קצת אחרי גיל 30 נפל דבר בחיי. הכל התחיל ביום בו הבחור שיצאתי איתו אמר לי אחרי כמה דייטים שהוא לא מעוניין בילדים - לא עכשיו ולא אף פעם. התגובה האוטומטית שלי הייתה בהלה ובלבול, ושאלת 'יחסינו לאן' מיד פרצה ממוחי הנשי הקודח. אבל אז פתאום שמתי לב שעד אותו רגע טרם הטרדתי את עצמי בנושא, ואין לי שמץ של מושג אם אני בכלל רוצה להיות אמא.
המחשבות החלו לחלחל פנימה והתחלתי לשאול את עצמי שאלות. לא שיש לי ניסיון בזה - אבל הרגשתי שאני הכי קרובה ללהיות ילד בן 10 שמבין פתאום שהוא נמשך לבנים במקום לבנות כמו כל החברים שלו. זה נוחת עליך במפתיע ואת מנסה להדחיק ולשמור את זה לעצמך. זה גרם לי להבין שהחרשתי את הבילבול הזה שלי ובזמן שכולם מסביבי דיברו על ילדים והורות – אני שתקתי. עד שהחלטתי שאני לא שותקת יותר ויצאתי מהארון מול כל המשפחה שלי בפה מלא ובלי פחד: "ילדים? לא יודעת. אולי. נראה".
נראה שהורים יעדיפו ילד הומו מאשר סרבן ילודה
אני מניחה שזה היה ממש כמו מכת ברק עבור הוריי הפולנים, ואני בכלל לא אתפלא אם הורים מסויימים יעדיפו שהבן או הבת שלהם אשכרה יצאו מהארון הלהט"בי מאשר שיתגלו כסרבני ילודה. הרי זה מה שכולנו רוצים - לכאורה.
חשוב לי לעצור ולהדגיש – אני לא מפחיתה מערך החוויה הזאת שהיא עצומה ומדהימה בעיניי, ופלא הבריאה הוא ללא ספק משהו שאין שני לו. אני גם לגמרי מבינה שלעולם לא אדע איך זה מרגיש להפוך לאמא, לא משנה כמה יספרו לי על זה, אלא אם אחווה זאת בעצמי. אני לא מזלזלת בזה ולו לרגע! אבל לא אשב בשקט בזמן שכל העולם ואשתו מבטלים אותי באחת ואומרים לי "מה זאת אומרת לא בטוחה שאת רוצה ילדים? בטח שאת רוצה. זה יגיע. זה יגיע".
לפעמים בא לי שזה יהיה הרבה יותר פשוט, העניין הוא שפשוט זה לא פעם להיות חלק מהעדר. לפעמים בא לי להיות זאת שמסלול החיים שלה די דומה לשל רוב האנשים - לחזור אחורה בזמן לגיל 25, להכיר מישהו, להיות יחד 3 שנים, להתחתן ולהפוך לאמא בסביבות גיל 30. וזה לא שחייתי עד עכשיו כמו איזה רוק סטארית, גם לי היו חיים די בנאליים בסך הכל. פשוט הדברים קרו לי קצת אחרת.
לא קל להסתובב בעולם הזה עם הידיעה שמצופה ממך ליישר קו עם כל השאר, ואם זה לא קורה אז הם חושבים שמשהו לא בסדר איתך. לפעמים בא לי שהכל יהיה הרבה יותר פשוט ושהחיים שלי יהיו קצת יותר צפויים ותבניתיים. אבל זה לא עובד ככה.
כמעט כל חברות הילדות שלי הן אמהות היום. אני עדיין זוכרת את ההתכתבות ההיא בפייסבוק לפני כמה שנים עם מי שהייתה חברת הנפש שלי בתקופת הנעורים התמימה – זאת שהייתה חולמת איתי בהקיץ על איזה נשים נהיה כשנגדל ומי יהיו הגברים שלנו. אני לא אשכח את הרגע ההוא בו היא כתבה לי שהיא בהיריון ואיך שהרגשתי שהבטן שלי מתכווצת. לא ידעתי להסביר לעצמי למה אני מרגישה ככה, אבל זו לא הייתה קנאה. באופן תמוה מדדתי את החדשות המדהימות שלה ביחס אליי. זה קרה לי בהמשך שוב עם כל החברות הטובות שלי. בכל פעם שאחת מהן הפכה להיות אמא הרגשתי כאילו הן מתנתקות ממני ועוברת לצד השני של הגדר. וזהו. לעולם לא נשוב עוד להיות באותה הקבוצה אלא אם אעבור את הגדר הזאת בעצמי.
כשאחותי הצעירה ממני התחתנה ונכנסה להיריון, קיבלתי את הזכות לצפות מקרוב מאוד בפלא הבריאה. בואו נשים לרגע בצד את התחושה שהייתה לי - שעכשיו לא רק שכל העולם יסתכל עליי ויתהה למה אני עדיין לא אמא, הם גם יוסיפו לזה את היותי אחות בכורה שאחותה הצעירה "עקפה אותה בסיבוב". כשהיא הרתה הפחד הכי גדול שהיה לי היה שהיצור הקטן והמתוק שעתיד לצאת לה מהבטן, ימלא אותי בהורמוני אהבה וברצון עז להיות אמא בעצמי, לפני שאהיה מוכנה לזה.
ואז נולדה האחיינית המקסימה שלי וכל הציפיות התממשו - מבול של אהבה שטף לי את הלב והציף אותו עד גדותיו. אין דבר יותר מדהים בעיניי מלראות את האבולוציה של התהוות האדם קורית לך מול העיניים. איך הם גדלים, משתנים ומתפתחים כל כך מהר. זה פלא, לא פחות.
אבל אל תמהרו לפתוח את השמפניות ולעזור לי לחשוב על שמות. האחיינית שלי היא הדבר הכי מתוק שפגשתי, אבל התהיות שלי נותרו בעינן ואני עדיין מסתובבת בעולם הזה ומחפשת תשובה לשאלות - מה לא בסדר בשעון הביולוגי שלי? ואיך יכול להיות שזה לא בוער בי להיות אמא?
המחזור שלי צועק עליי
עם העובדות הביולוגיות אין לי איך להתווכח. בכל 28 ימים בממוצע, הרחם שלי בכבודו ובעצמו פותח שעון ומצפה ממני לצאת למירוץ הרבייה. כשאני לא משתמשת בזכות הזאת, אפילו הוא מתאכזב ממני. קראו לי משוגעת, אבל עם כל התכווצות בזמן המחזור אני ממש יכולה לשמוע אותו צועק עליי מבפנים – "זה על עוד חודש שטרחתי והכנתי פה הכל ושוב פעם כלום לא קרה. מגיע לך!"
אבל אחרי הכל אלה החיים שלי וזה המסלול שאני צריכה לעבור. ותנו לי להגיד לכם עוד משהו שאולי יפתיע אתכם – גם הרחם הזה הוא שלי. אז למה כשאני אומרת בקול רם את מה שאני חושבת אנשים אומרים לי שאני טועה ומנסים להסביר לי את מה שאני לכאורה לא מבינה? למה הם כל כך בטוחים שהם יודעים יותר טוב ממני מה אני באמת רוצה? ועוד לא התחלתי לדבר על 'מלאכי עידוד הילודה', מלאי כוונות טובות אבל אפס טאקט, שמציעים לי לשקול "לעשות את זה לבד ולא לחכות". אלה אפילו לא עוצרים קודם לברר איתי אם אני בכלל בעניין, ורק גורמים לי להרגיש כאילו אני סחורה פגומה שצריכה למצוא אלטרנטיבה אחרת.
לפעמים אני מרגישה שהכל קורה לי לכאורה באיחור של עשור, אז מי אני בכלל שאתיימר ליצור בן אדם בצלמי ובדמותי כשאני עוד לא מבינה עד הסוף את עצמי? ואם כבר אני מאחרת עם ההתפתחות המנטלית שלי, אין מצב לקבל על זה זיכוי בדמות כמה שנים נוספות של פריון? לא תתנו לי עוד קצת זמן להחליט? לא תבואו לקראתי?
במהלך סידור קבצים במחשב שלי נתקלתי פתאום בסרטון שאבא שלי צילם לפני כמה שנים. פתחתי את הקובץ וצפיתי בו. היו שם הוריי בסלון ביתם, יושבים לבדם ומשתובבים. צחקתי איתם מההומור שלהם והתרגשתי מהם ואז זה היכה בי. ראיתי בהם את עצמי. ראיתי כמה אני דומה לאבא שלי באופי, כמה יש בי ממנו בשפה, בעולם הדימויים ובהומור. ראיתי כמה יש בי מאמא שלי, בתווי הפנים, בחיוך, במסירות ובתום הלב שלה. והבנתי - זאת המהות.
אני משהו חדש בעולם הזה, שהוא גם קצת ממנו וגם קצת ממנה וביחד הוא שלם יחיד ומיוחד. היי, אני אולי לא בדיוק נזר הבריאה, אבל אין עוד מישהי בדיוק כמוני וזו היצירה הייחודית של אמא ואבא שלי בעולם הזה. אני החותם שלהם וזה נגע לי בלב.
אז יכול להיות שמתישהו בעתיד הקרוב או הרחוק, אני אקום בוקר אחד, אצחצח שיניים, אשטוף את הפנים וכשאסתכל על עצמי במראה אני פתאום ארגיש שאני רוצה להיות אמא. יכול להיות. מי יודע? כשזה יקרה - אם זה יקרה, לפחות אדע שבחרתי בזה מתוך רצון אמיתי ושלם, ולא כי ציפו ממני או החליטו בשבילי. וזה יהיה החותם שלי בעולם הזה.