את החשבון? הגבר? האישה? אולי בכלל חצי חצי? אולי מישהו אחד משלם את החשבון והשני את הטיפ? האם חלק מהקריאה לשוויון לנשים עוברת גם בחלוקת נטל הדייט הראשון או ששם עובר הגבול?
מסתבר שהתשובה לשאלה הזו לא רק שלא ברורה, אלא יושבת על נקודות כואבות ורגשיות במיוחד לכל המעורבים בדבר. ובכל זאת, היינו חייבות לנסות להכריע. הושבנו את כותבותינו להתגוששות. הממצאים לפניכן.
די להתבכיין, יא חבורה של פריווילגים / ליאת בר סתו
אין דבר שאני יותר אוהבת מגברים שהם לוחמי זכויות נשים! באמת, תמיד מרגש אותי לראות איך הם מתגייסים למען המאבק הפמיניסטי. הבעיה העיקרית שלי איתם היא שברוב המקרים הם נלחמים במטרה הלא הנכונה. איכשהו תמיד קורה שהזעם הקדוש שלהם מופנה כלפי אותו מיעוט של דברים שנשים נהנות מהם לעומת גברים.
"רוצות שוויון? מה עם שלוש שנים צבא?" הם אומרים תוך התעלמות שחלק משמעותי בתפקידים בצבא סגורים בפני נשים, "מה עם זכות האישה על גופה" הם נזעקים כשזה מגיע לזנות והאהוב עלי: "רוצות שוויון? תתחילו בלשלם בדייט ראשון".
אז לא, חמודים שלי, זה לא עובד ככה – ואני יודעת שקשה לראות את זה ממרומי מגדל השן הפריווילגי – אבל יש כל כך הרבה אי שוויון ואי צדק בין גברים ונשים שלהתחיל לטפל בהם מלהסדיר את עניין ה"מי משלם בדייטים" לפני כל הייתר זה כמו להתחיל לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהכרעה בשאלה "מי באמת המציא את הפלאפל?" - סדר העדיפויות שלכם פשוט דפוק.
אנחנו מאוד רוצות שוויון – רוצות להרוויח כמו גברים על אותה עבודה, רוצות לא להיות מופלות בראיונות עבודה רק בגלל שיש לנו רחם, ללכת ברחוב בלי לחשוש לשלומינו, לראות ייצוג שווה של נשים בבתי הנבחרים, להפסיק להיות מוטרדות מינית, לצאת לדייט בלי לפחד שיאנסו אותנו, להגיע למשרות בכירות בלי לפגוש תקרות זכוכית שמפריעות לנו, לקבל טיפול רפואי הולם שמכיר בבעיות שלנו ולא מתייחס אלינו כאל 'אחרות' שבחיי שכל העניין הזה של מי משלם בדייטים מה זה נדחק לתחתית הרשימה.
אז אני מאוד שמחה שאתם דואגים לשוויון לנשים, באמת מתרגשת אותי ההתגייסות שלכם, אבל אולי אם פיכם וליבכם שווים, תגייסו את המרץ הזה למלחמה במשהו שבאמת יסייע לנו - ולא רק לכם? תאמינו לי, ה-30 שקל שתוציאו על כוס יין זה לא מה שיפיל את הפטריארכיה.
את לא אישה חזקה, את אישה רגילה / מיכל דובינסקי
שלום לך, מנהלת צוות בגוגל, ושלום גם לך, מוקדנית בהוט. מיותר לציין שאחד הדברים שהכי מבדילים ביניכן הוא הסכומים שבתלושי המשכורת שלכן, אבל יש גם דבר אחד משותף – כשאתן מזמינות כוס קאווה, שתיכן יודעות בדיוק כמה תצטרכו לשלם עליה בסוף.
וזה חשוב, כי כשאת יוצאת עם חברות, את משלמת. לפעמים את לא יוצאת, כי המינוס דוחק, אבל לפעמים את מתפרעת ואפילו מזמינה את החברה, סתם כי היה לך יום טוב, ואת הרי מרוויחה כסף.
אבל כשאת בדייט פתאום הכל אחרת. הרקע נהיה מטושטש והכל מתערפל – כנראה כי נכנסת למנהרת הזמן ונסעת למאה ה-19, אחרת אין הסבר לעובדה שפתאום הגיוני שמישהו אחר, גבר כמובן, ישלם על מה ששתית. הרי בימינו אין בזה צורך. כולנו עובדים, והדבר היחיד שזה אמור להבטיח הוא שמדובר בגבר שידאג לך. אבל תגידי, את לא מעדיפה גבר שיצחיק אותך? שיפתיע אותך כל פעם מחדש? הרי יש בכולנו כל כך הרבה, אז שניתן ל-30 שקל פלוס טיפ להעיד עלינו כאנשים?
אני יודעת מה תגידי עכשיו, מנהלת צוות בגוגל – שזה בכלל לא קשור. כי את אולי יחידת סגולה, אבל נשים ככלל מרוויחות בממוצע שליש פחות מגברים. ואת צודקת, גוגל, אבל כאן לא מדובר במשכורת, אלא בשיקול דעת. אם את חושבת שלא תוכלי לשלם על הדרינק – אל תשתי.
הרי גם השותף שלך בדירה גבר. איך זה שאיתו את לא עושה את ריקוד הארנק? דמייני את זה רגע: מגיע חשבון החשמל, ואתם מחליפים מבטים. "אני סבבה עם מה שתחליט", אומרות העיניים שלך, שלו אומרות "עליי, בובה". ואז את מכניסה את הארנק בהכנעה, במקסימום מצחקקת "חשבון הגז עליי".
רוצה שוויון? תרצי או לא תרצי, כשאת נותנת למישהו לשלם עלייך, את מציבה אותו מעלייך, ואותך – כמישהי שלא מסוגלת. זה אולי נראה כמו רק מחווה, רק דייט אחד, אבל אלפי דייטים הם כבר נורמה, והנורמה היא המציאות. שתית? הגיע הזמן שתשלמי על הדרינק שלך. לא כי את אישה חזקה או פמיניסטית, אלא כי את אישה רגילה.