גם השנה לא יזכו הרבנות והמועצה הדתית בפרס הפתיחות המחשבתית או באות הוקרה מהתנועה לחיבור עם המציאות. כמי שטרם היה לה העונג המפוקפק לחצות את מסדרונות הרבנות בדרך אל הרב והטבעת, יצא שנחסכו ממני גם שיעורי ההדרכה של הרבניות ועצות ימי הביניים שהן נאותות להעביר לקהל המתחתנות החדשות, שלפי התיאורים הנרגשים של חברותיי גם צפייה אינסופית בשידורים חוזרים של "סקס והעיר הגדולה" לא ילמדו אותן את מה שילמדו אותן 5 דקות עם מדריכת הכלות של הרבנות.
אבל לאחרונה הסתבר שלמרות שהחתנים המיועדים לא עוברים הדרכה ברבנות (זה בא להם טבעי, פשוט), במסדרונות המועצה הדתית בירושלים מעניקים לחתנים הנרגשים חוברת שעניינה "איך להיות בעל מהמם ולא לצאת פראייר", או במילים שבחרו בקפידה האנשים שעומדים מאחורי המיזם המרגש: "עצות והנהגות חשובות לבעלים".
טמבל עם פוטנציאל הישרדות
הטקסט המקורי, שהוזכר בכתבה שכותרתה הייתה "המדריך לחתן השוביניסט" ב"ידיעות אחרונות" ביום חמישי האחרון, כולל כמעט עשרה עמודים מפורטים של עצות והוראות לחתן המבוהל. שלא כמו "ידיעות אחרונות", לי דווקא הייתה תחושה שהרבנות מתייחסת לחתנים הצעירים כאל עדר שאיבד את הרועה, או לחלופין כאל חבורת כסילים שנקלעו ממש במקרה לסיטואציה הזו שמערבת טבעת, בני זוג, ערימת ציפיות הדדית ושתי משפחות שנחושות לריב על קייטרינג. 45 דקות תמימות מקדישים ברבנות כדי ללמד אתכם, הגברים, את כל מה שכביכול צריך כדי לשרוד את חיי הנישואים כשאישיותכם מכווצת לכדי צל צילו של גולם.
כי באמת, כשמסתכלים על חיי נישואים מנקודת המבט המצומצמת של חוברת ההדרכה שמחולקת במסדרונות הרבנות בירושלים, אפשר לטעות ולחשוב שהם מבוססים על התעלמות אלגנטית מחביתות שכשלו, ומתן מחמאות מאולצות חמש פעמים ביום תוך שאתה מנסה לדלג בעדינות בין חייך כגבר לבין האישה הזו שהתחתנת איתה, שכל רצונה הוא להכין לך מרק מתוך תחושת כבוד אינסופית לך לאישיותך.
גבר לא צריך לעשות הרבה – מבחינת הרבנות גבר הוא טמבל עם פוטנציאל הישרדות שיכול להתקיים רק בתנאים הבאים: אל תדבר יותר מדי, כשאתה מדבר – עדיף שתתרכז במעשיות נחמדות או במחמאות (גם אם הן לא אמיתיות) ואם לא הצלחת לעצב אותה כמו שאתה רוצה ("פלסטלינה" היא המילה המדויקת המוזכרת שם)- מקסימום אל תדבר איתה בכלל. אולי היא תשים לב, אולי לא. בכל מקרה יצאת סמרטוט.
אולי שגם ילמדו אותם לנשום?
רשימת העצות מתארכת ומתארכת, ויורדת לפרטים כמו "אישה היא לא חברותא; צריך לחפש נושאים לדבר עליהם בארוחת הערב", "להוריד את הכלים מהשולחן", "לא לדרוך על רצפה רטובה" ו"להכניס את הכביסה למקום המתאים". בשלב כלשהו במהלך קריאת הטקסט הייתי בטוחה שההוראות יגיעו עד תיאור מדויק של מתי לשאוף ומתי לנשוף. לשמחתי, התמקדו מחברי המניפסט בדברים העקרוניים יותר, כמו ההבדל הרוחני העמוק בין הגבר, שכולו שאיפה להחכים ולהתפתח, לבין האישה שמתרוקנת ומתנוונת ו"שקועה בבחירת חרסינות וקרמיקות", וגם זה רק במידה שנשאר לה זמן פנוי בין הגשת מרק לבין סיפורים קורעי לב על איך העליבו אותה במכולת.
"לא כל מה שחושבים צריך להעיר...", מייעצים מחברי החוברת, ומזהירים את הבעל הרך שלא ייקלע לוויכוחים בין אשתו לחמותו, בין אשתו לאחיותיו, בין אשתו להוריה או בין אשתו לחברותיה. "תפקיד הבעל רק לנענע בראש ולא להתווכח". להלן, סמרטוט.
אבל אין צורך לקחת את החוברת הזאת ברצינות. היא אינה מיודעת לפלח החילוני של הגברים. קהל היעד שלה הוא בעיקר ציבור מתחתני מאה שערים, שמגיעים למעמד החופה עם אפס ניסיון במערכות יחסים ובלי שהעבירו לילה אחד בזרועות המיועד/ת, או לפחות איזה ריב עסיסי, מהסוג שאחריו מתחשק לפרק איזה שולחן ולברוח עם משורר/ת אירי/ת הלום/ת אלכוהול לחיים מלאי הגות.
נסתפק במחמאה אחת אמיתית
התלונות על חלוקת החוברת ועל התכנים שלה הגיעו לכמה חברי כנסת (כמו אורי אורבך, "הבית היהודי") מחתנים מיועדים שהגיעו להירשם במשרדי הרבנות בירושלים, ולשמחתנו רואים את עצמם חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים עם האישה שלצידם. העצה הנוגעת ללב "אסור שהבעל יהפוך לסמרטוט..." מעליבה אותם דווקא בגלל שהם יודעים שסמרטוט זה לא הייעוד שלהם מבחינתנו, והורדת כלים מהשולחן תוך עקיפת רצפה רטובה הם לא בדיוק המושגים שעליהם מושתתות מערכות היחסים שלנו. אני מעדיפה שהגבר שלי יגיע עם עמוד שדרה (ומוטת זרועות מרשימה), ולא עם חוברת הוראות. הוא לא חייב להחמיא לי חמש פעמים ביום, אני אסתפק במחמאה אחת. אמיתית.
אז כן, גם השנה לא תזכה הרבנות הראשית בפרס הפתיחות המחשבתית. אני מנחשת שגם בשנים הקרובות זה לא יקרה. לעצה אחת כן התחברתי: "אחרי החתונה הרבה חלומות מתנפצים", נאמר שם. "החיים מלאי משברים. צריך ללמוד אחד את השני ולהבינו ולהרגישו. על כך צריך הרבה השקעה וחשיבה". מבחינתי, חוברת ההדרכה יכולה הייתה לפתוח ולסכם בעצה הזו. כל השאר זה בעיקר הרבה טקס בישבן.