יצא לי לאחרונה לחוות מספר דייטים ראשונים די מוצלחים עם גברים שונים. הכל היה מושלם ורומנטי, אבל כשהאורות כבו על הסרט הזה, הבחורים חלפו עם הרוח ונעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. אחרי שסיימתי להתעצבן ולשרוף בובות וודו בדמותם, ישבתי עם עצמי וניסיתי לנתח את העניין לעומק ולחפש סיבות. שאלתי את עצמי בישירות ובלי רחמים - אולי אני עושה משהו לא נכון? אולי אני זאת שגורמת להם להיעלם?
אין בחורה שלא מכירה את הרגע הזה בו נגמר דייט ראשון מוצלח. אתם עומדים להיפרד לשלום, מושכים עוד כמה רגעים בשיחה ודוחים את הקץ. עוד דקה יכבו האורות על הערב הקסום שהיה לכם והמסך ירד, אבל אז יתחיל הסרט האמיתי - הסרטים שתאכלי עד שהוא יתקשר. אם בכלל.
הוא צריך לחזר ולרדוף?
אינספור ספרים ומאמרים נכתבו בנושא, קואצ'רים למציאת זוגיות צצים חדשות לבקרים מתחת לכל סלע. איפה שיש רווקה מבולבלת תמיד יהיה מי שיחכה להזדמנות הראשונה להבטיח לה, שלו יש את הסוד הכמוס שיעזור לה למצוא את האחד. אז קראתי קצת, כי מה כבר יש לי להפסיד?
אז מסתבר שמתוך כל היצע הטיפים והדרכים "לצוד גבר" אפשר לזקק את אותה שורה תחתונה – זה לא משנה שהשנה היא 2017 ושהעולם שלנו מתקדם, אם את רוצה לצידך גבר את צריכה קודם כל – לתת לו להיות גבר.
ומה זה אומר להיות גבר לפי החוקים האלה? בהתחלה של הקשר הוא צריך להרגיש שהוא זה שבוחר, שהוא זה שרוצה. שהוא זה שצריך לחזר ולרדוף. ואת? תישארי מסקרנת. תישארי לא זמינה ולא מושגת. ובשום פנים ואופן אל תיזמי. הוא צריך להרגיש שהוא צריך לזכות בך.
הכל היה טוב ויפה כל עוד קראתי את הדברים האלה בכל מיני ספרים שהעלו בי גיחוך ויכולתי להתנער מהם ולהגיד לעצמי שזה סתם מסחטת כספים ושאין באמת נשים שקונות את הבולשיט הזה. אבל כשהתחלתי לשמוע את זה גם מנשים וגברים שסביבי נבהלתי.
אז איך קורה שתיאוריות הציד והניצודה עדיין מרימות ראש בימינו, למרות שזה נשמע לי כמו הדבר הכי פרה-היסטורי שקיים? שאלתי גברים ונשים את דעתם בנושא ורובם ככולם לא הודו בכך או גילגלו את האחריות מצד לצד. חלק מהגברים טענו שנשים בכלל הן אלו שמתנהגות ככה – ושכשהם מראים יותר מדי עניין בהן הן נעלמות. רוב הנשים שענו לשאלתי אמרו ש'חוקי זכות הקדימה לגבר' אלו משחקים שהן בוחרות לא לשחק ושזה משהו שכבר לא קיים. מבולבלים? גם אנחנו.
לשמור על פאסון זה מעייף
אני לא מאמינה בחוקיות. בכל מערכות היחסים שהיו לי עם גברים בחיי, מעולם לא עצרתי בשום שלב לשאול את עצמי האם זה הזמן הנכון להראות שאני מעוניינת, או האם לשלוח הודעה. הכל תמיד קרה באופן ספונטני בהתאם למה שהרגשתי. ונחשו מה? כשהיה עניין הדדי זה אף פעם לא הפריע לאף בחור שהייתי להוטה להכיר אותו, גם בשלב ההתחלתי של הקשר. להיפך. אז אני לא מוכנה להיכנע לתכתיבים האלה! גם אם זה אומר שאני טועה ושאיאלץ ללכת עוד דרך ארוכה במסע הזה לבד.
אני חושבת שהדבר הכי חשוב זה להישאר נאמנה לעצמך ולמה שאת באמת מחפשת ומרגישה. אין טעם בהעמדות פנים ובשמירת פאסון. זה מעייף, זה מתאמץ ובעיקר לא מוביל לשום מקום אמיתי. אז אני לא אומרת שאנחנו צריכות לצאת לרדוף אחריהם עם חניתות עד שיעתרו לנו, כן? וגם אין לי שום דבר נגד גברים שמחזרים בעצמם. להיפך. תנו לי מזה עוד בבקשה! אני רק אומרת שאם בא לך עליו – פשוט תגידי לו. אם הוא לא יכול להתמודד עם זה – זה לא משנה כמה חוקים עוד יכתבו על לתת לו להיות גבר.
תני לי לגלות לך את הסוד הכמוס שיעזור לך למצוא את האחד שלך: אם את מוצאת את עצמך מתלבטת אם להגיד לו שאת בעניין שלו – תעצרי שנייה. לפני שאת מוצאת אותו אולי כדאי שתחפשי אותך.